דרוש מידע טיפול רגשי להרטבת לילה

[פדואלה]

מעניין מאוד ותודה על התשובה המפורטת.
נתחיל מההתחלה.
זוהי גישה ולא שיטה.
מי שיודע את ההבדל מבין שלא ניתן להחיל גישה בתור שיטת חינוך.
גישה, זאת דרך, זה מסע - לא תוצאה.
התוצאה מגיעה מבורא עולם, ואף אחד לא יוכל להבטיח בתחילת הדרך מה יהיו התוצאות, כמו שמבטיחים בשיטה כזו או אחרת.
אבל המסע בעצמו שווה מליונים.

הגישה הזאת באה ללמד הורים ולא ילדים.
הגישה מגיעה כביכול מגבוה.
אם אני ארגיש נטושה כביכול כי הקב"ה "הפיל" עלי ילד שמרטיב בלי סוף..., והוא מחכה לראות איך אפעל בלי לתת לי עצות ישירות משמיים איך לפעול, אז ברור שתהיה לי מעין "חווית נטישה" הן לטווח הקצר והן לארוך.
אבל- זה לא כך.
אלא הפוך!
כשהוא לא עושה איתי כך,
זה משום שהוא סומך עליי ב100% שאוכל ואצליח לפתור את האתגרים בגידול וחינוך הילדים.
הוא עומד ומשגיח עליי, לא עוזב אותי רגע.
אל נותן לי את מלא האחריות לבחור בטוב.
הוא בטוח בסמכותי, והוא נתן לי את הכוחות להתמודד.

ולכן גם אני ממשיכה הלאה את הטלת הסמכות על הילדים שלי, וגם הם הלאה יעבירו את האחריות והסמכות לדורות הבאים ואת הכח לבחור בטוב בעז"ה.
וגם אני 'עומדת מן הצד' לראות את שלום ילדיי, ולא חלילה נוטשת אותם.
אלא מספרת להם שאני מתפללת להצלחתם בתחום, ובטוחה שהם אכן יצליחו.

כעת, בא נלך לדוג' שהביאה אותנו עד הלום:
הרטבה.
מדוע שילד ירגיש נטוש, אם הוא אחראי לתוצאות של חוסר אחריות של עצמו?
(וזה אחרי ששללנו כל מצוקה פיזית, רגשית ונפשית, אחרת לא מחליטים ללכת בגישה הזאת)
אם:
* נתתי לו אמון מלא ביכולתיו, העצמתי אותו, העליתי והגדלתי את קרנו. שוחחנו על כך שהוא ילד עם עוצמות וכד'
* בדקתי האם הוא מסוגל ויכול לעמוד במשימה שאני מטילה עליו, וראיתי כמה הוא שמח לבצע אותה.
* הטלתי עליו את מלוא האחריות, כי ראיתי כמה הוא מחכה לה, כמה סיפוק זה נותן לו ואיזה מאושר הוא כל פעם שמתגבר.
איפה הנטישה? ועוד לטווח ארוך?...
באמת מעניין אותי!

בעיניי זה הפוך!
הוא אמור להרגיש גדול, בוגר, בעל אחריות, שמח על האמון המלא בגילו, מלא סיפוק על ההצלחה, וכו'

בינינו, יש ילד בן 6 או 10 ששמח להרטיב?
כייף לו?
אז למה בכל זאת הוא בוחר לעשות את זה?

וכשאין שום בעיה עם ילד והכל זורם, באמת אין שום עניין לחשוב על גישה/שיטה כזו או אחרת.
הכל מתחיל כשיש בעיה, ויש כאן הורים מתוסכלים, ויש כאן ילד שכואב לו והוא לא מכובד...

@מחשבה אחת ,
לפי השיטה שלכם, מה כן יעבוד על הורה מול ילד שמרטיב ללא סיבה הנראית לעין?
אשמח לשיתוף בעניין.

 

[רינהרינה]

היינו לפני שנתיים בערך... הביא אפילו כדורים ולא ממש עזר, קשה להם להמנע משתיה שעתים לפני השינה אולי קשור גם.
יש מה ללכת שוב לרופא? או שזה כנראה ענין רגשי?

נראה לי שהמרפאות של ד"ר שגיא יכולות מאד לעזור, שווה לנסות.
מנסיון אצלינו לפני שמתחילים כל טיפול שהוא לבדוק אם יש עצירות אפילו קלה ולטפל בה.
וכן, ברור שהשתיה קשורה לזה, תעודדו אותם לשתות הרבה במהלך היום ושעתיים לפני השינה להפסיק לשתות, במחלקת אורולוגיה ילדים של שערי צדק הינחו אותנו להפסיק גם אוכל שעתיים לפני השינה.
הנחיות נוספות שאולי יעזרו לכם:
בתקופה שעובדים על הנושא לא לאכול בכלל חטיפים מלוחים (כדוגמת תפוצ'יפס), זה גורם לגוף לאגור את הנוזלים במהלך היום.
מ12 בצהריים לא לתת לילד בכלל קופאין, גם לא שוקו, זה משבש את פעילות השלפוחית.

 

[חושב מחדש]

מי שיודע את ההבדל מבין שלא ניתן להחיל גישה בתור שיטת חינוך.

המילה שיטה מגיעה מתוך 'שיטת שפר'... ואני מבין את ההבדל...

הגישה מגיעה כביכול מגבוה.

פחות מתחבר למשפט הזה.

אם אני ארגיש נטושה כביכול כי הקב"ה "הפיל" עלי ילד שמרטיב בלי סוף..., והוא מחכה לראות איך אפעל בלי לתת לי עצות ישירות משמיים איך לפעול, אז ברור שתהיה לי מעין "חווית נטישה" הן לטווח הקצר והן לארוך.

כאן אני ממש ממש חולק עלייך -
הקב"ה נתן לך!!!!! ורק לך ילדים, בשביל שתחנכי אותם ותגדלי אותם לפי מה שאת!! חושבת שנכון,
יש מאמר נפלא ומדהים של הרש"ר הירש על נושא שיטות בחינוך ילדים, לא חשבתי להכנס לזה כאן, אבל זה לאחר התגובה שלך אני חייב לכתוב את עיקרי הדברים.
הרש''ר שואל - מה היא שיטת חינוך [או גישת חינוך, הרעיון דומה]
זה מישהו/י שהתמודד עם אנשים שהעלו בפניו קשיים, והוא בדק לעומק וביסודיות את ההקשר שבין אותם קשיים, ועל ידי זה בנה תבנית שפותרת את הבעיות הללו.
אותו אדם אינו אובייקטיבי, כי הרי הוא בנה את השיטה לפי הבעיות שהוא פגש, ואין אדם בעולם ולא היה אדם בעולם שיכל לדעת את כל הבעיות שקיימות, ומה השורש האמיתי שלהם.
היחיד - שיכול לדעת את כל הבעיות, ויכול למצוא פתרון לכל הבעיות, הוא בורא האדם. ולכן כל שיטה שהיא לא בנוייה על היהדות אינה שיטה נכונה. [וכן אני ממשיך להשתמש במילה שיטה]
ואמנם אותה מנחה שאשתי שמעה, ואיתה ישבנו... ישבה עם רב גדול בישראל, והוא אמר להם שזה לא סותר לדברי תורה!!, אני לא מחפש משהו שלא סותר לדברי תורה, אני מחפש מה התורה ממילצה לי - איך התורה רוצה שאחנך.
בשביל זה קניתי משהו כמו 50 ספרים ולמדתי אותם... כתבתי את התקציר לפי הבנתי, ולאחר מכן הלכתי לאנשי מקצוע לשמוע מהם איזה ספרים חיצוניים יכולים לתת לי נקודות שיפתחו לי שאלות, ואחפש לבדי את התשובות.
כדי לחנך ילדים [מי שהתכתב איתי בפרטי בענין הזה, לא לחייך] צריך קודם כל א. להכיר את עצמי.. ב. להכיר את בן בת הזוג שלי. ג. להכיר את הילדים לעומק.. ואז לבנות מה נכון לכל ילד בנפרד.

