אם אורו של ספר סטנדרטי זורח לתקופה קצרה וביקורת עליו צריכה להיכתב זמן קצר ככל הניתן מהוצאת הספר כדי שתיגע בעניין הציבורי, הרי שזמן החיים של בלוג בפורום הוא קצר הרבה יותר. במידה וההודעה האחרונה בו היא מלפני יותר מיומיים הרי שבד"כ חבל על המאמץ והכתיבה.
אבל מיניה וביה אבא, מהחרגתו של מסוגל@ לסדרת ממלכה במבחן, אלמד אף אני להחריג מן הכלל את ביקורתו המאלפת, שבהשראתה נכתבה
פסקה שלימה (!) בויקיפדיה, וארשה לעצמי להניח שלא אבד ולא יאבד עליו הקלח, וארשה לעצמי להגיב אי אלו מילין
מלחמות השושנים בבריטניה כללו כמה פיתולים מרתקים שלא היו מביישים כל ספר מתח, מלחמת מאה השנים יכלה לפרנס מדף בספרייה, ומלחמת העולם השנייה היא כמעט ז'אנר ספרותי. ספרים על מלחמות נכתבו ונכתבים לאורך השנים, אבל שני הצדדים הלוחמים ב'ממלכה במבחן' הציעו משהו אחר לגמרי. בעלילה שהיא על סף האלגוריה הוטחו אנשי כוזר והקוראים אל הבחירה בין טוב לרע; בין כוזר לפלאט; בין עבודת השם לעבודת הכרס; בין גזר ללפת, שאף פעם לא צומחים באותו גבעול..
"הממלכה במבחן" לחשו אנשיו של רובן מן הגי לעם שבכפרים, "אל תפסחו על שתי הסעפים" הזכיר להם הנסיך מן היערות. בעלי מוסר לא היו מנסחים את זה טוב יותר. אפיות יהודית בהתגלמותה, מה יש לומר.
אבל איפה המועמד הטרי למלוכה מנרם בנטיליאן משתלב במשוואה הבינארית הזו? ומה עם ברכיהו? למה בעצם אמור להיות אכפת לקורא מי יהיה בסופו של דבר מלך כוזר מבין שלל מתחרים, רק כי איסתרק הוא עלם חמודות תכול עיניים וגיבור הספרים? יכה שאלתיאל את הזבדיאל, ואנו מה לנו בזה.
ברגע בו הופכים קרבות הירושה בכוזר למלחמת כל-בכל, מאבדת הסדרה את המאפיין המרכזי שלה, וצודקת ויקיפדיה שמגדירה את הסדרה 'מותחן פוליטי'. על קרבות בין שלל תאבי שלטון אנחנו יכולים לקרוא בכל ספרי ההיסטוריה. על מלחמה רוחנית הייתה לנו רק סדרה אחת. לא חבל לאבד גם אותה?
אז זהו.
לדעתי דווקא כאן ישנו מסר חזק ביוזבד, שעלול להתפספס קצת בספרים הקודמים, ואכן חבל שאף כאן לא הושחז הוא די הצורך.
כשבצד אחד עומד לו אדם מושחת ותככן כיוסף דיאלידאן, המשתמש בצדקנותו ובחסדיו על מנת לקדם את האינטרסים שלו. אדם שעבור מעט כוח, כסף וכבוד מוכן הוא לשלוח אנשים עם חיוך אל המוות, ואף לחנוק אותם בידיו מידי פעם - הרי שלא צריך להיות אצילי במיוחד בשביל לבחור לאיזה צד להשתייך. אולי צריך להיות בקיאים מעט בעובדות.
אך כשמגיע ברכיהו, שלא ידוע כנבל במיוחד, ורצונו הוא לכאורה בסך הכל להחזיר את השלום, השקט והשלווה למדינה. מתחילים קצת להתבלבל...
אז למה לא בעצם?
והתשובה היא ברורה: כי בבסיס מאבקו וערכיו לא עומדת התורה הקדושה!
