הנושאים החמים
הנושאים החמים
אינני נהג הסעות ומעולם לא הייתי כזה. יש לי רכב נחמד שהבנק קנה לי ואני משלם לו על כך מעשר חודשי.
לפרנסתי אני מקדיש משעות הערב לשבת בישיבה לצעירים, להתחבר איתם, להיות להם לאוזן קשבת, ללמוד עם המתקשים בכך ולעקוב אחר התפתחותם.
החברותא שלי אתמול היה בחור חמד עדין, הבעיה המרכזית איתה הוא מתמודד, שכל העדינות הזו מסתתרת תחת מעטה של אגרסיביות חצופה וקפיצים שחורקים ומזעזעים את עצביהם העדינים של צוות הישיבה.
"ת'צמע הרב אני מרגיש עמוס, אני חייב להתפרק", כך אמר עם עיניים אמיתיות.
"אתה מתכוון לפרוק. מי שמתפרק צריך להיבנות מחדש", חשבתי שאני חכם.
"לא, הרב לא מבין. אני חייב לצאת היום לאיזה מקום, לא בריא לי לשבת כל כך הרבה, יהיו לי פצעי לחץ", טוב זה כבר נשמע הגיוני.
"לאן אתה חושב לנסוע ואיך?", שאלתי, מנסה בעדינות לגלות מה הוא זומם.
"או, עכשיו הרב מדבר. יש היום ב'חמי מואב' רחצה נפרדת, זה כמו בריכות כאלו עם מינרלים וגופרית, זה בריא מאד וגם סאונות יש שם, שזה גם נראה לי בריא", העיניים שלו מתחננות ומסנוורות את חוש השיפוט הקר שלי.
"יש לשם אוטובוסים? יש מי שיסע איתך?", לא הייתי שולח את הבן שלי לבד בלילה.
"אה...כן, זהו שלא, אז חשבתי שאולי אתה הרב, יש לך רכב ואתה גם דמות סמכותית כדי להשגיח עלי שם, אולי הרב יבוא איתי", שתקתי, "ואני מבטיח שהרב גם יהנה שם", זה באמת שיקול, כבר שנים לא נסעתי לאיזה בריכה טובה ככה.
"יודע מה?", אמרתי בפאתוס, "דף גמרא ויצאנו".
כך מצאתי את עצמי ברכב עם עוד שני עמוסים הדורשים פירוק לחצים, על הכביש בואכה 'חמי מואב'.
"מה זה שם על הברכיים שלך?", שאלתי את הדרדק מאחורי.
"זה סיר טשולנט שהכנו בישיבה, יש גם לחמניות וקולה קר", מחייך אלי דרך המראה, "את האמת בנינו עליך מלכתחילה, אין כמוך הרב, ידענו שאתה סטלן אה... סליחה חברהמן".
"טוב, אני מקווה שיש שם מקום נורמלי לאכול", אמרתי בחשש, מתעלם מפרצי הצחוק מאחורי.
הגענו, החניה עמוסה אבל מצאנו נישה אלכסונית. השחלנו את הרכב ויצאנו.
מהפתח הפסטורלי יוצאים אדים, מין מחזה שמימי של אנשים נכנסים אל תוך הערפל.
שילמנו מחיר עתק, רציתי להתלונן למישהו אך ידידיי כבר חמקו עברו לתפוס להם שולחן וכיסאות. נכנסתי פנימה, והמחזות אשר נגלו לעיני לא ימחקו שנים.
אבולוציה של סירים המתחילה מסיר הטשולנט הזעיר שלנו, עוברת דרך סיר החמין של קבוצה ספרדית המסלסלת מזמורים בבגד ים, עולה לסיר ענק מימדים של צמד חסידים שהחליטו שאם אנשים רעבים אפשר לעשות מזה כסף, ואז, סיר מבעבע בגודל מטורף שהצצתי לתוכו בעדינות, לפתע אדם רחב מימדים מגיח מתוכו ושואל אותי "יש לך סיגריה?", מההלם שתקפני מילותיי נעתקו מפי ועיניי ריצדו על פני הסנטרים שרטטו לאורך גופו, "לא, אני לא מעשן", הצלחתי לומר בסוף. "אחחח, חבל..." אמר וחזר אל תוך הטירוף המבעבע הזה.