הארכתי מידי

הוא בטוח בסמכותי, והוא נתן לי את הכוחות להתמודד.

בזה אני מסכים איתך באלף ומיליון אחוז.

אלא מספרת להם שאני מתפללת להצלחתם בתחום, ובטוחה שהם אכן יצליחו.

בזה אני שוב לצערי חולק עלייך.
נפש של ילד לא מבינה את המושג אני מתפלל עליך.
ובהקשר אחר - אתמול אחרי פגישה מרובת משתתפים שאל אותי הבוס... נו מה דעתך?
אמרתי לו לא יודע.. אתפלל על זה שזה יצליח.
הוא אמר לי - אני מבין שאתה לא לוקח אחריות..... אז אני לא עושה את זה.
להתפלל זה הבייסיק של הבייסיק של האיש היהודי, זה עוד לפני ההתחלה, אבל חובת ההשתדלות היא חוץ מנושא התפילה [אחרת לא היית עובדת, ובעלך היה יושב בבית ולומד תורה 24 שעות..]

מדוע שילד ירגיש נטוש, אם הוא אחראי לתוצאות של חוסר אחריות של עצמו?

כי מדוע הילד מרטיב בלילה [גם גישת שפר תסכים עם זה] כי הוא רוצה סוג של יחס, נכון?
ועכשיו אני לא נותן לו את היחס - זו בעיה אחת....
ויותר מכך - אני לא מתמודד עם הבעיה שלו, ילד לא מבין תהליכים ושיטות, ילד מבין שלאף אחד לא אכפת שהוא מרטיב בלילה וקשה לו... זה מאבד את ההבנה של ילד שיש לו עמוד שידרה מאחוריו בכל מקרה.

* בדקתי האם הוא מסוגל ויכול לעמוד במשימה שאני מטילה עליו, וראיתי כמה הוא שמח לבצע אותה.

ברור שהוא שמח שאת מאמינה בו, אבל הוא רוצה להרגיש שיש לו עמוד שידרה.
איפה הבעיה לטווח ארוך, שכאשר יתחיל להיות לו קשה בגיל מתבגר יותר... הוא יתחיל לחשוב.
א. אבאמא לא באמת יאמינו שקשה לי... לא כדאי לי לספר להם.
ב. אני אמור להתמודד לבד עם הקשיים שלי - אף אחד לא יעזור לי.

אז כאשר זו בעיה קטנה, הוא באמת ידע להתמודד עם זה.
אך לא פעם הוא ישתוק ולא ישתף בבעיות מהותיות יותר, וקשות יותר.

הוא אמור להרגיש גדול, בוגר, בעל אחריות, שמח על האמון המלא בגילו, מלא סיפוק על ההצלחה, וכו'

גדול - בוגר - אחראי - חכם - מוכשר - חמוד - מקסים - אדע לתת לו בדרך שלי, ולא כאשר הוא מתמודד....

אז למה בכל זאת הוא בוחר לעשות את זה?

אני מסכים שהוא עושה את זה [אחרי בדיקה רפואית] בשביל לקבל יחס, גם כעס הוא סוג של יחס, וגם האשמה זה סוג של יחס...
אבל אני מבין דבר אחד מזה - שאם הוא עשה את זה משמע הוא לא מרגיש מספיק מחובר אליי או אל אשתי, הוא לא מספיק מרגיש שהוא מקבל את יכולת הביטוי שלו, שלא מספיק מבינים אותו, שלא מספיק מחוברים אליו... ובעיקר שהוא לא מוצא את הייחודיות שלו.

לדוגמא - תמיד אומרים שכאשר יש ילד קטן חדש בבית, זה שמעליו רוצה לחזור לטיטול ולהיות שוב קטן...
לא - לא זה מה שהוא רוצה.. הוא רוצה את הייחודיות שלו... וכשהוא איבד את הייחודיות כקטן, הוא מנסה בראש הקטנציק שלו להבין איפה שוב הוא יקבל את הייחודיות שלו.

הכל מתחיל כשיש בעיה, ויש כאן הורים מתוסכלים, ויש כאן ילד שכואב לו והוא לא מכובד...

גם לנו בבית היו התמודדויות...
אמנם ברוך השם רובם ככולם הצלחנו למצוא את הפתרון הנכון... אבל אין דשא ירוק אצל השכנים יותר מאשר אצלכם.. ומיד אכתוב מה אנחנו עם ילדה שהרטיבה.

לפי השיטה שלכם, מה כן יעבוד על הורה מול ילד שמרטיב ללא סיבה הנראית לעין?

לא אכתוב כאן את כל שיטת החינוך שלנו, זאת לא הבמה.
אבל כן - אצלנו כל ילד מקבל ייחודיות..
אני ואשתי יושבים המון ומדברים על כל ילד, וחושבים מה נכון לו, ומה מתאים לו, ובעיקר איפה נקודת היחס שהוא יקבל מאיתנו שאף אחד אחר בבית לא מקבל [יש לנו ברוך ה' בית מלא וגדוש בילדים]
והנה הגיעה ילדה ב9 והתחילה להרטיב במיטה על בסיס יומיומי... אבל ממש.
ניסנו להעיר אותה באמצע הלילה, ולגרום לגוף שלא להיות צריך לשרותים, וזה עזר חלקית, אבל אז אחרי תקופה הבנו שהיא מדליקה לנו אור אדום ואומרת: אבאמא... תבינו שאני מחפשת משהו.

נסענו ליום של שקט - עשינו רשימות של כל הילדים על דף ועט .. והבנו דבר אחד
לגדולה יש את הייחודיות שלה - כגדולה של הבית, כבוגרת שלומדת קורס חיצוני ומקבלת במה של בכורה ומוצלחת.
השניה מקבלת את הבמה של.... [לא אפרט]
השלישית מקבלת את הבמה [כולם נרשמו כבנות.. שלא יהיה זיהוי]
והנה היא - אמנם חמודה אבל כבר יש מישהי שהבמה שלה היא החמודה [הקטנה יותר] אמנם היא מצליחה במבחנים [אבל מישהי אחרת מקבלת את זה]
פשוט ישבנו לחפש לה במה משלה... ומצאנו..
ואז אשתי יום אחד אחרי העבודה יצאה עם הילדה לטיול לבד, קנתה לה כמה דברים מפנקים, וישבה לדבר איתה שיחת נפש על הייחודיות שלה... והתחלנו בהדרגה להכניס את זה לתבנית הבית...
מהר מאד [יותר מהר ממה שחשבנו] היא הגיעה למקום המתאים לה מכל הבחינות.

טוב זאת כבר לא הייתה תגובה זאת הייתה הרצאה -
אבל כתבתי באריכות - כי בנפשי הדבר.
בהצלחה.

 

[פדואלה]

המילה שיטה מגיעה מתוך 'שיטת שפר'... ואני מבין את ההבדל...


פחות מתחבר למשפט הזה.

