דיון חייבים דם??? רק כך יש קוראים?

[ה. רז]

אני מחפשת ספר לקרוא - ואין.

נמאס לי לקרוא על מחלות, מלחמות, אימוץ, נשירה, שב"כ, אנשים רעים וכד'

נכון, זה מרתק. זה מותח - אבל, כך להרגשתי, זה מכניס לחוויה שלילית. לכל אחד יש את חייו ואת התמודדותו הפרטית. לא מתחשק לי להיכנס רגשית עכשיו לצרות סיפוריות.
בתור ספר טיפולי למי שצריך - אוקיי, אבל בתור חווית קריאה - לא.
כשאני סוגרת את הספר - איני חשה שמחה. הספר לא נתן לי חוויה של הנאה חיובית. ודאי שלא נטע בי אנרגיות חיוביות.

אין עוד על מה לכתוב?
אין עוד על מה לקרוא!

ספר שבו תתרחש עלילה מהחיים עצמם - בלי אירועי קצה, שהדמויות בו חיוביות. מתמודדות בצורה הגיונית אבל בקו חיובי. ספר שזורמת בו אנרגיה טובה. מרתק אבל נעים לקריאה.

בתור כותבים / בתור קוראים מושבעים, אמרו את דעתכם:

אם אין בספר דם - והרבה--- אין קוראים?

 

[shevi123]

העלית נושא מעניין. כבר הרבה נכתב ונדון על זה, גם כאן.
חושבת שזה נושא נרחב עד מאד. ואפשר לדון בזה בלי סוף.
יש פה מנעד מאד רחב. לא רק שחור ולבן, הרבה דם או סיפור קליל מהחיים. יש הרבה ביניים. ומאד משנה הצורה והמינון בה מתארים את הסיטואציות הקשות למינהן.
נתקלתי בספרים עם סיפורים כואבים ואפילו מאד כמו של אביגיל פראגר על פטירת התינוק, ל"ע. ובכל זאת הספר כתוב בצורה מאוזנת. יש הרבה אורור למרות הסיפור הקשה. הרבה נקודות אור. סגנון כתיבה נושם. וכו וכו.

ויש את הספרים שהטרגדיות מועצמות מכל כיוון, בצורה דכאונית וקשה. לדעתי, מוציא את הטעם. אבל עובדה שהם רבי מכר.

יכול להיות שיותר קל במידה מסוימת לכתוב סיפור קשה וסוחט דמעות מאשר עלילה קלילה מיום יום.
ובתכלס, קוראים מחפשים אקשן. סיבה שתצדיק את קניית הספר. מסכימה איתך שזה לא מחייב דם ודמעות, אבל זה דורש יותר מקצועיות מהסופר.

ונקודה אחרונה, מהפן האישי. ברור שיש כאלו שהכתיבה שלהם מתבטאת יותר בקטע של רגשות קיצוניים. אני לא חושבת שזו סיבה לייסר את הקורא.
כן חושבת שהרבה פעמים יש פה שיקולים אחרים. כמו רצון להעלות למודעות תופעות כאלו ואחרות מתוך מטרה לשנות מבט של אנשים. להכניס מושגים של התמודדות שהם לא ייחשפו להם ביום יום, וזו הדרך היחידה.
ושוב, לא ממקום של לצער, לדכא וכו. מתוך מקום של לתת מקום של כבוד למתמודדים למינהם.
ועובדה שזה קורה. את יכולה לראות בשטח שאחרי שפתחו נושאים כמו גירושים, מחלות נפשיות, ילד נכה וכו המבט משתנה.

זו דעתי, בכל אופן.

 

[shevi123]

מצרפת את האשכול של @Natan Galant בנושא הזה.

דיון - ריקוד הורה סוער על המוּגלוֹת

הערה כללית, נראה שלאחרונה הפורום מוצף בחומרים שסוחטים את בלוטות הרגישות לכאב שלנו עד הסוף. אולי זו המגמה גם בספרים החדשים ובסיפורים בעיתונות. כבר עברנו את שלב ריסוק הטאבואים ושחיטת הפרות הקדושות. עכשיו זאת סתם סחיטה של מיצי הקיבה שלנו. סחיטה לשם פופולריות וחליבת תגובה מהקוראים. אולי סתם לנענע...

www.prog.co.il

 

[אפילו]

קראתי עכשיו ספר של "יעל רועי" -- זוזוז.
זה ספר טוב, מצחיק, מגלגל, מרענן.
אבל צורה כזאת של כתיבה היא אומנות ש(לדעתי) לא כזה פשוט להגיע לזה.
מטבע הדברים ברגע שזה לא סוחט דם.דמעות, זה הופך הרבה יותר משעמם, לפעמים חסר זרימה, חסר ריגושים
(לא כותבת שם של ספר לדוג').
זה באמת בעיה רצינית.....

 

[מ"ם]

וגם זה כמובן:

דיון - ספרות יגון ואנחה

פעם אמרה לי חברה שהיא לא מסוגלת לקרוא ספרים על השואה. ואני, שמגיל 13 קראתי את "ניחוח פרחי שלג" ו"לך לך בני" 3 פעמים בשנה, לא הבנתי אותה. "אנשים עברו את זה ואת לא יכולה לקרוא על זה?" שאלתי אותה בפליאה. *** מאז החתונה, קשה לי לקרוא על גירושין, אלמנות, או בעיות קשות בנישואין, ומאז שנולד הילד...

www.prog.co.il

 

[ה. רז]

נכנסתי לאשכולות שהבאתם @shevi123 , @מ"ם. אכן דובר בעניין רבות.
נרגעתי. איני היחידה שחושבת ומרגישה כך

אפשר לסגור את הדיון.