שני בחורים ישבו בצד ועישנו סיגריות, אמרתי לעצמי למה לא נעשה קצת חסד ונבקש מהם סיגריה בשביל האדם, שמן הסתם מבושל כבר כמאכל בן דרוסאי והנאתו אינה שלימה בלי סיגריה.
"יש לכם אולי סיגריה?", שאלתי בנימוס, "לא בשבילי בשביל מישהו כאן שביקש".
"אחי, זה סיגריה מגולגלת, אם אותו אדם נוהג, אחרי שאכטה אחת הוא כבר לא יוכל לנהוג", לא יודע מה הוא אמר, לא מבין בזה, והוא גם נראה קצת פוזל החלטתי לא להטריד.
שמעתי שירה, אולי בכל זאת נהנה קצת, זה מגיע מתוך הסאונה, נכנס, למה לא?.
חשוך, מאד חשוך, חום אימים תקף אותי מכל צדדיי, באור אדמדם עמום ראיתי את תלמידי הבלונדיני שחום כמו קרם ברולה עם שערות קדאיף, שר בערגה יחד עם עוד גושי בשר אדומים, ברחתי מהגהינום המשורר הזה כל עוד נפשי בי.
לפחות מקלחת טובה נעשה כאן. נכנסתי למקלחות הרועשות, פשטתי את בגדי ופתחתי את הברז.
אש וגופרית ותמרות עשן אפפו אותי, זעקתי את נשמתי, שכבות של ריח ביצים מעופשות דבקו בעורי העדין, אפילו השמפו ממאן להפתח בריח הזה.
"הרב רוצה לאכול?", שמעתי קול קורא לי אל תוך חדר הנוחיות שם הקאתי את קרביי.
רצתי לרכב וחיכיתי שיגמרו הנערים לפרוק את לחציהם אל בריכות היגון הרותחות.
בנסיעה חזור שתקתי. לא שלא הייתה לי ביקורת על התרבות המקולקלת הזו, ודאי שהייתה לי. פשוט פחדתי להקיא שוב ולקלקל את הריפוד.
לפרנסתי אני מקדיש משעות הערב לשבת בישיבה לצעירים, להתחבר איתם, להיות להם לאוזן קשבת, ללמוד עם המתקשים בכך ולעקוב אחר התפתחותם.
החברותא שלי אתמול היה בחור חמד עדין, הבעיה המרכזית איתה הוא מתמודד, שכל העדינות הזו מסתתרת תחת מעטה של אגרסיביות חצופה וקפיצים שחורקים ומזעזעים את עצביהם העדינים של צוות הישיבה.
"ת'צמע הרב אני מרגיש עמוס, אני חייב להתפרק", כך אמר עם עיניים אמיתיות.
"אתה מתכוון לפרוק. מי שמתפרק צריך להיבנות מחדש", חשבתי שאני חכם.
"לא, הרב לא מבין. אני חייב לצאת היום לאיזה מקום, לא בריא לי לשבת כל כך הרבה, יהיו לי פצעי לחץ", טוב זה כבר נשמע הגיוני.
"לאן אתה חושב לנסוע ואיך?", שאלתי, מנסה בעדינות לגלות מה הוא זומם.
"או, עכשיו הרב מדבר. יש היום ב'חמי מואב' רחצה נפרדת, זה כמו בריכות כאלו עם מינרלים וגופרית, זה בריא מאד וגם סאונות יש שם, שזה גם נראה לי בריא", העיניים שלו מתחננות ומסנוורות את חוש השיפוט הקר שלי.
"יש לשם אוטובוסים? יש מי שיסע איתך?", לא הייתי שולח את הבן שלי לבד בלילה.
"אה...כן, זהו שלא, אז חשבתי שאולי אתה הרב, יש לך רכב ואתה גם דמות סמכותית כדי להשגיח עלי שם, אולי הרב יבוא איתי", שתקתי, "ואני מבטיח שהרב גם יהנה שם", זה באמת שיקול, כבר שנים לא נסעתי לאיזה בריכה טובה ככה.