כאן אני ממש ממש חולק עלייך -
הקב"ה נתן לך!!!!! ורק לך ילדים, בשביל שתחנכי אותם ותגדלי אותם לפי מה שאת!! חושבת שנכון,
יש מאמר נפלא ומדהים של הרש"ר הירש על נושא שיטות בחינוך ילדים, לא חשבתי להכנס לזה כאן, אבל זה לאחר התגובה שלך אני חייב לכתוב את עיקרי הדברים.
הרש''ר שואל - מה היא שיטת חינוך [או גישת חינוך, הרעיון דומה]
זה מישהו/י שהתמודד עם אנשים שהעלו בפניו קשיים, והוא בדק לעומק וביסודיות את ההקשר שבין אותם קשיים, ועל ידי זה בנה תבנית שפותרת את הבעיות הללו.
אותו אדם אינו אובייקטיבי, כי הרי הוא בנה את השיטה לפי הבעיות שהוא פגש, ואין אדם בעולם ולא היה אדם בעולם שיכל לדעת את כל הבעיות שקיימות, ומה השורש האמיתי שלהם.
היחיד - שיכול לדעת את כל הבעיות, ויכול למצוא פתרון לכל הבעיות, הוא בורא האדם. ולכן כל שיטה שהיא לא בנוייה על היהדות אינה שיטה נכונה. [וכן אני ממשיך להשתמש במילה שיטה]
ואמנם אותה מנחה שאשתי שמעה, ואיתה ישבנו... ישבה עם רב גדול בישראל, והוא אמר להם שזה לא סותר לדברי תורה!!, אני לא מחפש משהו שלא סותר לדברי תורה, אני מחפש מה התורה ממילצה לי - איך התורה רוצה שאחנך.
בשביל זה קניתי משהו כמו 50 ספרים ולמדתי אותם... כתבתי את התקציר לפי הבנתי, ולאחר מכן הלכתי לאנשי מקצוע לשמוע מהם איזה ספרים חיצוניים יכולים לתת לי נקודות שיפתחו לי שאלות, ואחפש לבדי את התשובות.
כדי לחנך ילדים [מי שהתכתב איתי בפרטי בענין הזה, לא לחייך] צריך קודם כל א. להכיר את עצמי.. ב. להכיר את בן בת הזוג שלי. ג. להכיר את הילדים לעומק.. ואז לבנות מה נכון לכל ילד בנפרד.

הארכתי מידי

בזה אני מסכים איתך באלף ומיליון אחוז.

בזה אני שוב לצערי חולק עלייך.
נפש של ילד לא מבינה את המושג אני מתפלל עליך.
ובהקשר אחר - אתמול אחרי פגישה מרובת משתתפים שאל אותי הבוס... נו מה דעתך?
אמרתי לו לא יודע.. אתפלל על זה שזה יצליח.
הוא אמר לי - אני מבין שאתה לא לוקח אחריות..... אז אני לא עושה את זה.
להתפלל זה הבייסיק של הבייסיק של האיש היהודי, זה עוד לפני ההתחלה, אבל חובת ההשתדלות היא חוץ מנושא התפילה [אחרת לא היית עובדת, ובעלך היה יושב בבית ולומד תורה 24 שעות..]

כי מדוע הילד מרטיב בלילה [גם גישת שפר תסכים עם זה] כי הוא רוצה סוג של יחס, נכון?
ועכשיו אני לא נותן לו את היחס - זו בעיה אחת....
ויותר מכך - אני לא מתמודד עם הבעיה שלו, ילד לא מבין תהליכים ושיטות, ילד מבין שלאף אחד לא אכפת שהוא מרטיב בלילה וקשה לו... זה מאבד את ההבנה של ילד שיש לו עמוד שידרה מאחוריו בכל מקרה.


ברור שהוא שמח שאת מאמינה בו, אבל הוא רוצה להרגיש שיש לו עמוד שידרה.
איפה הבעיה לטווח ארוך, שכאשר יתחיל להיות לו קשה בגיל מתבגר יותר... הוא יתחיל לחשוב.
א. אבאמא לא באמת יאמינו שקשה לי... לא כדאי לי לספר להם.
ב. אני אמור להתמודד לבד עם הקשיים שלי - אף אחד לא יעזור לי.

אז כאשר זו בעיה קטנה, הוא באמת ידע להתמודד עם זה.
אך לא פעם הוא ישתוק ולא ישתף בבעיות מהותיות יותר, וקשות יותר.

גדול - בוגר - אחראי - חכם - מוכשר - חמוד - מקסים - אדע לתת לו בדרך שלי, ולא כאשר הוא מתמודד....


אני מסכים שהוא עושה את זה [אחרי בדיקה רפואית] בשביל לקבל יחס, גם כעס הוא סוג של יחס, וגם האשמה זה סוג של יחס...
אבל אני מבין דבר אחד מזה - שאם הוא עשה את זה משמע הוא לא מרגיש מספיק מחובר אליי או אל אשתי, הוא לא מספיק מרגיש שהוא מקבל את יכולת הביטוי שלו, שלא מספיק מבינים אותו, שלא מספיק מחוברים אליו... ובעיקר שהוא לא מוצא את הייחודיות שלו.

לדוגמא - תמיד אומרים שכאשר יש ילד קטן חדש בבית, זה שמעליו רוצה לחזור לטיטול ולהיות שוב קטן...
לא - לא זה מה שהוא רוצה.. הוא רוצה את הייחודיות שלו... וכשהוא איבד את הייחודיות כקטן, הוא מנסה בראש הקטנציק שלו להבין איפה שוב הוא יקבל את הייחודיות שלו.


גם לנו בבית היו התמודדויות...
אמנם ברוך השם רובם ככולם הצלחנו למצוא את הפתרון הנכון... אבל אין דשא ירוק אצל השכנים יותר מאשר אצלכם.. ומיד אכתוב מה אנחנו עם ילדה שהרטיבה.


לא אכתוב כאן את כל שיטת החינוך שלנו, זאת לא הבמה.
אבל כן - אצלנו כל ילד מקבל ייחודיות..
אני ואשתי יושבים המון ומדברים על כל ילד, וחושבים מה נכון לו, ומה מתאים לו, ובעיקר איפה נקודת היחס שהוא יקבל מאיתנו שאף אחד אחר בבית לא מקבל [יש לנו ברוך ה' בית מלא וגדוש בילדים]
והנה הגיעה ילדה ב9 והתחילה להרטיב במיטה על בסיס יומיומי... אבל ממש.
ניסנו להעיר אותה באמצע הלילה, ולגרום לגוף שלא להיות צריך לשרותים, וזה עזר חלקית, אבל אז אחרי תקופה הבנו שהיא מדליקה לנו אור אדום ואומרת: אבאמא... תבינו שאני מחפשת משהו.

נסענו ליום של שקט - עשינו רשימות של כל הילדים על דף ועט .. והבנו דבר אחד
לגדולה יש את הייחודיות שלה - כגדולה של הבית, כבוגרת שלומדת קורס חיצוני ומקבלת במה של בכורה ומוצלחת.
השניה מקבלת את הבמה של.... [לא אפרט]
השלישית מקבלת את הבמה [כולם נרשמו כבנות.. שלא יהיה זיהוי]
והנה היא - אמנם חמודה אבל כבר יש מישהי שהבמה שלה היא החמודה [הקטנה יותר] אמנם היא מצליחה במבחנים [אבל מישהי אחרת מקבלת את זה]
פשוט ישבנו לחפש לה במה משלה... ומצאנו..
ואז אשתי יום אחד אחרי העבודה יצאה עם הילדה לטיול לבד, קנתה לה כמה דברים מפנקים, וישבה לדבר איתה שיחת נפש על הייחודיות שלה... והתחלנו בהדרגה להכניס את זה לתבנית הבית...
מהר מאד [יותר מהר ממה שחשבנו] היא הגיעה למקום המתאים לה מכל הבחינות.

טוב זאת כבר לא הייתה תגובה זאת הייתה הרצאה -
אבל כתבתי באריכות - כי בנפשי הדבר.
בהצלחה.

יש עניין להסביר את דבריי?
כי יש לי הרבה דברים לומר על איך שפירקתם את ההודעה ומה שעניתם.
אם יש לכם עניין. אשמח לעדכון.

אני כותבת כעת אמיתי:
לא מבינה איך הגעתם למה שכתבתם בעקבות ההודעה שלי.
כ"כ הרבה סימני שאלה...

 

[חושב מחדש]

אם יש לכם עניין. אשמח לעדכון.

בוודאי שכן.

ואגב יש כבר שיטת שפר המפותחת ואסלי... מכירה?

 

[בשם]

אשמח לקבל המלצה על מטפל/ת רגשי עם נסיון להרטבה בשינה של ילד בן 5.

אם טיפול...
היכן את גרה בארץ?
פני אלי באישי אשמח להמליץ על כמה

 

[חושב מחדש]

לא מבינה איך הגעתם למה שכתבתם בעקבות ההודעה שלי.
כ"כ הרבה סימני שאלה...

