הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
היתמות פגשה אותן באמצע החיים עם המון תוכניות לעתיד כמו לכל נערה | הן מתמודדות עם מצבים ומטלות שחברותיהן לכתה לא מעלות על דעתן | תעצומות-הרוח שלהן לא בהתאם לגילן | שלוש יתומות אמיצות מדברות | לא נגענו
שמעה וכתבה: יסכה
רחלי: "צריך להבין, שמי שלא היתה שם. לעולם לא תבין. בעצם, אני מקוה שאף אחת יותר לא תבין… מספיק חברות חדשות נוספו לנו בשנה האחרונה. קורונה, מירון, אני לא עומדת בקצב" היא מוסיפה בחיוך אירוני.
"יתמות היא מצב אחר מכל מה שאפשר לדמיין. אבא שלי ז"ל היה חולה שנים ארוכות. כשבגרתי, עם כל התקוות, התפילות והאמונה, באיזשהו מקום דחוק בלב, הבנתי שיש מצב שיום אחד גם אני אקרא יתומה.
אני זוכרת, שבכל פעם שחשבתי על זה הצטמררתי, אבל כן דמיינתי לעצמי איך זה יהיה, סוג של פסימיות שהנפש שלי הכינה לעצמה ליום פקודה. ובכל זאת, כשזה הגיע באמת, ואני לא מתכוונת לא לשבעה ולא לשלושים, אלא אחרי כחודש - חודש וחצי, כשכולם כבר הספיקו להתרגל, והגזירה לשכחה כבר החלה לפעול, אז התחלתי להרגיש בעוצמה מה זה יתמות.
אמיתית. כואבת. קורעת. מייסרת. אין מילה בעולם שיכולה באמת להגדיר את התחושות.
זה לילות ללא שינה, וכשכבר נרדמים, אז חולמים על אבא או על בית חולים או על רופאים או שפשוט מתגעגעים, זה לקום לבוקר עמוס, לעזור לאמא שגם ככה לא קל לה, זה לרוץ לסמינר, ולהתקל בהמון מבטים והתלחששויות ומבט סלחני של המורה על האיחור, כי מי רוצה להתחיל עם יתומה.
זה שבתות שאבדו מצורתן. שולחן שבת שאמא מנסה גם למלא את המקום של אבא וגם להגיש, גם לשיר זמירות וגם לעצור באמצע לטפל בקטנים, גם לשאול פרשת-שבוע וגם להשקיט מריבות.
זה חגים שאם אנחנו בבית זה כואב וחסר, ואם אנחנו מתארחים זה לוותר על הבית שכן יש לנו ואף פעם לא החלטנו מה עדיף על מה.
זה חלאק'ה לאח קטן שהדוד עורך, ונרות חנוכה שמדליקים לבד, זה ארבע קושיות ששואלים את סבא וליל שבועות שנגמר מוקדם מוקדם.
זה להצטרף לטיול עם הדודים וזה נר נשמה על השיש לתזכורת. כאילו שאפשר לשכוח. להמשיך?"
יהודית: "אמא שלי היתה חולה תקופה קצרה מאד. הייתי בת אחת עשרה כשזה קרה. וזה קרה מהר מאוד. מהר מידי.
זו היתה שנה עמוסה עבורינו, שישה יתומים קטנים, שעוד לא קלטו שאמא שלהם חולה, כבר היא נעלמה להם, אבל רק ציפו ממני שאשאר חזקה: 'יהודית, משמים נותנים את הכוח לעמוד בזה' אמרה לי המורה שמעולם לא התנסתה. מה היא מבינה.
עברנו בשנה הזו דירה פעמיים, והכרנו כמות ענקית של אנשים חדשים. מכל עבר הקיפו אותנו. בתחילה באו לנחם, חברות של אמא, מהעבודה, מהסמינר, מהשכונה. אחר כך התחלנו לקבל עזרה. השכנות נכנסו, הגיעה מבשלת פעמיים בשבוע, הגיעה מגהצת, הגיעה בחורה לניקיון, הגיעו מ תנדבות להכנת שיעורי בית, היה לנו המון עזרה מסביב, אבל העיקר חסר.