(אלא אם כן יש למישהו עוד משהו חשוב שעדיין לא נאמר .

 

[יוסף שחק]

שאלו פעם מרבה רגליים איך הוא לא מתבלבל
ומאז שהוא חשב על זה - הוא לא מצליח ללכת.

כשאני נוטל ספר לידיים - אני נותן לסופר להוביל אותי איך ולאן שהוא רוצה.
או שאני יקרא אותו עד תומו, או שאני יתרום אותו לספריה הרחוקה מביתי.

אבל אם אני יתחיל לדון מה אני מצפה מהספר, ומה אני ירגיש אחרי קריאת הספר - קתרזיס כבר לא יהיה כאן.

כל זה כקורא. כסופר אולי האינטרסים הם אחרים.

עריכה: בטעות הקפצתי כאן כי הגעתי משם
לו הייתי מנהל, הייתי מעביר את ההודעה לשם
או בעצם מוחק אותה כליל

 

[רוח סערה]

גם אני- בעיקר בתקופות עמוסות- לא מסוגלת בשום אופן לקרוא ספרים כבדים מדיי.
(למרות שקריאת ולמידת ספרות שואה אצלי היא ערך כה עצום בעיניי- עד שבמקרה שלה אני חורגת מהטבעים שלי.)
מהם ספרים כבדים מדיי?
שההתמודדות צובעת 100% מהחיים בגוונים כבדים ואפורים.
אני נהנית מאוד לקרוא ספרים שבהם דווקא רואים את הצד המשותף בין אנשים "רגילים" לבין אנשים "מתמודדים".
נהנית לקרוא שגם אנשים שעברה עליהם טרגדיה, לא עלינו, לפעמים חושבים ומתעסקים בנושאים פעוטים וזוטרים.
שגם הורים לילדים מיוחדים, לצורך העניין, ממשיכים ליהנות משאר ילדיהם, מהזוגיות ומשופינג, לדוגמה.
זה גם הרבה יותר אותנטי, ואמיתי, וגם מאפשר גישה גם לאנשים שלוקחים ספר ליד כדי לנוח מעמל החיים, ולא להוסיף צרה על צרתם.

 

[רוח סערה]

הדוגמאות שנתת: "לחיות וחצי" ו"שחור לבן"- מדוייקות.
לראשונה נהניתי ממש לקרוא ספרים שמשולבת בהם טרגדיה.
שאפו לסופרות היקרות, תמשיכו כך.
והלוואי ונלמד מהן.

 

[אנטיפטרוסה]

לא חייבים דם.
אבל בטענה לגבי החיים-בתור בנאדם שמסתובב כאן בעולם, הריני לעדכן: החיים מלאים בעלילות הכי נוראיות, טרגדיות, מלאות דם אש ותמרות עשן. בספרים הכי פרועים ומלחיצים שקראתי (ואני חובבת אקשן דגולה ) לא פגשתי כזאת רמה. חיים זה אתגר, מזכירה לכל מי ששכח. וספר טוב לוקח את הקורא למקום אחר. להתמודדות אחרת. נותן לנקות ראש.
גם אם הסופר עושה את זה כואב, עדיין, זה עניין של טעם. אם הציבור אוהב את זה, הוא מצביע ברגליים... עובדות שקשה להתווכח איתן, כן? אז מה לנו להלין או לנסות לחנך? אם את רואה בזה מגמה שלילית, שמרי על עצמך. אף אחד לא מכריח אותך לקרוא מה שלא מתאים לתפיסת החיים שלך.
ואם יש לך משהו אחר וטוב להציע במקום, ולתת לקוראים חוויה יפה שלא נהנית על חשבון כאב של מישו אחר- אז קדימה...

 

[דדד]

אני מחפשת ספר לקרוא - ואין.

נמאס לי לקרוא על מחלות, מלחמות, אימוץ, נשירה, שב"כ, אנשים רעים וכד'

נכון, זה מרתק. זה מותח - אבל, כך להרגשתי, זה מכניס לחוויה שלילית. לכל אחד יש את חייו ואת התמודדותו הפרטית. לא מתחשק לי להיכנס רגשית עכשיו לצרות סיפוריות.
בתור ספר טיפולי למי שצריך - אוקיי, אבל בתור חווית קריאה - לא.
כשאני סוגרת את הספר - איני חשה שמחה. הספר לא נתן לי חוויה של הנאה חיובית. ודאי שלא נטע בי אנרגיות חיוביות.

אין עוד על מה לכתוב?
אין עוד על מה לקרוא!

ספר שבו תתרחש עלילה מהחיים עצמם - בלי אירועי קצה, שהדמויות בו חיוביות. מתמודדות בצורה הגיונית אבל בקו חיובי. ספר שזורמת בו אנרגיה טובה. מרתק אבל נעים לקריאה.

בתור כותבים / בתור קוראים מושבעים, אמרו את דעתכם:

אם אין בספר דם - והרבה--- אין קוראים?

תני דוגמאות לספרים שכן נהנית מהם, אולי נספר לך מה חסר בהם...