תקשורת דרך הודעות יכולה להביא לידי אי הבנה.
יתכן שטעיתי - אשמח לשמוע את סימני השאלה.

 

[פדואלה]

טוב.
כתבתם הרבה על עצמכם, כמה אתם לומדים וממי.
וזה באמת מקסים ומיוחד.
לא מאמינה שיש אדם שמגדל משפחה, שלא קורא ולומד הרבה על עניין זוגיות וחינוך ילדים, כך שלא זאת ההוכחה נגד השיטה...

א.
הבאתי דוגמא:

אם אני ארגיש נטושה כביכול כי הקב"ה "הפיל" עלי ילד שמרטיב בלי סוף..., והוא מחכה לראות איך אפעל בלי לתת לי עצות ישירות משמיים איך לפעול, אז ברור שתהיה לי מעין "חווית נטישה" הן לטווח הקצר והן לארוך.

ועניתם לי:

כאן אני ממש ממש חולק עלייך -
הקב"ה נתן לך!!!!! ורק לך ילדים, בשביל שתחנכי אותם ותגדלי אותם לפי מה שאת!! חושבת שנכון,

איך זה קשור או עונה על כך?
זוהי דוגמא לכך שילד/מבוגר לא אמור להרגיש נטוש אם הטילו עליו אחריות.

ב.
רשמתם:

נפש של ילד לא מבינה את המושג אני מתפלל עליך.

לא ברור מהיכן הבאת אתזה.
רק בגלל הבייסיק הזה דווקא, הנפש מבינה את זה מצויין.
אני גדלתי בבית שכל היום הוריי דאגו לומר לנו כמה התפללו עלינו על כל עניין ודבר, והרגשת העטיפה והתמיכה היתה מעל ומעבר.
והבנו את זה מעולה!!
ובדוג' ההיא: "אתה אחראי על הרגשת הגוף שלך, ואנו סומכים עליך ביותר כי אתה בוגר וגדול, ואפילו ראינו אתזה שם ושם...ואני ואבא נתפלל כל הזמן שאתה תצליח אכן להרגיש אתזה וללכת בזמן".
למה לא יוכל להבין?
הוא מבין מגיל אפס שתפילה היא המון!
מי שחושב שתפילה היא הסרת אחריות, לא יודע כמה כח יש לתפילה וביטחון, ומוזמן ללמוד על כך, יש ים של חומר...
זה לא אומר שלא אעשה עוד דברים בנוסף לכך.

ג.

כי מדוע הילד מרטיב בלילה [גם גישת שפר תסכים עם זה] כי הוא רוצה סוג של יחס, נכון?
ועכשיו אני לא נותן לו את היחס - זו בעיה אחת....
ויותר מכך - אני לא מתמודד עם הבעיה שלו, ילד לא מבין תהליכים ושיטות, ילד מבין שלאף אחד לא אכפת שהוא מרטיב בלילה וקשה לו... זה מאבד את ההבנה של ילד שיש לו עמוד שידרה מאחוריו בכל מקרה.

לא יכולה להבין מאיפה כתבת את זה!
*למה אני לא נותנת יחס? נותנת ועוד איך, אבל לא בתחום הספציפי הזה. לא אתן יחס מעודד לילד שהרטיב הרגע.
כי אם אתן, למה שהוא ימנע מזה?
אתן בכל שעות היום מלבד רגע ההרטבה/גילוי ההרטבה.

*אני מתמודדת מאוד יפה עם האתגר של הילד מולי, אבל לא עם האתגר שלו. שלי -זה מה שאני מרגישה/חושבת/צריכה לעשות.
והסברתי שהגישה הזאת מחנכת את ההורה.
זה כמו שלא תשב במקום הילד בכיתה למבחן, אלא תשב איתו קודם ללמוד, תפנק אותו, תסביר לו כמה אתה מאחוריו, אבל הוא זה שיעמוד מחר בכיתה ויכתוב את המבחן בעצמו.
למה זה לא עמוד שדרה?

ועוד משהו:
ילד מבין היטב תהליכים, אם מסבירים לו ומבינים אותו.
וזה שאני נותנת לו את מלא האחריות זה בגלל שאכפת לי ממנו ולא להפך.
ד.

איפה הבעיה לטווח ארוך, שכאשר יתחיל להיות לו קשה בגיל מתבגר יותר... הוא יתחיל לחשוב.
א. אבאמא לא באמת יאמינו שקשה לי... לא כדאי לי לספר להם.
ב. אני אמור להתמודד לבד עם הקשיים שלי - אף אחד לא יעזור לי.

למה שזה יקרה?
לא מבינה!
הרי ההפך!
אני כל הזמן רק מדגישה לו כמה הוא בוגר, כמה אנחנו אוהבים אותו, כמה אנחנו איתו בכל דבר, ומה האחריות שלו בכל דבר, ומה זה ייתן לו.
למה להרגיש שאבא לא יאמין לי שקשה לי?
איפה זה נכנס כאן?
הזוי!
לגבי הקשיים של הילד-אני אומרת לו אלף פעם, שאני איתו, ואני מבינה את הקושי, ואניאעזור לו בכל מאודי להתמודד, ואפילו אתפלל עליו יום יום על הקושי שה' נתן לו.
ועדיין זה שלו.
למה שירגיש בודד?
לא יכולה להבין!

ה.

אבל אני מבין דבר אחד מזה - שאם הוא עשה את זה משמע הוא לא מרגיש מספיק מחובר אליי או אל אשתי,

זה בדיוק מה ששפר אומרת, ההשתייכות וכו'...

ו.

הוא לא מספיק מרגיש שהוא מקבל את יכולת הביטוי שלו, שלא מספיק מבינים אותו, שלא מספיק מחוברים אליו... ובעיקר שהוא לא מוצא את הייחודיות שלו.

ולכן הוא מרטיב? לכן?
בגלל שהוא לא מוצא יחודיות הוא מרטיב?
מניין לך?

אכתוב ואחתום את דעתי בעניין:
מי שיכול לייחס לכל מעשה של ילד סיבה -
שיסביר איך הוא מחליט מה הסיבה? לפי מה הוא בטוח בה?ואם היא בסוף לא נכונה, איך הוא מחליף את הסיבה? מה גורם לו לדעת מהי הסיבה כעת? איך הוא בטוח שזה יפתור את המעשה/הבחירה הלא נכונה?

 

[חושב מחדש]

לא מאמינה שיש אדם שמגדל משפחה, שלא קורא ולומד הרבה על עניין זוגיות וחינוך ילדים, כך שלא זאת ההוכחה נגד השיטה...

ממש לא. חייבם לקרוא.
וכבר כתבתי - כל אחד יש לו פילוסופיה שונה על החיים, ובאמת המבנה אישיות שלו שונה. ולכן כל אחד צריך לחנך אחרת.
כאשר אמר לי פעם מישהו - אני באמת מבין בחינוך... כדאי לך לשמוע לי.. אמרתי לו - אם הקב"ה היה חושב שרק אתה מבין בחינוך - היה לך מיליון ילדים, ולאף אחד לא. אם הקב"ה נתן לי את הילדים הוא רצה שאחנך אותם לפי הבנתי.

זוהי דוגמא לכך שילד/מבוגר לא אמור להרגיש נטוש אם הטילו עליו אחריות.

נקודת המחלוקת בנינו לפי מה שאני מבין - האם ילד יכול להבין שיש תהליך שקורה בלי התייחסות אליו.
כמו למשל תפילה [לא נכנס כרגע לפן האישי בתפילה, אבל אני משקיע המון בכך] או תהליכים. אני אישית חושב שילד יכול להבין שזה מעולה [אגב, אצלנו כל מבחן או משהו שקורה, זה פתק על השולחן בסלון.. אבא תתפלל עלי] אבל ילד רוצה תחושה וחיבור, ואת זה הוא יקבל כאשר הוא ירגיש שמישהו חווה איתו יחד את התהליך שלו [אין בעיות יש תהליכים] ומתמודד איתו יחד.