אני מתייעצת המון, מנסה לעזור לעצמי, מסובבת בהמון אנשים נפלאים שנכנסו לחיינו ובכל אופן. החסר, החלל, שום דבר לא ממלא מקום של אמא.
מירי: "אני נולדתי לתוך היתמות. אבא שלי ז"ל לא ראה אותי מעולם. כך שלפחות נושא הגעגועים נחסך ממני.
את פוערת זוג עיניים? את האמת, אַת כן מצליחה להתגעגע לבית המקדש? למשהו נפלא שלא ראית מעולם?
לקח לי שנים להבין שמשהו חסר לי בחיים. אמא גידלה אותנו בכזו מסירות ואהבה, שאי אפשר לתאר. היא נלחמה בכל החזיתות בו זמנית ולא הרגשתי שחסר לי משהו מעולם. האחים הגדולים שלי היו מדברים על אבא ואני הייתי רחוקה מהנושא.
לאט לאט, עם השנים, הבנתי שמשהו פה לא רגיל. התחלת לחקור את כולם מי ומה היה אבא, וכל המשפחה בשמחה השלימה לי את המידע… הסיפורים, התיאורים, השירים, התחילו להשלים לי חלקים בפאזל המשפחתי, נהייתי אחראית ראשית לכל תמונה שאבא מופיע בה, ואני יודעת לספר על כל תמונה בדיוק מה היה בסיטואציה, מי היה שם ולמה".
ואיך "זה לזה" נכנס לחייכן?
רחלי: "מהרגע שהרבנית הגיעה לנחם, ידענו שאנחנו בידיים טובות. מספיק לראות את המבט האוהב בעיניים, לשמוע את המילים הנכונות בדיוק בזמן הנכון, לראות את אמא מיישרת את הגב ומחייכת אחרי כל שיחת טלפון איתה, כדי להבין שאנחנו במקום הנכון. בלב הנכון.
כבר בתוך השנה הראשונה היינו חברים עמוק ב"זה לזה". הבנים בכלל - לכל ילד יש חונך אישי שצמוד אליו כמו כפתור ופרח, אי אפשר לתאר את הקרבה שהם מרגישים לחונכים שלהם. הם הולכים אליהם לשבתות, נוסעים איתם לטיולים, באים לאסיפות הורים במקום אמא ואפילו נכנסים איתם לאדמו"ר(!)
אמא והרבנית, טוב, כבר אמרנו שזה מטען רב עוצמה. בכלל, מידי פעם היא נוסעת עם "זה לזה" ל''ימים של כח" כמו שהיא מגדירה את זה, או שאנחנו נוסעים כל המשפחה ובזכות "זה לזה" מצליחים להחליף אויר ואוירה.
ולנו הבנות - הפעילות של "זה לזה" עולה על כל דמיון. אני כבר יודעת, שאסור לי להראות תמונות מהפעילויות והחוויות שלנו לחברות בכתה, שלא ירצו להיות יתומות גם…
אי אפשר לתאר את החוויות שאנחנו עוברות שם. אטרקציות יקרות ופעילויות סוחפות שנותנות מקום לפורקן הגוף ובעיקר לנפש. מי יכול להבין שירי מחנה שהמוטו שלהן - "אנחנו יתומות"??? אבל לא סתם יתומות, זו לא תאונה, זו הדרך בה ה' שם אותנו וזה הכי טוב בשבילנו, לא נחליף אותה אף פעם.
תוך כדי שאנחנו מדברות מתנגנות לי שורות מההמנון האהוב של המחנה האחרון:
"כזה בדיוק בחרת בשבילי
עם זה לזה המשפחה שלי
כזה בדיוק כי יש לנו מסורת
רוצה לחיות רק כך ולא אחרת
כזה בדיוק מכאן שואבת כח
בזה לזה מצאתי לי מנוח…"
חברה מ"זה לזה" יתומה מאמא, סיפרה לי פעם שאף אחד לא מאמין מה היא מספיקה ביום רגיל אחד. כולה בחורה בת 16, וחוץ מכל מטלות הסמינר, והמבחנים, והפעילות החברתית היא עושה הכל בבית! מבשלת, מכבסת, מגהצת, מטפחת את אחים שלה הקטנים כמעט ללא כל עזרה מבחוץ! 'הימים האלו הם הדלק שלי' ענתה לי כששאלתי אותה איך היא לא קורסת 'זה הפורקן החד-שנתי שלי. מכאן אני חוזרת חזקה כמו בטון!'