כאשר בצד אחד עומד שלטון שבבסיסו והנהגתו עומדת ערכי וציוויי תורתנו הקדושה, שלטון שכפוף לחלוטין להוראות רבני וגדולי התורה. הרי גם אם בו ישנם אי אלו תככים, האנשים בו רחוקים ממושלמות ואין הוא נקי מבעיות - הרי ליהודי ברור מאוד לאיזה צד הוא משתייך. גם כאשר בצד השני ניצב שלטון קורץ שנראה שיעניק חיים שלווים על מי מנוחות.
בזווית נוספת - בחירתו של מנרם שלא להעניק את ברכתו לשלטון החדש, אינה סיבה רק
ליוזבד שלא לעמוד בראשותו. אלא מהווה גם סיבה עצומה עבורנו הקוראים לנער חוצנינו ממנו לחלוטין ולהבין את הסכנה העצומה הטמונה בו. כי שלטון שלא מכפיף כל קומתו לגדולי התורה, לא התייעץ איתם לפני שהעלה את הרעיון להיווצרותו, אין לו כל מקוםאצל יהודי המאמין.
אם נרצה נגדיר זאת, ש
אדם הגון ואמיתי יבחר באיסתרק ולא בדיאלידאן. אך
יהודי אמיתי יבחר באיסתרק ולא בברכיהו, ללא כל היסוס.
אמת. ללא כל ספק יוסף דיאלידאן משחק תפקיד חשוב, בהציבו מול העיניים את התהומות הפעורות אליהם יכול להתגלגל מי שהתורה ומצוותיה מהווים חלק בחייו (בלי משמעות מיוחדת למספר האחוזים...), ולא את עצם מציאותו, הוויתו ומעשיו (גם אם לא בפועל כך, אזי לפחות שאיפה לכיוון). המתוודע לאישיותו של יוסף ידע ברור: המנסה להשכין בביתו וליבו שתי גבירות, ימצא עצמו מהר מאוד כבול לגברת אחת בלבד השוכנת במעמקים. אמנם, יחד עם זאת חשוב להדגיש, כי גם אם לעיני המתבונן הרים נישאים הם שניצבים למולו, על הבחירה להיות ברורה, ואת מסר זה משמש יוזבד בנאמנות.
בעלילה שהיא על סף האלגוריה הוטחו אנשי כוזר והקוראים אל הבחירה בין טוב לרע; בין כוזר לפלאט; בין עבודת השם לעבודת הכרס; בין גזר ללפת, שאף פעם לא צומחים באותו גבעול.
אז זהו, שגם אם ניחוחות הפלאט לא מורגשים, האידואלוגיה אינה עבודת הכרס, ומי אמר שזה רע בכלל. הרי המדד הוא מאוד פשוט: אם זה לא נראה כמו גזר כנראה שזה לפת. אם זה לא מריח בדיוק כמו כוזר אז זה פשוט פלאט. ואם זה לא טוב צרוף, ברירת המחדל היא היא רע. וטוב וכוזר
וגזר משמעותם היא היצמדות מוחלטת לתורה ולנושאי דגלה.
[יוער: יתכן בהחלט וסביר להניח שלמען המחזת העניין הקצנתי את הדברים ממה שם. ברור הדבר שלאורך כל בחירותיהם של איסתרק ומהללאל, לא רשעותו של יוסף היא שהנחתה אותם, אלא האמת הפנימית-אלוקית והיחידה, זאת שלא מאפשרת להוליד יצורי כלאיים מגוונים. ביחד עם זאת, המסר דלעיל מחודד יותר בספר זה האחרון כנתבאר].
בתקווה שהובנתי...
אלרון הוא ידידו הנאמן והקרוב ביותר של שלוואן, קרוב כל כך עד שמלבד שתי שיחות קצרות ורדודות הוא לא מלווה אותו מקרוב במשברי חייו הקשים ביותר, ומפציע לפתע שנתיים לאחריהם.