רק בגלל הבייסיק הזה דווקא, הנפש מבינה את זה מצויין.

כמובן שהוא מבין - אבל זאת לא הרגשת התמודדות יחד איתו.

הרגשת העטיפה והתמיכה היתה מעל ומעבר.

הם רק אמרו כמה מתפללים עליכם, או גם חוו יחד איתכם את ההתמודדות שלכם?

זה לא אומר שלא אעשה עוד דברים בנוסף לכך.

מה הם העוד דברים?
זאת בדיוק נקודת השאלה... וחוזרת למה שכתבתי קודם.

אתן בכל שעות היום מלבד רגע ההרטבה/גילוי ההרטבה.

שימי לב למילים -
הוא כרגע זעק לעזרה... התחנן לעזרה.. הסכים להרגיש אי נעימות ובושה בשביל לקבל יחס.. ובאותו הזמן ישנה התעלמות מצד ההורים
את זה לא אתן לילדים שלי לחוות. לא!!!

*אני מתמודדת מאוד יפה עם האתגר של הילד מולי, אבל לא עם האתגר שלו. שלי -זה מה שאני מרגישה/חושבת/צריכה לעשות.

אני רוצה שהילד שלי ירגיש שאני מתמודד יחד איתו, חווה יחד איתו את תהליך החיים. כן!
ככה אני רוצה, וככה אני חושב שזה נכון.

למה זה לא עמוד שדרה?

כי מבחן חשוב ככל שיהיה - זה לא הרגש של החיים, יש הבדל גדול מאד מאד בין זה לזה.

וזה שאני נותנת לו את מלא האחריות זה בגלל שאכפת לי ממנו ולא להפך.

האחריות היא עליו, אבל התהליך עובר יחדיו...
שוב נקודת מחלוקת מותרת בנינו.

ילד מבין היטב תהליכים, אם מסבירים לו ומבינים אותו.

מבין בשכל אבל לא ברגש..
שוב - דעתי האישית.
ילד לוקח מסקנות לאחר כמה שנים - ואז השאלה האם יחוש שהיית עמוד שידרה או לא.
כמו שכתבתי כבר בהודעה הראשונה, אם זה גישה שאת מרגישה איתה טוב, ואת מרגישה שהיא בונה את הבית שלך כמו שאת רוצה... תמשיכי איתה.
הפילוסופיות חיים לא צריכות להיות מותאמות.

למה להרגיש שאבא לא יאמין לי שקשה לי?

כי הנה היה לי קשה - זעקתי לעזרה.. הרטבתי בלילה [אני לוקח את הדוגמא הזו כי זה נושא האשכול] ואבא ואמא באותו רגע לא נתנו לי את הצורך שלי.
וכן - גם באותו רגע ילד רוצה להרגיש שיש מישהו שחווה איתו את זה, אני למשל יכול לומר לילדה [כך אמרתי] ... אני יודע שהלילה יצא לך, זה בסדר... את מקסימה ומיוחדת [ואת הבמה האישית שלה] גם ככה...

לגבי הקשיים של הילד-אני אומרת לו אלף פעם

מה קורה כאשר הקושי מגיע... כתבת קודם לא אתן לו יחס באותו הזמן..

מניין לך?

כנראה אני מכיר את נפש הילד שלי.
ואני מנסה להבין מה המסר שהוא רוצה להעביר לי, ואגב - אם הייתי רואה שאין שינוי.. הייתי מבין שיש לו מסר אחר להעביר לי, ושוב הייתי יושב לכתוב.. ולומד את הנושא... ומנסה למצוא מסר אחר.
עד שהייתי מגיע אל היעד.

שיסביר איך הוא מחליט מה הסיבה?

יושב לחשוב - זה הילדים שלו, והוא חי אותם 24/7

לפי מה הוא בטוח בה?ו

אין בטחון - מנסים.

ואם היא בסוף לא נכונה, איך הוא מחליף את הסיבה?

חושבים שוב - ומנסים משהו אחר.

מה גורם לו לדעת מהי הסיבה כעת?

לומדים את הניואנסים של הילדים..
באיזה שעות או דקות הוא פחות מרגיש מחובר.. הוא מראה פנים של קושי, וכן הלאה והלאה...

יך הוא בטוח שזה יפתור את המעשה/הבחירה הלא נכונה?

שוב - מנסים ומנסים... ומתפללים המון המון המון המון... וכן מורידים דמעות למען הצלחת הילדים [כל יום]

 

[פדואלה]

ממש לא. חייבם לקרוא.
וכבר כתבתי - כל אחד יש לו פילוסופיה שונה על החיים, ובאמת המבנה אישיות שלו שונה. ולכן כל אחד צריך לחנך אחרת.
כאשר אמר לי פעם מישהו - אני באמת מבין בחינוך... כדאי לך לשמוע לי.. אמרתי לו - אם הקב"ה היה חושב שרק אתה מבין בחינוך - היה לך מיליון ילדים, ולאף אחד לא. אם הקב"ה נתן לי את הילדים הוא רצה שאחנך אותם לפי הבנתי.


נקודת המחלוקת בנינו לפי מה שאני מבין - האם ילד יכול להבין שיש תהליך שקורה בלי התייחסות אליו.
כמו למשל תפילה [לא נכנס כרגע לפן האישי בתפילה, אבל אני משקיע המון בכך] או תהליכים. אני אישית חושב שילד יכול להבין שזה מעולה [אגב, אצלנו כל מבחן או משהו שקורה, זה פתק על השולחן בסלון.. אבא תתפלל עלי] אבל ילד רוצה תחושה וחיבור, ואת זה הוא יקבל כאשר הוא ירגיש שמישהו חווה איתו יחד את התהליך שלו [אין בעיות יש תהליכים] ומתמודד איתו יחד.

כמובן שהוא מבין - אבל זאת לא הרגשת התמודדות יחד איתו.

הם רק אמרו כמה מתפללים עליכם, או גם חוו יחד איתכם את ההתמודדות שלכם?

מה הם העוד דברים?
זאת בדיוק נקודת השאלה... וחוזרת למה שכתבתי קודם.

שימי לב למילים -
הוא כרגע זעק לעזרה... התחנן לעזרה.. הסכים להרגיש אי נעימות ובושה בשביל לקבל יחס.. ובאותו הזמן ישנה התעלמות מצד ההורים
את זה לא אתן לילדים שלי לחוות. לא!!!

אני רוצה שהילד שלי ירגיש שאני מתמודד יחד איתו, חווה יחד איתו את תהליך החיים. כן!
ככה אני רוצה, וככה אני חושב שזה נכון.

כי מבחן חשוב ככל שיהיה - זה לא הרגש של החיים, יש הבדל גדול מאד מאד בין זה לזה.


האחריות היא עליו, אבל התהליך עובר יחדיו...
שוב נקודת מחלוקת מותרת בנינו.

מבין בשכל אבל לא ברגש..
שוב - דעתי האישית.
ילד לוקח מסקנות לאחר כמה שנים - ואז השאלה האם יחוש שהיית עמוד שידרה או לא.
כמו שכתבתי כבר בהודעה הראשונה, אם זה גישה שאת מרגישה איתה טוב, ואת מרגישה שהיא בונה את הבית שלך כמו שאת רוצה... תמשיכי איתה.
הפילוסופיות חיים לא צריכות להיות מותאמות.

כי הנה היה לי קשה - זעקתי לעזרה.. הרטבתי בלילה [אני לוקח את הדוגמא הזו כי זה נושא האשכול] ואבא ואמא באותו רגע לא נתנו לי את הצורך שלי.
וכן - גם באותו רגע ילד רוצה להרגיש שיש מישהו שחווה איתו את זה, אני למשל יכול לומר לילדה [כך אמרתי] ... אני יודע שהלילה יצא לך, זה בסדר... את מקסימה ומיוחדת [ואת הבמה האישית שלה] גם ככה...

מה קורה כאשר הקושי מגיע... כתבת קודם לא אתן לו יחס באותו הזמן..

כנראה אני מכיר את נפש הילד שלי.
ואני מנסה להבין מה המסר שהוא רוצה להעביר לי, ואגב - אם הייתי רואה שאין שינוי.. הייתי מבין שיש לו מסר אחר להעביר לי, ושוב הייתי יושב לכתוב.. ולומד את הנושא... ומנסה למצוא מסר אחר.
עד שהייתי מגיע אל היעד.

יושב לחשוב - זה הילדים שלו, והוא חי אותם 24/7

אין בטחון - מנסים.

חושבים שוב - ומנסים משהו אחר.

לומדים את הניואנסים של הילדים..
באיזה שעות או דקות הוא פחות מרגיש מחובר.. הוא מראה פנים של קושי, וכן הלאה והלאה...

שוב - מנסים ומנסים... ומתפללים המון המון המון המון... וכן מורידים דמעות למען הצלחת הילדים [כל יום]

שוב תודה על הדברים.
דיעה מעניינת.
קביעות מעניינות.

וסתם מעניין אותי,
איפה עניין הבחירה אצל הילדים?
איך הם יודעים לזהות את נקודת הבחירה?
איך הם ידעו לבחור בטוב, לפי מה?

אני, בשביל לקנות שיטה או דרך טיפול צריכה יותר...
לא "כך אני מרגיש"/"זה הילד שלי ולכן החלטתי"/"ברור שהוא ירגיש כך כי אמרתי לו כך וכך..."/"יושב לחשוב וכך יודע" וכד'

מאוד בהצלחה!

 

[חושב מחדש]

איפה עניין הבחירה אצל הילדים?

בשביל לא להגיע לעוד עשרות הודעות,
זו שאלה מאד נכונה, מאד חשובה,
והדרך של הילדים לקבל בחירה - היא הכל חוץ מנושא הרגשת השייכות [חוץ מאשר לא להעיק יותר מידי]

ובהצלחה.

 

[עד מתי]

איך לדעתכם צריך להגיב לילד בן עוד מעט 4 , שהיה גמול לילה לכמה חודשים ולאחרונה, התחיל להרטיב בערך 2-3 פעמים בשבוע,
העניין מתסכל מאד אותו ואותי...
עשינו מבצע עם נקודות ופרסים, ביום שקם יבש - קם מאושר
אבל יש לו פיקשושים...
מצד אחד עדיין קטן, וגם אולי המזג אוויר שהתקרר - משפיע.
אבל בגלל שחלק מהימים כן קם יבש (יכול לקום מעצמו בלילה להתפנות) זה יותר מתסכל, כי הוא ואנחנו יודעים שהוא כן יכול.

 

[רינהרינה]

איך לדעתכם צריך להגיב לילד בן עוד מעט 4 , שהיה גמול לילה לכמה חודשים ולאחרונה, התחיל להרטיב בערך 2-3 פעמים בשבוע,
העניין מתסכל מאד אותו ואותי...
עשינו מבצע עם נקודות ופרסים, ביום שקם יבש - קם מאושר
אבל יש לו פיקשושים...
מצד אחד עדיין קטן, וגם אולי המזג אוויר שהתקרר - משפיע.
אבל בגלל שחלק מהימים כן קם יבש (יכול לקום מעצמו בלילה להתפנות) זה יותר מתסכל, כי הוא ואנחנו יודעים שהוא כן יכול.

לדעתי לקחת אותו לשרותים כמה שעות אחרי שהולך לישון במשך תקופה קצרה, במקרים רגילים זה עובר מהר.

 

[קליין]

איך לדעתכם צריך להגיב לילד בן עוד מעט 4 , שהיה גמול לילה לכמה חודשים ולאחרונה, התחיל להרטיב בערך 2-3 פעמים בשבוע,
העניין מתסכל מאד אותו ואותי...
עשינו מבצע עם נקודות ופרסים, ביום שקם יבש - קם מאושר
אבל יש לו פיקשושים...
מצד אחד עדיין קטן, וגם אולי המזג אוויר שהתקרר - משפיע.
אבל בגלל שחלק מהימים כן קם יבש (יכול לקום מעצמו בלילה להתפנות) זה יותר מתסכל, כי הוא ואנחנו יודעים שהוא כן יכול.

נראה שלא מדובר על פספוס פעם ב, אלא הרטבה די קבועה, אחרי שהיה יבש.
רגרסיה - נסיגה לאחור, היא סימן אזהרה.
סימן אזהרה למה?
לא יודעת.
קחי אותו לרופא, לשלול בעיות פיזיות. אם הכל בסדר, יש לבדוק קשיים רגשיים.

 

[מרחבית]

@פדואלה קראתי בעניין רב את הדו שיח כאן, ואשמח להבין יותר את גישתך וגישת שפר בכמה דברים. אציין שאת נשמעת לי אמא מדהימה. (כמו כן גם @מחשבה אחת ורעיתו). אני מנסה לברר כאן דרך דברייך את הגישה הכללית של שפר.

גישה, זאת דרך, זה מסע - לא תוצאה.
התוצאה מגיעה מבורא עולם, ואף אחד לא יוכל להבטיח בתחילת הדרך מה יהיו התוצאות, כמו שמבטיחים בשיטה כזו או אחרת.
אבל המסע בעצמו שווה מליונים.

האם מה שכתבת כאן איננו נכון לגבי כל שיטה שהיא ולגבי כל דבר בחיים? מי יכול להבטיח משהו? עושים השתדלות טבעית, הגיונית, עושים מה שנראה לנו נכון לאותו מצב - במקביל לתפילה - והתוצאות מגיעות מבורא עולם. כך בחינוך, כך ברפואה, בפרנסה, בשידוכים, ובמה לא? השאלה שלי, איך זה קשור דווקא לשפר?

זה משום שהוא סומך עליי ב100% שאוכל ואצליח לפתור את האתגרים בגידול וחינוך הילדים.

האם אין זה סותר את מה שנכתב בקטע לעיל? הוא סומך עלי שאצליח לפתור במאה אחוז? האם אני יכולה לשלוט בתוצאות? הלא אמרנו, שהתוצאות רק בידיו, ואנחנו רק עושים מסע, או השתדלות.

הוא עומד ומשגיח עליי, לא עוזב אותי רגע.
אל נותן לי את מלא האחריות לבחור בטוב.

שוב, מה כאן קשור לשפר דווקא? ומה מיוחד להורות דווקא בתוך כל תחומי החיים? מה הסיבה שבשפר מייחסים להורות אינטואציה אוטומטית נכונה הרבה יותר מאשר, לדוגמא, בענייני רפואה או פרנסה או ידיעת מקצוע כלשהו?
במה זה שונה?

לגבי 'הגישה מגיעה כביכול מגבוה'. האמנם זה מקור גישת שפר? התבוננות בדרכי ד'? והלא הגישה מבוססת על אדלר, פסיכולוג גוי, והיא לגמרי לא מגיעה ממקום כזה.

וזה אחרי ששללנו כל מצוקה פיזית, רגשית ונפשית, אחרת לא מחליטים ללכת בגישה הזאת)

מאיפה הביטחון הזה, שיש בידינו לשלול בצורה ברורה כל מצוקה פיזית רגשית ונפשית? אנחנו מכירים ושולטים בכל המצוקות הקיימות? כמה מצוקות יש שלא הכירו פעם, והיום הם התגלו (כגון דיסלקציה?) וכמה ודאי יתגלו בעתיד. והאם כל הורה אמור לשלול רק את הידוע לו - מעט או הרבה? (האם אין אימהות לא מעטות, שהן פחות אחראיות ממך - שמחליטות בחסות הגישה בקלות בלתי נסבלת - שאין שום מצוקה?)

נתתי לו אמון מלא ביכולתיו, העצמתי אותו, העליתי והגדלתי את קרנו. שוחחנו על כך שהוא ילד עם עוצמות וכד'
* בדקתי האם הוא מסוגל ויכול לעמוד במשימה שאני מטילה עליו, וראיתי כמה הוא שמח לבצע אותה.
* הטלתי עליו את מלוא האחריות, כי ראיתי כמה הוא מחכה לה, כמה סיפוק זה נותן לו ואיזה מאושר הוא כל פעם שמתגבר.

נשמע לי מצוין. ואני שואלת: האם הנקודות המצוינות שכתבת כאן - הן תנאי, לפי גישת שפר, להטלת האחריות על הילד? האם נשים שלומדות 'גישת שפר' יוצאות ברובן עם הוראות ברורות, לבדוק היטב אם הילד מסוגל? האם הן יוצאות עם הוראות ברורות שאם לא מצליחים לעורר בילד את הרצון והשמחה והסיפוק מהאחריות החדשה (כפי שאת עושה) - אזי לא להטיל אותה עליו? האם מזהירים אותן, שילד שמוטלת עליו אחריות בלי רצון שלו, בלי תחושה שהוא יכול, בלי שמחה - הוא בקלות ממש יכול להרגיש נטוש?

אז למה בכל זאת הוא בוחר לעשות את זה?

האם את מתכוונת לבחירה מודעת? האם בדרך כלל כשנשים בשפר מדברות על כך ש'הילד בחר' - הן מודעות לכך, שהילד לא חשב על זה שנייה אחת, אלא שכלל גורמי החיים שלו - הביאו אותו להתנהגות מסוימת, בלי שיש לו הבנה במה שקורה לו?

מי שיכול לייחס לכל מעשה של ילד סיבה -
שיסביר איך הוא מחליט מה הסיבה?

אם הבנתי נכון, בשפר מדברים הרבה על המטרות של התינוק והילד. איך מחליטים בשפר האם זו סיבה של משהו, או מטרה למשהו? ובעיקר - איך מחליטים איזו מטרה?

 

[פדואלה]

@פדואלה קראתי בעניין רב את הדו שיח כאן, ואשמח להבין יותר את גישתך וגישת שפר בכמה דברים. אציין שאת נשמעת לי אמא מדהימה. (כמו כן גם @מחשבה אחת ורעיתו). אני מנסה לברר כאן דרך דברייך את הגישה הכללית של שפר.


האם מה שכתבת כאן איננו נכון לגבי כל שיטה שהיא ולגבי כל דבר בחיים? מי יכול להבטיח משהו? עושים השתדלות טבעית, הגיונית, עושים מה שנראה לנו נכון לאותו מצב - במקביל לתפילה - והתוצאות מגיעות מבורא עולם. כך בחינוך, כך ברפואה, בפרנסה, בשידוכים, ובמה לא? השאלה שלי, איך זה קשור דווקא לשפר?


האם אין זה סותר את מה שנכתב בקטע לעיל? הוא סומך עלי שאצליח לפתור במאה אחוז? האם אני יכולה לשלוט בתוצאות? הלא אמרנו, שהתוצאות רק בידיו, ואנחנו רק עושים מסע, או השתדלות.


שוב, מה כאן קשור לשפר דווקא? ומה מיוחד להורות דווקא בתוך כל תחומי החיים? מה הסיבה שבשפר מייחסים להורות אינטואציה אוטומטית נכונה הרבה יותר מאשר, לדוגמא, בענייני רפואה או פרנסה או ידיעת מקצוע כלשהו?
במה זה שונה?

לגבי 'הגישה מגיעה כביכול מגבוה'. האמנם זה מקור גישת שפר? התבוננות בדרכי ד'? והלא הגישה מבוססת על אדלר, פסיכולוג גוי, והיא לגמרי לא מגיעה ממקום כזה.


מאיפה הביטחון הזה, שיש בידינו לשלול בצורה ברורה כל מצוקה פיזית רגשית ונפשית? אנחנו מכירים ושולטים בכל המצוקות הקיימות? כמה מצוקות יש שלא הכירו פעם, והיום הם התגלו (כגון דיסלקציה?) וכמה ודאי יתגלו בעתיד. והאם כל הורה אמור לשלול רק את הידוע לו - מעט או הרבה? (האם אין אימהות לא מעטות, שהן פחות אחראיות ממך - שמחליטות בחסות הגישה בקלות בלתי נסבלת - שאין שום מצוקה?)


נשמע לי מצוין. ואני שואלת: האם הנקודות המצוינות שכתבת כאן - הן תנאי, לפי גישת שפר, להטלת האחריות על הילד? האם נשים שלומדות 'גישת שפר' יוצאות ברובן עם הוראות ברורות, לבדוק היטב אם הילד מסוגל? האם הן יוצאות עם הוראות ברורות שאם לא מצליחים לעורר בילד את הרצון והשמחה והסיפוק מהאחריות החדשה (כפי שאת עושה) - אזי לא להטיל אותה עליו? האם מזהירים אותן, שילד שמוטלת עליו אחריות בלי רצון שלו, בלי תחושה שהוא יכול, בלי שמחה - הוא בקלות ממש יכול להרגיש נטוש?


האם את מתכוונת לבחירה מודעת? האם בדרך כלל כשנשים בשפר מדברות על כך ש'הילד בחר' - הן מודעות לכך, שהילד לא חשב על זה שנייה אחת, אלא שכלל גורמי החיים שלו - הביאו אותו להתנהגות מסוימת, בלי שיש לו הבנה במה שקורה לו?


אם הבנתי נכון, בשפר מדברים הרבה על המטרות של התינוק והילד. איך מחליטים בשפר האם זו סיבה של משהו, או מטרה למשהו? ובעיקר - איך מחליטים איזו מטרה?

@מרחבית ,
מחמיא לי שאת קוראת את דבריי ומגיבה עליהם.
תודה.

כל מה שכתבתי.
זה מה שאני הבנתי אחרי לימוד מעמיק של הגישה.
הגיוני שיש לכל אחד ראש אחר, וחשיבה אחרת.
והוא יבין אחרת את דברי המנחה/מרצה.
כך אני הבנתי.
והתוצאות אצלי - מדברות מעצמן.

לא יודעת איך להתייחס לכל אחד מהשאלות שרשמת.
אוכל לומר בגדול,
נכון ששפר באה מדעתו ומחקרו של גוי, אבל כשמנחה חרדית מעבירה גישה לחינוך הורים חרדיים, היא חייבת להתייחס גם לפן הרוחני, או למצוא מקורות משלנו כדי להעביר קורס בנושא.
וכך כנראה עשתה המנחה שלימדה אותי.
את יכולה לקרא לזה שפר מעובד, אם זה עוזר לך.
זה מתבסס חזק על שפר, חזק מאוד.

(ואני למדתי זאת ממנה, וכשאני מעבירה לתלמידותיי נושא שהוא איננו יהודי בהכרח, אני מצרפת גם מקורות משלנו)

אם תוכלי לתמצת את השאלות, בלי ציטוטים שלי, זה יעזור לי לענות לך יותר ממוקד.
כתבי בעיקר מה מפריע לך, ואשתדל לענות.
אצהיר שוב, שאינני מנחה/מרצה, אלא אישה פשוטה שהתחברה לדרך הזאת וב"ה מצליחה ברוב המקרים.

 

[מרחבית]

נכון ששפר באה מדעתו ומחקרו של גוי, אבל כשמנחה חרדית מעבירה גישה לחינוך הורים חרדיים, היא חייבת להתייחס גם לפן הרוחני, או למצוא מקורות משלנו כדי להעביר קורס בנושא.

אני חולקת על כך, וזה אחד הדברים שמפריעים לי, כי הם גורמים לטעויות רבות. כשמחפשים את האמת כפי שהיא משתקפת בתורה, בחז''ל ובהשקפה היהודית - באים לזה ממקום נקי וחלק, ושואלים: איך התורה מנחה אותנו? מה היא אומרת?
אך כשבאים עם דברים שלקוחים ממקורות אחרים, ואומרים: בואו נמצא בתורה איפה זה דומה, בואו נחפש את מה שאנחנו רוצים למצוא - נוצר בלבול שלם.
מציגים כאילו התזה הזו מקורה ביהדות - בעוד שהיא לא. ומגיעים לדברים שהם משונים לפי היהדות. מצטטים דברים, שאין להם קשר לנושאים הנידונים, ומנסים להוכיח שהם קשורים. במקביל, מתעלמים מדברים אחרים בהשקפה היהודית, שסותרים את התזה הזו, כי זה לא 'מסתדר' טוב.