המחנות האלו רצופות חויות שאפשר רק לדמיין, אין לי מושג מאיפה המרכזות מביאות לנו את האטרקציות המוזרות והחדשניות הללו. ושיא השיאים - הרגע שהרבנית רוטנברג מגיעה!"
יהודית: "זה באמת שיא השיאים. ובכל פעם בצורה אחרת. פעם היינו בשייט בכינרת, ופתאום - בגדה השניה אנחנו רואות את הרבנית מנופפת לנו לשלום! ההתרגשות, השירה, השמחה, יצרו גלי צונאמי בכינרת הרוגעת… פעם אחרת ישבנו באמצע שום מקום בשדה פתוח והיינו באמצע תוכנית עם בלוני הליום, כשלפתע שמענו רעש מלמעלה. מסוק חג מעלינו כשמתוכו נראית הרבנית האהובה משליכה עלינו פעקלאך מלאים בכל טוב. הפרחנו לעומתה את בלוני ההליום וכך קיבלנו אותה כששמים וארץ נדים בהתרגשות זה לזה"…
מירי:"והרגעים הללו. השירה האדירה שנשמעת כשאנחנו אתה ביחד. התפילות, הרגעים האישיים של כל אחת ואחת איתה. שעות אנחנו עומדות בתור, הרבנית הטובה עומדת ומקבלת כל אחת, מחליפה עם כולן מספרי טלפון, והפלא הגדל - זוכרת אותנו אחת אחת. מדהים!
תביני. המחנה הזה הוא הכל בשבילנו. החברות הכי טובות שלנו הן מ"זה לזה". מי יכולה להבין אותי טוב יותר מחברה שעוברת מסלול דומה לשלי? שנה שלמה אנחנו ניזונות מהמחנות הללו. אוכלות אותן, הוגות בהן ומצפות להן. זה השחרור האמיתי שלנו בה' הידיעה.
וכשאנחנו מגיעות… השחרור מתחיל. השכבות מתקלפות, השמחה מטפסת ועולה. כשהרבנית מגיעה, אנחנו כבר על ענן והיא מזניקה אותנו עוד יותר, לאטמוספירה אחרת.
ואז מתחיל המפגש, החיוכים, הדמעות השירה. אני זוכרת אותה שנה אחת מרימה אותנו: "הנה אוטוטו מגיע משיח, וכולנו נרוץ. לאן נרוץ? לאבא! לאמא! מה נספר להם ראשון?" ההתרגשות בקהל גאתה, וכולנו שרנו יחד בדמעות "אני מאמין" בכזה חיבור אמיתי ואמונה שאין דרך לתאר. ממש והיה המקום לחרדת אלוקים".
רחלי: "ואחר כך ה"קבלת עול מלכות שמים", שבע מאות בנות שזועקות יחד "שמע ישראל" "ה' הוא האלוקים" הטלטלה שעברתי ברגעים האלו הזכירה לי את הלויה של אבא ז"ל".
מירי: "ואז, ברגעים המרטיטים האלו הרבנית אף פעם לא שוכחת בזכות מי אנחנו כאן, ומקריאים את שמות התורמים לברכה ולהצלחה. מכריזים שם שם, ואנחנו מתפללות מעומק הלב, ומבקשות מאבי יתומים שישמח את כל מי שכל כך דאגו שנשמח. שיוריד דאגות מכל מי שתרמו כדי שאנחנו נפרוק. שיעשה לכל האנשים האלו רק טוב ומנוחת הנפש".