כמו כן, אלרון הוא בחור ירא שמיים, נבון וחד לשון, איך לנסח זאת? יש לו כבוד מקצועי. אך רק שנתיים קודם לכן הוא מדבר בלשון עממית וזולה, נשבע לשקר ומתבטא בשטחיות עלובה. חסד השם הוא שזכה להשתנות בצורה כה מפליאה תוך שנתיים בלבד, ועל זה כבר אמר אדונו הנסיכותי, 'ברצות הבורא, גם עוף מבושל ידאה'.
אישיותו של אלרון אכן היתה אחד הדברים שהציקו לי ביותר במעבר החד שחל בהם בין מהללאל ליוזבד. אך למרות זאת נראה שכן יש פה אפיון מסויים.
אלרון הוא אדם טוב בטבעו, בטבעו ימשך הוא אל האמת, אם תציב אותו לבדו הוא ידע על הרוב מהו הצד הנכון והצודק. הבעיה היא ש(לפחות עד אותו רגע שקם והלך למסור לידי מנרם את המדליונים כמעט ללא שלוואן) הוא אדם נגרר לחלוטין שלא יקום ויטול אחריות. ואיני מתכוון רק לאחריות מעשית, אלא גם אחריות
מחשבתית.
אם הסובבים אותו מתנהגים בקלות דעת, וסוברים שהחיים נועדו כדי להנות מהם, הרי הוא יצטרף למעגל הזה ויאמר ויתנהג בדיוק באותו צורה (ראה תגובתו לסיפורו של פילאק). למרות שהוא יודע את תככי יוסף ומעלליו הוא יבכר לשתוק ולזרום. איך הגדירה זאת קינן: "להסתגל למציאות ולהתאים את דעותיו והשקפותיו אליה" (מהללאל, ע' 444), גם אם זה כולל שבועה לשקר.
טוב, זה כבר אולי קיצוני מידי, ולא מתאים בשום כיוון ליראת שמיים של אלרון מיוזבד.
אופי של עבד אולי?
לא רק עבד 'במעשה', אלא גם בשיגו ומחשבותיו
נדייק יותר - עבד ממעמד האצולה. לאמיתו של דבר הוא נבון, פיקח, חד ובהיר מחשבה. הוא יודע את הנכון. אך בתור עבד, שחונך לשתוק ולעשות את מה שיאמרו לו, לא תמצא אותו מגיב, מביע דעה או נסחף ליותר מידי דיוני עומק עם שלוואן
אם כי בתור אחד ממארגני ערבי ההתעוררות אולי כן היו כאלה
אך לאמיתתו של דבר האש תלהט במסתרים עד שתפרוץ.
מחד הוא עצמאי מחשבתית, ולכן הוא מבין שדיאלידאן הוא דמות הכי לא ראויה לחיקוי, אך לאידך העצמאות המחשבתית שלו אינה לגמרי עצמאית והיא כבולה לדעות אדוניו. לא מדובר דווקא במשהו מודע לחלוטין. יתכן שבמודע הוא אכן יאמין שמטרת בריאתו הוא להנות לחלוטין, אך מרבית הסיכויים שגם אם במסתרי ליבו יחשוב הוא הפוך לחלוטין לא ימצא בזה משמעות מעשית לדידו, כי סוף-סוף בכל הנוגע
לחיי החברה שלו וסביבתו הוא צריך להתאים עצמו אליהם.
זה אולי יותר נשמע תיאור של של אלרון ממהללאל?
אולי. אבל לאלרון שכזה ישנו פונטנציאל גדול, שביום בו ינתן דרור למחשבותיו ורעיונותיו, ביום בו ישתחרר מכבלי העבדות, שכובלת אותו פיזית ומחשבתית. הרי באותו יום תתפרץ במלא עוזו מחשבותיו ואמיתו הפנימית עד שיהפך לו לראש דוברי האמת ואף ידע להוכיח את שלוואן על שפלותו ועל כך שלא הי' לו האומץ אף פעם לבחור בטוב אם לא מפני ההכרח. - הוא בעצמו? הוא בסה"כ הי' עבד, אין מה להאשים אותו.
