הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
חינוך במיוחד
חזקי השכן שלי חייב חינוך ומיד, אמא שלו שברירית רכה ומוותרת, אחרת איך היא מסכימה לו לצעוק ברחוב ככה?! ליד כולם, מה היא לא מתביישת?! וחוץ זה אני צריכה להסביר לה אחת ולתמיד שאם היא לא תפסיק לחכות איתו ליד הטנדר ברור שהוא יבכה, ובכלל ממתי מחכים עם ילד בן שש לטנדר? עד מתי היא רוצה לפנק אותו ככה? ומה זה שאחותו שרה'לה בת החמש צריכה לוותר לו? תראו, לא שממש איכפת לי, בכלל לא, סתם בשבילה, תאמינו לי שאיכפת לי רק ממנה.
אה... ושכחתי חזקי הוא ילד מיוחד, ומקסים והוא גם תסמונת דאון.... אל תקפצו לתת לי מוסר כי יש לי אינטואיציות חזקות וגם אני ממש מבינה בחינוך מיוחד אחרי כל ההקדמה הזו, אני חייבת לספר לכם מה קרה לי השבוע ותגידו אתם אם לא הייתי בסדר יותר מבסדר.
לפני יומיים חזקי נשכב ברצפה במדרגות כשהוא בוכה וצורח, ואמא שלו מלטפת לו את הכתף ואומרת לו: "חזקי שלי מתוקי, בוא, אתה עייף, חזרנו אתמול מחתונה, אתה רוצה לישון, עוד קומה אחת ואנחנו מגיעים הביתה, תראה איך התגברת נו.... בוא מתוק שלי..." נעמדתי מולה, רוצה להציע לה עזרה, "מצטערת... " היא אומרת לי בחיוך מאיר, ללא שמץ של צער או בושה "הוא פשוט עייף, חזרנו מאוחר אתמול ... את מבינה?"
לא אני לא מבינה. איזה עייר פרא היא רוצה לגדל?! אני מרגישה שהכעס מטפס לי לגרון "אז... תעלי אותו בכוח" אני מציעה לה, היא מסתכלת עלי במבט מרחם כן, היא מרחמת עלי, חוצפה שכזו.
"אפילו מכה קטנה לא תזיק, ככה אמא שלי תמיד אומרת, וחוץ מזה שכתוב "חושך שבטו שונא בנו"" הוספתי גם פס' מרשים סתם בשביל שהיא תבין.
"א"א לעלות את חזקי בכוח, נכון חזקי?!" היא פונה אליו
"נכון שאת עולה לבד כמו ילד גדול?!" חזקי ממשיך לבכות
"אז תתני לו שוקולד" אני מציעה לה את הפתרון הכי חזק שאני מכירה אצל הילדים שלי שעובד בכל שעה ובכל מצב.
היא שוב מחייכת את החיוך הנצחי שלה "חזקי בוכה כי הוא עייף, רק בגלל שהוא עייף".
אני מרגישה שאני מתרוצצת "חזקי, קום כבר, תפסיק לבכות, מה אתה בן שנה? אפילו מאיר שלי לא בוכה ככה"
"חזקי אתה רוצה עונש מאמא שלך?"
חזקי לא מחונן אותי במבט קל ואז אני ממש מתחילה להיפגע, אני מבוגרת אפילו יותר מאמא שלו, והיא פשוט לא מתייחסת!!!
עכשיו חזקי מוציא לי לשון , לא התייאשתי הוצאתי לו בחזרה, רק בשביל החינוך. בשלב מסויים הבת שלי עולה במדרגות ולפי המבט המתחנן אני מבינה שחברה שלה ביחד איתה עוד מהקומה למטה אני רואה אותה והיא קצת איך אומרים?! לא נעים, אבל מתביישת שאני מתווכחת עם ילד קטן והיא באה במרוצה ולוחשת לי באוזן "די אמא, את לא רואה שהשכנה לא צריכה עזרה, בואי נעלה לבית" אני עולה איתה, אני רואה שהעניין עולה לה בבריאות.
בערב, שאני רואה מודעה בעיתון השכונתי על יום עיון לאמהות לילדים שבחינוך המיוחד אני גוזרת ושולחת לה, היא עולה אלי מחייכת שוב את החיוך הידוע שלה ואומרת לי, תודה רבה, אני אשמח ללכת איתך ביחד. רק נצטרך לצאת מוקדם, אני תמיד משתדלת להתחיל בזמן.
אוף אוף אוף...
איך לא שמתי לב לשם שלה זה רק בגלל שאמא שלי פחדה מריטלין.