יהודית: "ובואי, אנחנו לא "באבות" אבל בכל שנה אחרי המחנה אנחנו שומעות, 'זוכרות את הבחור ההוא שהתפללנו עליו? הוא התארס. השם של הזוג שלא היה להם ילדים? הם נושעו השנה, זה זכה לישועה כזו וזו זכתה לישועה מעל לדרך הטבע. טוב. זה הצימוק הכי מתוק בכל המחנה הזה…" |
חייבות את זה (לזה)
היתמות פגשה אותן באמצע החיים עם המון תוכניות לעתיד כמו לכל נערה | הן מתמודדות עם מצבים ומטלות שחברותיהן לכתה לא מעלות על דעתן | תעצומות-הרוח שלהן לא בהתאם לגילן | שלוש יתומות אמיצות מדברות | לא נגענו
שמעה וכתבה: יסכה
רחלי: "צריך להבין, שמי שלא היתה שם. לעולם לא תבין. בעצם, אני מקוה שאף אחת יותר לא תבין… מספיק חברות חדשות נוספו לנו בשנה האחרונה. קורונה, מירון, אני לא עומדת בקצב" היא מוסיפה בחיוך אירוני.
"יתמות היא מצב אחר מכל מה שאפשר לדמיין. אבא שלי ז"ל היה חולה שנים ארוכות. כשבגרתי, עם כל התקוות, התפילות והאמונה, באיזשהו מקום דחוק בלב, הבנתי שיש מצב שיום אחד גם אני אקרא יתומה.
אני זוכרת, שבכל פעם שחשבתי על זה הצטמררתי, אבל כן דמיינתי לעצמי איך זה יהיה, סוג של פסימיות שהנפש שלי הכינה לעצמה ליום פקודה. ובכל זאת, כשזה הגיע באמת, ואני לא מתכוונת לא לשבעה ולא לשלושים, אלא אחרי כחודש - חודש וחצי, כשכולם כבר הספיקו להתרגל, והגזירה לשכחה כבר החלה לפעול, אז התחלתי להרגיש בעוצמה מה זה יתמות.
אמיתית. כואבת. קורעת. מייסרת. אין מילה בעולם שיכולה באמת להגדיר את התחושות.
זה לילות ללא שינה, וכשכבר נרדמים, אז חולמים על אבא או על בית חולים או על רופאים או שפשוט מתגעגעים, זה לקום לבוקר עמוס, לעזור לאמא שגם ככה לא קל לה, זה לרוץ לסמינר, ולהתקל בהמון מבטים והתלחששויות ומבט סלחני של המורה על האיחור, כי מי רוצה להתחיל עם יתומה.
זה שבתות שאבדו מצורתן. שולחן שבת שאמא מנסה גם למלא את המקום של אבא וגם להגיש, גם לשיר זמירות וגם לעצור באמצע לטפל בקטנים, גם לשאול פרשת-שבוע וגם להשקיט מריבות.
זה חגים שאם אנחנו בבית זה כואב וחסר, ואם אנחנו מתארחים זה לוותר על הבית שכן יש לנו ואף פעם לא החלטנו מה עדיף על מה.
זה חלאק'ה לאח קטן שהדוד עורך, ונרות חנוכה שמדליקים לבד, זה ארבע קושיות ששואלים את סבא וליל שבועות שנגמר מוקדם מוקדם.
זה להצטרף לטיול עם הדודים וזה נר נשמה על השיש לתזכורת. כאילו שאפשר לשכוח. להמשיך?"
יהודית: "אמא שלי היתה חולה תקופה קצרה מאד. הייתי בת אחת עשרה כשזה קרה. וזה קרה מהר מאוד. מהר מידי.
זו היתה שנה עמוסה עבורינו, שישה יתומים קטנים, שעוד לא קלטו שאמא שלהם חולה, כבר היא נעלמה להם, אבל רק ציפו ממני שאשאר חזקה: 'יהודית, משמים נותנים את הכוח לעמוד בזה' אמרה לי המורה שמעולם לא התנסתה. מה היא מבינה.
עברנו בשנה הזו דירה פעמיים, והכרנו כמות ענקית של אנשים חדשים. מכל עבר הקיפו אותנו. בתחילה באו לנחם, חברות של אמא, מהעבודה, מהסמינר, מהשכונה. אחר כך התחלנו לקבל עזרה. השכנות נכנסו, הגיעה מבשלת פעמיים בשבוע, הגיעה מגהצת, הגיעה בחורה לניקיון, הגיעו מ תנדבות להכנת שיעורי בית, היה לנו המון עזרה מסביב, אבל העיקר חסר.
אני מתייעצת המון, מנסה לעזור לעצמי, מסובבת בהמון אנשים נפלאים שנכנסו לחיינו ובכל אופן. החסר, החלל, שום דבר לא ממלא מקום של אמא.
מירי: "אני נולדתי לתוך היתמות. אבא שלי ז"ל לא ראה אותי מעולם. כך שלפחות נושא הגעגועים נחסך ממני.
את פוערת זוג עיניים? את האמת, אַת כן מצליחה להתגעגע לבית המקדש? למשהו נפלא שלא ראית מעולם?
לקח לי שנים להבין שמשהו חסר לי בחיים. אמא גידלה אותנו בכזו מסירות ואהבה, שאי אפשר לתאר. היא נלחמה בכל החזיתות בו זמנית ולא הרגשתי שחסר לי משהו מעולם. האחים הגדולים שלי היו מדברים על אבא ואני הייתי רחוקה מהנושא.
לאט לאט, עם השנים, הבנתי שמשהו פה לא רגיל. התחלת לחקור את כולם מי ומה היה אבא, וכל המשפחה בשמחה השלימה לי את המידע… הסיפורים, התיאורים, השירים, התחילו להשלים לי חלקים בפאזל המשפחתי, נהייתי אחראית ראשית לכל תמונה שאבא מופיע בה, ואני יודעת לספר על כל תמונה בדיוק מה היה בסיטואציה, מי היה שם ולמה".
ואיך "זה לזה" נכנס לחייכן?
רחלי: "מהרגע שהרבנית הגיעה לנחם, ידענו שאנחנו בידיים טובות. מספיק לראות את המבט האוהב בעיניים, לשמוע את המילים הנכונות בדיוק בזמן הנכון, לראות את אמא מיישרת את הגב ומחייכת אחרי כל שיחת טלפון איתה, כדי להבין שאנחנו במקום הנכון. בלב הנכון.
כבר בתוך השנה הראשונה היינו חברים עמוק ב"זה לזה". הבנים בכלל - לכל ילד יש חונך אישי שצמוד אליו כמו כפתור ופרח, אי אפשר לתאר את הקרבה שהם מרגישים לחונכים שלהם. הם הולכים אליהם לשבתות, נוסעים איתם לטיולים, באים לאסיפות הורים במקום אמא ואפילו נכנסים איתם לאדמו"ר(!)
אמא והרבנית, טוב, כבר אמרנו שזה מטען רב עוצמה. בכלל, מידי פעם היא נוסעת עם "זה לזה" ל''ימים של כח" כמו שהיא מגדירה את זה, או שאנחנו נוסעים כל המשפחה ובזכות "זה לזה" מצליחים להחליף אויר ואוירה.
ולנו הבנות - הפעילות של "זה לזה" עולה על כל דמיון. אני כבר יודעת, שאסור לי להראות תמונות מהפעילויות והחוויות שלנו לחברות בכתה, שלא ירצו להיות יתומות גם…
אי אפשר לתאר את החוויות שאנחנו עוברות שם. אטרקציות יקרות ופעילויות סוחפות שנותנות מקום לפורקן הגוף ובעיקר לנפש. מי יכול להבין שירי מחנה שהמוטו שלהן - "אנחנו יתומות"??? אבל לא סתם יתומות, זו לא תאונה, זו הדרך בה ה' שם אותנו וזה הכי טוב בשבילנו, לא נחליף אותה אף פעם.
תוך כדי שאנחנו מדברות מתנגנות לי שורות מההמנון האהוב של המחנה האחרון:
"כזה בדיוק בחרת בשבילי
עם זה לזה המשפחה שלי
כזה בדיוק כי יש לנו מסורת
רוצה לחיות רק כך ולא אחרת
כזה בדיוק מכאן שואבת כח
בזה לזה מצאתי לי מנוח…"
חברה מ"זה לזה" יתומה מאמא, סיפרה לי פעם שאף אחד לא מאמין מה היא מספיקה ביום רגיל אחד. כולה בחורה בת 16, וחוץ מכל מטלות הסמינר, והמבחנים, והפעילות החברתית היא עושה הכל בבית! מבשלת, מכבסת, מגהצת, מטפחת את אחים שלה הקטנים כמעט ללא כל עזרה מבחוץ! 'הימים האלו הם הדלק שלי' ענתה לי כששאלתי אותה איך היא לא קורסת 'זה הפורקן החד-שנתי שלי. מכאן אני חוזרת חזקה כמו בטון!'
המחנות האלו רצופות חויות שאפשר רק לדמיין, אין לי מושג מאיפה המרכזות מביאות לנו את האטרקציות המוזרות והחדשניות הללו. ושיא השיאים - הרגע שהרבנית רוטנברג מגיעה!"
יהודית: "זה באמת שיא השיאים. ובכל פעם בצורה אחרת. פעם היינו בשייט בכינרת, ופתאום - בגדה השניה אנחנו רואות את הרבנית מנופפת לנו לשלום! ההתרגשות, השירה, השמחה, יצרו גלי צונאמי בכינרת הרוגעת… פעם אחרת ישבנו באמצע שום מקום בשדה פתוח והיינו באמצע תוכנית עם בלוני הליום, כשלפתע שמענו רעש מלמעלה. מסוק חג מעלינו כשמתוכו נראית הרבנית האהובה משליכה עלינו פעקלאך מלאים בכל טוב. הפרחנו לעומתה את בלוני ההליום וכך קיבלנו אותה כששמים וארץ נדים בהתרגשות זה לזה"…
מירי:"והרגעים הללו. השירה האדירה שנשמעת כשאנחנו אתה ביחד. התפילות, הרגעים האישיים של כל אחת ואחת איתה. שעות אנחנו עומדות בתור, הרבנית הטובה עומדת ומקבלת כל אחת, מחליפה עם כולן מספרי טלפון, והפלא הגדל - זוכרת אותנו אחת אחת. מדהים!
תביני. המחנה הזה הוא הכל בשבילנו. החברות הכי טובות שלנו הן מ"זה לזה". מי יכולה להבין אותי טוב יותר מחברה שעוברת מסלול דומה לשלי? שנה שלמה אנחנו ניזונות מהמחנות הללו. אוכלות אותן, הוגות בהן ומצפות להן. זה השחרור האמיתי שלנו בה' הידיעה.
וכשאנחנו מגיעות… השחרור מתחיל. השכבות מתקלפות, השמחה מטפסת ועולה. כשהרבנית מגיעה, אנחנו כבר על ענן והיא מזניקה אותנו עוד יותר, לאטמוספירה אחרת.
ואז מתחיל המפגש, החיוכים, הדמעות השירה. אני זוכרת אותה שנה אחת מרימה אותנו: "הנה אוטוטו מגיע משיח, וכולנו נרוץ. לאן נרוץ? לאבא! לאמא! מה נספר להם ראשון?" ההתרגשות בקהל גאתה, וכולנו שרנו יחד בדמעות "אני מאמין" בכזה חיבור אמיתי ואמונה שאין דרך לתאר. ממש והיה המקום לחרדת אלוקים".
רחלי: "ואחר כך ה"קבלת עול מלכות שמים", שבע מאות בנות שזועקות יחד "שמע ישראל" "ה' הוא האלוקים" הטלטלה שעברתי ברגעים האלו הזכירה לי את הלויה של אבא ז"ל".
מירי: "ואז, ברגעים המרטיטים האלו הרבנית אף פעם לא שוכחת בזכות מי אנחנו כאן, ומקריאים את שמות התורמים לברכה ולהצלחה. מכריזים שם שם, ואנחנו מתפללות מעומק הלב, ומבקשות מאבי יתומים שישמח את כל מי שכל כך דאגו שנשמח. שיוריד דאגות מכל מי שתרמו כדי שאנחנו נפרוק. שיעשה לכל האנשים האלו רק טוב ומנוחת הנפש".
יהודית: "ובואי, אנחנו לא "באבות" אבל בכל שנה אחרי המחנה אנחנו שומעות, 'זוכרות את הבחור ההוא שהתפללנו עליו? הוא התארס. השם של הזוג שלא היה להם ילדים? הם נושעו השנה, זה זכה לישועה כזו וזו זכתה לישועה מעל לדרך הטבע. טוב. זה הצימוק הכי מתוק בכל המחנה הזה…" |
זה לזה הבית ליתומים ואלמנות 1800.800.444
נערך לאחרונה ב:
