הנושאים החמים
הנושאים החמים
הגיע רגע של אמת. באיחור גדול אמנם, אבל טוב הוא מלא כלום.
משפיל עיניים, מתבייש. חטאתי.
כבר שנים אני מנסה לקבור אתכם, למחוק ולשכוח מכם. במעשים גסים ובדיבורים. ברצון ובמעשה. שנים שאתם לי האויב הראשי, והכל - על לא עוול בכפכם.
הגיעה עת מחילה.
אך כיצד אשא פניי למול פניכם העלומות. כיצד אבקש סליחה מזהותכם, שאיננה ידועה.
בהירות נעדרת, בלבול מצוי ומבוכה רבתית - אלו שיצרו את הכאוס הזה, את ניסיונות הקבורה הנואשים.
תבינו - חיים שלי - לא יכול הייתי לעמוד מול מרירותכם, ולו דקה; לא הייתה בי די סובלנות וכוח לראות בהזנחתכם המתמשכת, בקוצים הפראיים שצמחו בכם, מעשה הזנחה והתעללות מתמשכת וארוכה.
מאותו רגע לא חדלתי לרגע מהעבודה. בטירוף הלעטתי אתכם במגוון השתקות והרדמות. היו ימים שהיה זה ריגושים למיניהן; פעמים היו אלו דווקא חוויות מבטיחות וחלולות שהפרחתי לחלל האוויר, ניסיון נוסף לקבורתכם - מה לא? העיקר שהשקט והשלווה ישררו בנחת. רק לא לראות אתכם, חיים שלי, בהזנחה אותה יצרתי במו ידיי.
אבל מה שכחתי? "אתכם" - אתכם שכחתי. כן. את זה ש'אתם' הוא לא קלישאה נוספת להתמכרות לריגושים זרים ומנוכרים; 'אתם' הוא לא חוויות מדומות של כוח ועוצמה; 'אתם' זה גם לא טיסות ומלונות, טיולים וטילונים.
כל אלו קברו אתכם אמנם ליום או שעתיים. השקיטו אתכם למסר רגעי הפוגה. אבל תמיד-תמיד בסופו של דבר פרצופכם האמתי, למוד הסבל וההזנחה, צף והתגלה. לתדהמתי.
חיים יקרים שלי. עת להכיר. ואם לא עכשיו - מתי?
משפיל עיניים, מתבייש. חטאתי.
כבר שנים אני מנסה לקבור אתכם, למחוק ולשכוח מכם. במעשים גסים ובדיבורים. ברצון ובמעשה. שנים שאתם לי האויב הראשי, והכל - על לא עוול בכפכם.
הגיעה עת מחילה.
אך כיצד אשא פניי למול פניכם העלומות. כיצד אבקש סליחה מזהותכם, שאיננה ידועה.
בהירות נעדרת, בלבול מצוי ומבוכה רבתית - אלו שיצרו את הכאוס הזה, את ניסיונות הקבורה הנואשים.
תבינו - חיים שלי - לא יכול הייתי לעמוד מול מרירותכם, ולו דקה; לא הייתה בי די סובלנות וכוח לראות בהזנחתכם המתמשכת, בקוצים הפראיים שצמחו בכם, מעשה הזנחה והתעללות מתמשכת וארוכה.
מאותו רגע לא חדלתי לרגע מהעבודה. בטירוף הלעטתי אתכם במגוון השתקות והרדמות. היו ימים שהיה זה ריגושים למיניהן; פעמים היו אלו דווקא חוויות מבטיחות וחלולות שהפרחתי לחלל האוויר, ניסיון נוסף לקבורתכם - מה לא? העיקר שהשקט והשלווה ישררו בנחת. רק לא לראות אתכם, חיים שלי, בהזנחה אותה יצרתי במו ידיי.
אבל מה שכחתי? "אתכם" - אתכם שכחתי. כן. את זה ש'אתם' הוא לא קלישאה נוספת להתמכרות לריגושים זרים ומנוכרים; 'אתם' הוא לא חוויות מדומות של כוח ועוצמה; 'אתם' זה גם לא טיסות ומלונות, טיולים וטילונים.
כל אלו קברו אתכם אמנם ליום או שעתיים. השקיטו אתכם למסר רגעי הפוגה. אבל תמיד-תמיד בסופו של דבר פרצופכם האמתי, למוד הסבל וההזנחה, צף והתגלה. לתדהמתי.
חיים יקרים שלי. עת להכיר. ואם לא עכשיו - מתי?