חינוך במיוחד
חזקי השכן שלי חייב חינוך ומיד, אמא שלו שברירית רכה ומוותרת, אחרת איך היא מסכימה לו לצעוק ברחוב ככה?! ליד כולם, מה היא לא מתביישת?! וחוץ זה אני צריכה להסביר לה אחת ולתמיד שאם היא לא תפסיק לחכות איתו ליד הטנדר ברור שהוא יבכה, ובכלל ממתי מחכים עם ילד בן שש לטנדר? עד מתי היא רוצה לפנק אותו ככה? ומה זה שאחותו שרה'לה בת החמש צריכה לוותר לו? תראו, לא שממש איכפת לי, בכלל לא, סתם בשבילה, תאמינו לי שאיכפת לי רק ממנה.
אה... ושכחתי חזקי הוא ילד מיוחד, ומקסים והוא גם תסמונת דאון.... אל תקפצו לתת לי מוסר כי יש לי אינטואיציות חזקות וגם אני ממש מבינה בחינוך מיוחד אחרי כל ההקדמה הזו, אני חייבת לספר לכם מה קרה לי השבוע ותגידו אתם אם לא הייתי בסדר יותר מבסדר.
לפני יומיים חזקי נשכב ברצפה במדרגות כשהוא בוכה וצורח, ואמא שלו מלטפת לו את הכתף ואומרת לו: "חזקי שלי מתוקי, בוא, אתה עייף, חזרנו אתמול מחתונה, אתה רוצה לישון, עוד קומה אחת ואנחנו מגיעים הביתה, תראה איך התגברת נו.... בוא מתוק שלי..." נעמדתי מולה, רוצה להציע לה עזרה, "מצטערת... " היא אומרת לי בחיוך מאיר, ללא שמץ של צער או בושה "הוא פשוט עייף, חזרנו מאוחר אתמול ... את מבינה?"
לא אני לא מבינה. איזה עייר פרא היא רוצה לגדל?! אני מרגישה שהכעס מטפס לי לגרון "אז... תעלי אותו בכוח" אני מציעה לה, היא מסתכלת עלי במבט מרחם כן, היא מרחמת עלי, חוצפה שכזו.
"אפילו מכה קטנה לא תזיק, ככה אמא שלי תמיד אומרת, וחוץ מזה שכתוב "חושך שבטו שונא בנו"" הוספתי גם פס' מרשים סתם בשביל שהיא תבין.
"א"א לעלות את חזקי בכוח, נכון חזקי?!" היא פונה אליו
"נכון שאת עולה לבד כמו ילד גדול?!" חזקי ממשיך לבכות
"אז תתני לו שוקולד" אני מציעה לה את הפתרון הכי חזק שאני מכירה אצל הילדים שלי שעובד בכל שעה ובכל מצב.
היא שוב מחייכת את החיוך הנצחי שלה "חזקי בוכה כי הוא עייף, רק בגלל שהוא עייף".
אני מרגישה שאני מתרוצצת "חזקי, קום כבר, תפסיק לבכות, מה אתה בן שנה? אפילו מאיר שלי לא בוכה ככה"
"חזקי אתה רוצה עונש מאמא שלך?"
חזקי לא מחונן אותי במבט קל ואז אני ממש מתחילה להיפגע, אני מבוגרת אפילו יותר מאמא שלו, והיא פשוט לא מתייחסת!!!
עכשיו חזקי מוציא לי לשון , לא התייאשתי הוצאתי לו בחזרה, רק בשביל החינוך. בשלב מסויים הבת שלי עולה במדרגות ולפי המבט המתחנן אני מבינה שחברה שלה ביחד איתה עוד מהקומה למטה אני רואה אותה והיא קצת איך אומרים?! לא נעים, אבל מתביישת שאני מתווכחת עם ילד קטן והיא באה במרוצה ולוחשת לי באוזן "די אמא, את לא רואה שהשכנה לא צריכה עזרה, בואי נעלה לבית" אני עולה איתה, אני רואה שהעניין עולה לה בבריאות.
בערב, שאני רואה מודעה בעיתון השכונתי על יום עיון לאמהות לילדים שבחינוך המיוחד אני גוזרת ושולחת לה, היא עולה אלי מחייכת שוב את החיוך הידוע שלה ואומרת לי, תודה רבה, אני אשמח ללכת איתך ביחד. רק נצטרך לצאת מוקדם, אני תמיד משתדלת להתחיל בזמן.
אוף אוף אוף...
איך לא שמתי לב לשם שלה זה רק בגלל שאמא שלי פחדה מריטלין.