האש שליהטה לה במסתרים, פרצה במלא עוזה. ואז, יש לו הרבה מה לומר לשלוואן.
ועוד ו(כנראה ה)עיקר: יאמר ברורות, לאחר כהנ"ל ברור שאלרון השתנה בהחלט מ'מהללאל' ל'יוזבד'. אבל גם שלוואן שמסתובב באחוזת בנטליאן אינו אותו נסיך כוזרי עליז וגס, המוני ומחוספס שניהל ערבי התעוררות. אבל זה לא מפתיע אותנו כלל ועיקר, שהרי היינו שותפים לכל התהליך ומסעו הפנימי. לא יתכן שעבדו הנאמן עבר תהליך דומה בשנים אלו?
בפרט שכנ"ל - הוא עבר תהליך ששינה אותו רבות. מעבד כנוע, לאדם עצמאי.
זאת סיבה גם לשינוי שחל בו ביר"ש. כשברור שחלק גדול מאי היר"ש שלו לשעבר היא מפני מצב היר"ש של סובביו. כששלוואן שלו משתנה הוא משתנה ג"כ. עד שנהי' לו עצמאי שמוכיח את שלוואן.
ועצ"ע.
הוספה לאחר זמן: כשאני קורא את מה שכתבתי לפני השליחה, לא נראה לי שהגדרתי את הברים ברור ומדוייק. אבל מוחי עייף כרגע כדי להתבונן בדברים ולנסחם.
תמיד ידעתי שאני פילוסוף חסר תקנה. לא תמיד ידעתי עד כמה
אפילו סיפור יחסיהם הרגישים של רובן מן הגי וגיסו המלכותי נסגר באותה מהירות פתאומית בה נפתח, והופך נרטיב עם פוטנציאל מעניין לכזה שנוח לו שלא נברא משנברא.
מי שיקרא את יוזבד לבדו, ברור שחלק זה מיותר לחלוטין. אך לדעתי חלק בלתי נפרד מספר שמהווה נדבך בסדרה הוא בכך שישנם חלקים בו שאינם מעניין הספר עצמו ומטרתם לסגור מעגלים מספרים אחרים, או לפתוח מעגל לספרים הבאים. באופן אישי, במהלך כל 'מהללאל' הציק לי נעדרותו של רובן לאחר פועלו הרב ומעורבותו ב'איסתרק', חושבני שתרומתו של רובן לאומה הייתה משמעותית יותר ולוותה בבחירה עצמית והקרבה
משהו עם שבועה אולי?הרבה יותר מפנרס שבסך הכל קיים את הוראתו של רעואל המנוח שיחליף אותו בתפקיד המלוכה
(ובל נשכח שבתוכו ג"כ פיעמה קצת אותה אש זרה...), בנוסף לכך הוא גיסו של המלך. אך בעוד שפנרס זוכה בתפקיד המשנה רובן נעלם כליל. התפנית ביוזבד הקלה על ליבי משמעותית.
והשני הוא ידרת הי, שטרח ושלח גרזן וצדפות, והיווה איום משמעותי (שנאמר: מה כוחם של גדודים מזוינים אל מול לוחם גרילה נחוש אחד וגו') אך לבסוף מת באופן אגבי כמעט, כשהוא לוקח עמו אלי קבר את התשובה לשאלה למה רמזו שבעה עשר זרעוני החרדל. אולי לגילו של איסתרק, אולי לשל מהללאל או יוזבד, אולי דווקא לזה של פדהאל. מי יודע?
רנה העלתה השערה שדודו של הרך הנולד מקציב לו 17 חודשים, זמן הגיוני לפי תוכניות ברכיהו וידרת שאתיל תהיה כבר בידיהם. כך נראה לי.
יש עוד הרבה מה לכתוב ולהאריך אך הזמן נושף בעורפי.
בציפיה לגאולה.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