"יודע מה?", אמרתי בפאתוס, "דף גמרא ויצאנו".
כך מצאתי את עצמי ברכב עם עוד שני עמוסים הדורשים פירוק לחצים, על הכביש בואכה 'חמי מואב'.
"מה זה שם על הברכיים שלך?", שאלתי את הדרדק מאחורי.
"זה סיר טשולנט שהכנו בישיבה, יש גם לחמניות וקולה קר", מחייך אלי דרך המראה, "את האמת בנינו עליך מלכתחילה, אין כמוך הרב, ידענו שאתה סטלן אה... סליחה חברהמן".
"טוב, אני מקווה שיש שם מקום נורמלי לאכול", אמרתי בחשש, מתעלם מפרצי הצחוק מאחורי.
הגענו, החניה עמוסה אבל מצאנו נישה אלכסונית. השחלנו את הרכב ויצאנו.
מהפתח הפסטורלי יוצאים אדים, מין מחזה שמימי של אנשים נכנסים אל תוך הערפל.
שילמנו מחיר עתק, רציתי להתלונן למישהו אך ידידיי כבר חמקו עברו לתפוס להם שולחן וכיסאות. נכנסתי פנימה, והמחזות אשר נגלו לעיני לא ימחקו שנים.
אבולוציה של סירים המתחילה מסיר הטשולנט הזעיר שלנו, עוברת דרך סיר החמין של קבוצה ספרדית המסלסלת מזמורים בבגד ים, עולה לסיר ענק מימדים של צמד חסידים שהחליטו שאם אנשים רעבים אפשר לעשות מזה כסף, ואז, סיר מבעבע בגודל מטורף שהצצתי לתוכו בעדינות, לפתע אדם רחב מימדים מגיח מתוכו ושואל אותי "יש לך סיגריה?", מההלם שתקפני מילותיי נעתקו מפי ועיניי ריצדו על פני הסנטרים שרטטו לאורך גופו, "לא, אני לא מעשן", הצלחתי לומר בסוף. "אחחח, חבל..." אמר וחזר אל תוך הטירוף המבעבע הזה.
שני בחורים ישבו בצד ועישנו סיגריות, אמרתי לעצמי למה לא נעשה קצת חסד ונבקש מהם סיגריה בשביל האדם, שמן הסתם מבושל כבר כמאכל בן דרוסאי והנאתו אינה שלימה בלי סיגריה.
"יש לכם אולי סיגריה?", שאלתי בנימוס, "לא בשבילי בשביל מישהו כאן שביקש".
"אחי, זה סיגריה מגולגלת, אם אותו אדם נוהג, אחרי שאכטה אחת הוא כבר לא יוכל לנהוג", לא יודע מה הוא אמר, לא מבין בזה, והוא גם נראה קצת פוזל החלטתי לא להטריד.
שמעתי שירה, אולי בכל זאת נהנה קצת, זה מגיע מתוך הסאונה, נכנס, למה לא?.
חשוך, מאד חשוך, חום אימים תקף אותי מכל צדדיי, באור אדמדם עמום ראיתי את תלמידי הבלונדיני שחום כמו קרם ברולה עם שערות קדאיף, שר בערגה יחד עם עוד גושי בשר אדומים, ברחתי מהגהינום המשורר הזה כל עוד נפשי בי.
לפחות מקלחת טובה נעשה כאן. נכנסתי למקלחות הרועשות, פשטתי את בגדי ופתחתי את הברז.
אש וגופרית ותמרות עשן אפפו אותי, זעקתי את נשמתי, שכבות של ריח ביצים מעופשות דבקו בעורי העדין, אפילו השמפו ממאן להפתח בריח הזה.
"הרב רוצה לאכול?", שמעתי קול קורא לי אל תוך חדר הנוחיות שם הקאתי את קרביי.
רצתי לרכב וחיכיתי שיגמרו הנערים לפרוק את לחציהם אל בריכות היגון הרותחות.
בנסיעה חזור שתקתי. לא שלא הייתה לי ביקורת על התרבות המקולקלת הזו, ודאי שהייתה לי. פשוט פחדתי להקיא שוב ולקלקל את הריפוד.
נערך לאחרונה ב:
