הנושאים החמים
הנושאים החמים
הלכתי לישון מאוחר. כן, אני יודע ששינה מועטת הורסת את הבריאות, פוגעת בזיכרון, מעודדת השמנה ועוד כהנה וכהנה תוצאות איומות, אבל אתמול חטאתי לבריאותי והפרתי את הכללים ברגל גסה.
הפרתי את הכללים הברורים כל כך, ובמקום להיכנס למיטה בשעה שמונה אפס אפס נכנסתי רק כעבור כמה שעות.
אחרי כמה שעות שינה מרובות התהפכויות (כי ככה זה, כשהולכים לישון מאוחר), קימות (כי הייתי צמא ורעב וכו' וכו'), וכניסות חוזרות ונישנות לטלפון הצצתי לחלון הפתוח ונחרדתי לגלות שבמקום השחור שחור הזה הוא צבוע בתכלת עמומה.
עמימות עייפה פשטה בי, פיהוק של בוקר נשלח לחלל החדר, אבל רק כשבתכלת החלו להיראות תסמיני צהבת התעשתתי, הנחתי את הפלאפון בצד לא לפני שהצצתי לבדוק מה השעה והתכסיתי בשמיכות הפוך.
שמיכת הפוך תמיד היתה מקום המפלט עבורי בשעות קשות, ממש כמו השעה הזאת- שש בבוקר.
שש בבוקר! השעון הביולוגי צועק עלי ממעמקי בטני, ואתה צריך לקום בשבע!
אני צריך לקום בשבע, לחשתי נפחד. העברתי במחשבותי את הסיבות שמחייבות אותי לשעה מוקדמת כל כך, והשעון הביולוגי תקתק בעצבנות קדימה, נוזף בי שאני מפסיד זמן שינה במחשבות חסרות תועלת!
אכן, מחשבות חסרות תועלת. בכוח סגרתי את קופסאת המוח, עצמתי את עיניי השורפות וכפיתי על הגוף להירדם תוך נשימה שטוחה ואיטית.
נשמתי לאט. עם כל שאיפה אני דורש- לישון! ולכל נשיפה אני מוסיף- זה רק שעה. לא להיסחף. וכך אני נושם שאיפה נשיפה שאיפה נשיפה עד שבסופו של התהליך נעצמו ארובות עיני הפנימיות ונרדמתי.
נרדמתי ובחלומי אני מגיע לעבודה באיחור. הבוס צועק עלי בחרון אף וקונס אותי בשעות נוספות מול כל העובדים. אף אחד לא יוצא לעזרתי. לא ניתנת לי זכות הדיבור ואני מרגיש כנאשם במשפט ראוה מכור מראש. אני אוזר את כל הביטחון העצמי שלי ובהחלטה נחושה אני מודיע שבעוד חודש אעזוב את המשרד.
לאחר חודש אני מגיע למשרד, זהו יום עבודתי האחרון. באמת אני לא רוצה לעזוב כאן. המקרה היה לגיטימי בשל האיחורים הרבים שלי, וכף הזכות נטתה לכיוונו של בעל הבית.
בעל הבית פוגש אותי בכניסה, משחרר לי חיוך ומציין בשקט: אם תתחרט תמיד תוכל לשוב הנה, עובד כמוך זה נכס.
עובד כמוני זה נכס כי אני מהנהן בראש ונכנס פנימה כאילו מחר אני לא עוזב ומסתער על העבודה הקבועה, תוהה בשקט איפה כולם.
איפה כולם זו שאלה שהטרידה כנראה גם את הבוס, כי הוא קרא לי למשרד שלו, ביקש שאשב ואטלפן לכל העובדים, לברר מה קורה.
מה קורה? אני שואל את נחום. ונחום משיב שהוא פיספס את התחנה ולכן עלה על אוטובוס חזור ובקיצור תיכף יופיע.
תיכף אופיע! צוהל באוזניי מוטי. אל דאגה חביבי, הכל בסדר!
הכל בסדר? אני שואל את אברהמלה, שומע קולות האנקות וגרירה. כן כן רב איד, הכל בהשגוחע! נו, אני ממלמל, בהחלט נשמע כך…
זה לא היה נשמע כך. לא, זה לא. כשיצאתי מהמשרד הפנימי חיכה לי על השולחן סידור פירות מרשים, במרכזו אבטיח מגולף עם כיתוב: יודל, אל תעזוב אותנו! האמת שהתרגשתי.
התרגשתי באמת! לא כל יום חברים לעבודה עורכים לך מסיבת פרידה בהפתעה! לא כל יום אתה מרגיש סוף סוף העובד המועדף!
העובד המועדף, קרי אני, מנסה למצוא את מילותיו האבודות בתוך סבך הקולות המקיפים אותו, קוראים באהדה ובעידוד שוב ושוב בשמו, והאמת שהוא מתקשה בכך.
אני מתקשה בכך וממצמץ פעם ופעמיים בעיניי, ואחר מסתובב, פותח אותם באיטיות בדיוק אל מול חבורת ילדיי שצועקים לי:
אבא, כבר שמונה!
הפרתי את הכללים הברורים כל כך, ובמקום להיכנס למיטה בשעה שמונה אפס אפס נכנסתי רק כעבור כמה שעות.
אחרי כמה שעות שינה מרובות התהפכויות (כי ככה זה, כשהולכים לישון מאוחר), קימות (כי הייתי צמא ורעב וכו' וכו'), וכניסות חוזרות ונישנות לטלפון הצצתי לחלון הפתוח ונחרדתי לגלות שבמקום השחור שחור הזה הוא צבוע בתכלת עמומה.
עמימות עייפה פשטה בי, פיהוק של בוקר נשלח לחלל החדר, אבל רק כשבתכלת החלו להיראות תסמיני צהבת התעשתתי, הנחתי את הפלאפון בצד לא לפני שהצצתי לבדוק מה השעה והתכסיתי בשמיכות הפוך.
שמיכת הפוך תמיד היתה מקום המפלט עבורי בשעות קשות, ממש כמו השעה הזאת- שש בבוקר.
שש בבוקר! השעון הביולוגי צועק עלי ממעמקי בטני, ואתה צריך לקום בשבע!
אני צריך לקום בשבע, לחשתי נפחד. העברתי במחשבותי את הסיבות שמחייבות אותי לשעה מוקדמת כל כך, והשעון הביולוגי תקתק בעצבנות קדימה, נוזף בי שאני מפסיד זמן שינה במחשבות חסרות תועלת!
אכן, מחשבות חסרות תועלת. בכוח סגרתי את קופסאת המוח, עצמתי את עיניי השורפות וכפיתי על הגוף להירדם תוך נשימה שטוחה ואיטית.
נשמתי לאט. עם כל שאיפה אני דורש- לישון! ולכל נשיפה אני מוסיף- זה רק שעה. לא להיסחף. וכך אני נושם שאיפה נשיפה שאיפה נשיפה עד שבסופו של התהליך נעצמו ארובות עיני הפנימיות ונרדמתי.
נרדמתי ובחלומי אני מגיע לעבודה באיחור. הבוס צועק עלי בחרון אף וקונס אותי בשעות נוספות מול כל העובדים. אף אחד לא יוצא לעזרתי. לא ניתנת לי זכות הדיבור ואני מרגיש כנאשם במשפט ראוה מכור מראש. אני אוזר את כל הביטחון העצמי שלי ובהחלטה נחושה אני מודיע שבעוד חודש אעזוב את המשרד.
לאחר חודש אני מגיע למשרד, זהו יום עבודתי האחרון. באמת אני לא רוצה לעזוב כאן. המקרה היה לגיטימי בשל האיחורים הרבים שלי, וכף הזכות נטתה לכיוונו של בעל הבית.
בעל הבית פוגש אותי בכניסה, משחרר לי חיוך ומציין בשקט: אם תתחרט תמיד תוכל לשוב הנה, עובד כמוך זה נכס.
עובד כמוני זה נכס כי אני מהנהן בראש ונכנס פנימה כאילו מחר אני לא עוזב ומסתער על העבודה הקבועה, תוהה בשקט איפה כולם.
איפה כולם זו שאלה שהטרידה כנראה גם את הבוס, כי הוא קרא לי למשרד שלו, ביקש שאשב ואטלפן לכל העובדים, לברר מה קורה.
מה קורה? אני שואל את נחום. ונחום משיב שהוא פיספס את התחנה ולכן עלה על אוטובוס חזור ובקיצור תיכף יופיע.
תיכף אופיע! צוהל באוזניי מוטי. אל דאגה חביבי, הכל בסדר!
הכל בסדר? אני שואל את אברהמלה, שומע קולות האנקות וגרירה. כן כן רב איד, הכל בהשגוחע! נו, אני ממלמל, בהחלט נשמע כך…
זה לא היה נשמע כך. לא, זה לא. כשיצאתי מהמשרד הפנימי חיכה לי על השולחן סידור פירות מרשים, במרכזו אבטיח מגולף עם כיתוב: יודל, אל תעזוב אותנו! האמת שהתרגשתי.
התרגשתי באמת! לא כל יום חברים לעבודה עורכים לך מסיבת פרידה בהפתעה! לא כל יום אתה מרגיש סוף סוף העובד המועדף!
העובד המועדף, קרי אני, מנסה למצוא את מילותיו האבודות בתוך סבך הקולות המקיפים אותו, קוראים באהדה ובעידוד שוב ושוב בשמו, והאמת שהוא מתקשה בכך.
אני מתקשה בכך וממצמץ פעם ופעמיים בעיניי, ואחר מסתובב, פותח אותם באיטיות בדיוק אל מול חבורת ילדיי שצועקים לי:
אבא, כבר שמונה!
נערך לאחרונה ב:
