הוא אשר אמרתי.
כשההורים מרגישים חופשי עם העניין.
זורמים, מסכימים וגם עוזרים - אז בכלל! מגיע להם צל"ש.
כי זה באמת לא קל.
הבעיה מתחילה כשלהורים זה הופך למעמסה, והילד חש חלק מהמעמסה הזו, התסכול גובר , המעשים גם, ההורי ם שוב מתוסכלים וחוזר חלילה.
פה בעיניי, צריך לעצור ולבדוק.
האם אני ההורה, קשה לי פה.
מה אני אומר לעצמי על העניין?
מה אני אומר על עצמי?
מה זה אומר שיש לי ילד שמרטיב כ"כ הרבה אחרי שלילת כל בעיה רגישת או פיזית?
או זה קושי של הילד שלי בלבד, ואני רק מלווה אותו בקושי.
לא נכנס בעצמי לסיטואציה, לא חווה איתו אלא לידו.
עומד כמו מבוגר אחראי ונותן ליליד שלי כוחות לעבור את הניסיון שלו בעצמו.
מעניין לשמוע מה קורה אז.
לא אוכל לומר מניסיון, כי ב"ה לא קיים אצלי המושג הזה.
אבל בדברים אחרים - ראיתי איך שזה עובד נפלא, הילד לאט לאט משתחרר מהצורך להיות תלותי בדבר לא נעים, ומשתוקק להיות חלק חיובי ובוגר במשפחה, להשתייך להוריו ממקום גבוה ושולט ולא ממקום תלותי ותינוקי.
שוב- רק אחרי ששלנו אם ישנן בעיות כאלה ואחרות.
בהצלחה!
גם אצלי ילד בן 6 מרטיב, (תמיד היה ככה בלילה...)
אשמח לשמוע בצד הפרקטי,
כשקם בבוקר רטוב, פשוט להתעלם מכך ?
אני כן עומדת עליו ללכת לשירותים לפני השינה ואומרת לו שבשביל שלא ירטיב,
אולי זה טעות ומידי יחס לכך?
אני כן מאמינה בשיטה .
אשמח להנחיות פרקטיות , של איך להגיב .
תודה!