מותר להאמין לחכמות מסוימות בגויים - כל עוד הן יותר בגדר טכניקות, ולא ל'תורה' בגויים - לכל מיני השקפות עולם שלהם. בודאי שבעייתי מאוד - לקחת 'תורה' מהגויים ולהעמידה כביכול היא נוצרה ונלקחה מהמקורות שלנו.
אין כל בעיה להעביר השקפה יהודית טהורה - בלי קשר ל'גישה' ואז להביא את הגישה בתור 'חכמה' בגויים. בתור טכניקה שעובדת. זה עדיף עשרת מונים מאשר להציג 'תזה' זרה, כאילו מקורותיה ויסודותיה ביהדות.

לגבי שאר השאלות - לא עכשיו. רק בכללי השאלות באות לברר - האם כדרך כלל - אחרי שכל אחת מבינה מה שהיא מבינה מגישת שפר - האם רובן יוצאות עם איזון נכון ועם הסתייגויות הכרחיות לכללים שנלמדים.
כי אם לא, ורבות יוצאות עם טעויות שהצבעתי עליהן, לא חושבת שכדאי להמליץ לנשים על הגישה הזו, גם אם חלק יוצאות משם עם כלים נפלאים.

 

[מרחבית]

אני רק אוסיף, @פדואלה, שאת נשמעת לי מאוד אחראית ואוהבת. ולכן נשמע שהכלים מיושמים על ידך בצורה מצוינת. אמהות שפחות אחראיות - הגישה הזו יכולה להוות להם כר נרחב להתעלמות מצרכי הילד, בעיקר הרגשיים.

 

[פיגי א]

כאחת שעברה את קורס שפר בהצלחה ב"ה (אני מתכוונת שראיתי תוצאות בשטח)
נראה לי ממש לא הגיוני לכתוב אותו כאן בכמה שורות!
זהו קורס של 20 מפגשים לפחות!
בכל מפגש לומדים דברים חדשים שבנויים אחד על השני.
וכמו לכל דבר - צריך בשביל זה ראש גדול ופתוח! וכמו בכל דבר - צריך לדעת מה מתאים לי ומה לא.
וממש לא "פייר" לכתוב כאן את עיקרי הדברים...

האמא של הילד המרטיב לא תוכל לעבוד עליו בלי להיות נוכחת בקורס שלם (ולא, אני לא מנחה, ולא מקבלת אחוזים) ולעבוד על עצמה בצורה מלאה!!!

ודרך אגב, קראתי השבוע כתבה בעיתון קראט (נראה לי של לפני כמה שבועות) על הורים לילדה אנורקסית שהיתה אמורה להיות מטופלת לפחות 7 שנים, וכבר היתה מאושפזת וכו' וכו' - ובסוף יצאה מזה מיד אחרי שהוריה החליטו ללכת אחרי שנתיים של סבל - ל"שפר"...

 

[פדואלה]

אני חולקת על כך, וזה אחד הדברים שמפריעים לי, כי הם גורמים לטעויות רבות. כשמחפשים את האמת כפי שהיא משתקפת בתורה, בחז''ל ובהשקפה היהודית - באים לזה ממקום נקי וחלק, ושואלים: איך התורה מנחה אותנו? מה היא אומרת?
אך כשבאים עם דברים שלקוחים ממקורות אחרים, ואומרים: בואו נמצא בתורה איפה זה דומה, בואו נחפש את מה שאנחנו רוצים למצוא - נוצר בלבול שלם.
מציגים כאילו התזה הזו מקורה ביהדות - בעוד שהיא לא. ומגיעים לדברים שהם משונים לפי היהדות. מצטטים דברים, שאין להם קשר לנושאים הנידונים, ומנסים להוכיח שהם קשורים. במקביל, מתעלמים מדברים אחרים בהשקפה היהודית, שסותרים את התזה הזו, כי זה לא 'מסתדר' טוב.

מותר להאמין לחכמות מסוימות בגויים - כל עוד הן יותר בגדר טכניקות, ולא ל'תורה' בגויים - לכל מיני השקפות עולם שלהם. בודאי שבעייתי מאוד - לקחת 'תורה' מהגויים ולהעמידה כביכול היא נוצרה ונלקחה מהמקורות שלנו.
אין כל בעיה להעביר השקפה יהודית טהורה - בלי קשר ל'גישה' ואז להביא את הגישה בתור 'חכמה' בגויים. בתור טכניקה שעובדת. זה עדיף עשרת מונים מאשר להציג 'תזה' זרה, כאילו מקורותיה ויסודותיה ביהדות.

לגבי שאר השאלות - לא עכשיו. רק בכללי השאלות באות לברר - האם כדרך כלל - אחרי שכל אחת מבינה מה שהיא מבינה מגישת שפר - האם רובן יוצאות עם איזון נכון ועם הסתייגויות הכרחיות לכללים שנלמדים.
כי אם לא, ורבות יוצאות עם טעויות שהצבעתי עליהן, לא חושבת שכדאי להמליץ לנשים על הגישה הזו, גם אם חלק יוצאות משם עם כלים נפלאים.

מכבדת את דעתך, ובחלק מהדברים אני בעדה.
אומר שוב את דעתי.
אותי אישית זה לא בלבל, אלא נתן כח חיובי.
כששאלנו על כך -זאת גם היתה התשובה.

וכשאני ממליצה,
אני ממליצה את דעתי האישית,
שנראית לי מתאימה לשואל השאלה.
לא באתי לסנגר או לשכנע מישהו לעבור טוטאלית לגישת שפר.
לא באתי לומר שאחרות גרועות או לא טובות.
באתי לומר מה אני קיבלתי ואיך אני משתמשת בכלים שקיבלתי בהנחייה.
אני ממליצה מניסיון עם עצמי ועם אחרות שכמותי, שראו הצלחה גדולה בתחום , גם לטווח ארוך ב"ה.

אגב,
לשאלות שאני שאלתי על שיטה אחרת, לא קיבלתי תשובה מאף לא אחד כאן.
אלא רק תשובות כגון:
"אני מכיר את ילדיי ולכן..."
"כך אני חושב וזה מספיק בעיניי"
"אדם שרוצה לדעת...יודע"(?? כן באמת? תמהני)
זה כן בעינייך המלצה?
תתחיל לחשוב ותדע?
אין מודל, אין דרך אין כלום.
רק תחשוב תחשוב ותדע.
מעניין איפה הם כל אלה שחושבים...

אולי יש כאן אנשים שהצליחו.
שיעידו בבקשה, איך זה הצליח.
בפרט בנושא המדובר(הרטבה)
*כמעט כולם פה אמרו שזה נמשך ונמשך עד איזשהוא גיל ואז זה הפסיק(מי שבאמת לא מפריע לו שילד בן 11-12 מרטיב, לבריאות! באמת שלא יטפל לא בעצמו ולא בילד).
*אחרים כתבו לא להתייחס וזה יעבור(זה כן טוב? לא להתייחס? לילד? למה?).

אני מדברת מול השיטה הרגילה שדוגלת שלכל התנהגות יש סיבה.
ואשאל זאת שוב?
מאין לכם מה הסיבה שבעטיה הילד מרטיב?
מאין לכם?
סיבות יש אלפים!
וכל מטפל בכל שיטה שהיא,
יוכל לתת לכם רשימת סיבות למה הילד מתנהג כך או אחרת.

שאלתי היא:
איך אתם מבררים את הסיבה?
לפי מה?
ואם היא לא נכונה - כיצד אתם יודעים להחליף אותה באחרת?
כמה זמן אתם מוכנים להשקיע עד לפתרון הסיבה, אם בכלל אפשר לפתור אותה?
מה התגובות והרגשות שלכם לילד מול הסיבה ההיא?
קדימה!