הנושאים החמים
הנושאים החמים
סיפור עם נגיעות אקטואליה.
נקישה ולחישה אחריה: "זה אני קאדרי".
'תכניס אותו' פקד זכריא.
הדלת נפתחה ונסגרה מיד אחרי הנכנס. החדר היה אפוף עשן נרגילות.
'כיף חאלק?' שאל זכריא בשביל הנימוס והציע לקאדרי שאכטה.
'הו, זה טוב', מצמץ קאדרי בשפתיו.
'כן, זה משהו טוב טוב, זה מאמג'ד. הוא משיג מה שאתה רוצה'.
לאחר שלב הכאפות הצ'אפחות והחיבוקים פתח זכריא בדברים.
אני לא צריך להציג כאן אף אחד. כולכם אנשים עם יכולות מוכחות. ובעיקר יודעים לשמור סוד, הוסיף, והעביר את ידו על גרונו בתנועת איום.
החבורה הנהנה. אכן, כולם היו גברים שריריים ומצולקים.
'ובכן, זו התוכנית. בחדר החדש של מחמוד גילינו כיסוי מתכת גדול על הרצפה. שברנו את המנעול, והנה הוא מכסה על פתח ביוב גדול'.
'איכס, אתה רוצה לזחול בביוב? יא מגעיל' אמר נאיף.
'תסתום! אחרת תירקב פה לנצח' זעם זכריא, 'תקשיב לי עד הסוף'. הוא מצץ קצת מהצינור ונרגע.
קו הביוב הזה, המשיך בטון מפויס, לא בשימוש. דבר ראשון ניכנס ונבחן עד איפה הוא מגיע.
אבל איך תדע לאיזה כיוון לפנות? שאל קאדרי שהיה זקן החבורה והמנוסה מכולם.
לא תאמינו, אבל יש לי מפה של הכלא! ומאיפה? מצאתי באינטרנט. לך תבין את הראש של הישראלים האלה.
חיוכים נראו על פני החבורה. אפילו קסאם שיושב כאן כבר 19 שנה, התחיל להשתעשע ברעיון הבריחה.
'וואלה אם זה מצליח, אני מזמין את כולכם אלי לכפר, אני שוחט לכם כבש'.
בשתיים בלילה ובשקט מוחלט הרימו בני החבורה את מכסה הברזל והשתלשלו אט אט.
ראשון זחל זכריא כשהוא מאיר בטלפון הנייד שלו. אחריו נאיף עם המפה. אחרון נסחב קאדרי שהיה המבוגר שביניהם, והתנשף במלוא ריאותיו.
הופ הופ, מחא זכריא כף וגירש עכברוש שמן. מקקים טיילו ביניהם.
כמה התקדמנו כבר? נשמע קול נואש מקצה השורה.
בינתיים עשר מטר, הגיעה התשובה.
די, נחזור.
נחזור, הסכים זכריא. ריח טחוב וחנוק שרר בצינור הבטון. לאחר עשרים דקות כולם ישבו על הספה רחוצים ונקיים.
זה נראה ארוך, אולי אפילו עד נצרת... מלמל עבדאללה במבט מעורפל. אוי, אני מתגעגע לבקלוואה של אמא...
חבורת מפונקים, התרברב זכריא, כמה דקות ונחנקתם? אם לא הייתם איתי הייתי ממשיך עד ג'נין. ילדים אתם.
הוחלט שמחר יזחלו לפחות חצי שעה לכיוון צפון מערב. קאדרי התנדב מיד לשמור מבחוץ. איש לא התנגד.
לאחר כרבע שעה של זחילה הסתיים הצינור במבוי סתום. זכריא שלף את מכשיר הטלפון שלו. או ווה. אנחנו ממש קרובים לקיבוס עין חרוד. אם רק היינו יכולים עכשיו לחפור ישר למעלה היינו חופשיים.
בערב התכנסו שוב לגיבוש תוכנית. מונדאל, הצעיר שבחבורה נטל את רשות הדיבור.
'יא שבאב, ראיתם את המנהרה. אנחנו יכולים לחפור למעלה כמו שאמר זכריא, אבל אז ניפול ישר לידיים של הציונים. אנחנו חייבים להתרחק לכיוון האיזורים של אחים שלנו, איכסאל, נצרת. אבל נצטרך לחפור כמה קילומטרים טובים. אני ישיג טוריות. ג'עבר הבן דוד שלי הוא האחראי על מחסן כלי העבודה.
'אם אני בורח מכאן, זה רק לתל עפיף', אמר נאיף.
בעצם גם אני, אמר מונדאל. מה יש לי בנצרת, וואלה משעמם. תל אביב יש ים, יש עבודה, יש הרבה.
זכריא הרהר לרגע. היה חבל לו עליהם. שניהם היו הצעירים שבחבורה ובכושר מלא.
תלכו לאן שאתם רוצים, אבל לא מהמנהרה שלנו. שכחתם שהפתח בחדר של מחמוד? מאחור קרץ אליהם מחמוד בלגלוג.
השניים הסתכלו זה בזה. הרבה ברירה לא נותרה להם.
החפירות החלו בשתיים עשרה בלילה בשיטת הסרט הנע. ראשון מונדאל ממלא שק בחול ומעביר לנאיף. נאיף לזכריא. זכריא למחמוד. וכן הלאה. בחוץ ישב קאדרי וקיבל את השקים. תפקידו היה לפזר את החול באופן שלא יעורר חשד. אבל הוא לא התאמץ מידי הרבה. פשוט שפך את זה לפח הזבל הקרוב. הם עבדו במרץ. תקוות השחרור סיחררה אותם.
העבודות נמשכו כל הקיץ. מידי בוקר היו מגיחים עייפים ומרוטים מבטן האדמה. אך היה שכר לעמלם. המנהרה כבר היתה קרובה מאוד לנצרת.
ערב אחד שוחחו מונדאל ונאיף. אתה אהבל, אמר הראשון. גם אתה, ענה השני.
לא, אתה באמת אהבל, אמר מונדאל. שנינו אהבלים. למה אנחנו עוזרים להם בכלל. היינו נותנים להם לברוח לבד ואחרי שהם היו נעלמים היינו חופרים את המנהרה שלנו מהחדר של מחמוד.
ומה נראה לך? אחרי שהם היו בורחים היו מגבירים פה את השמירה פי מאה.
ומי יעזור לנו לחפור? אתה יודע שאנחנו צריכים לחפור הרבה יותר. עד תל עפיף.
שניהם שקעו במחשבות.
שמע, יא עמי, אמר מונדאל, הם צריכים אותנו. הם חבורת זקנים. אני מודיע להם שאם הם לא חופרים איתנו לתל אביב, מחר אני מספר לסוהרים על המנהרה שמחמוד חופר.
כצפוי, זכריא השתולל מזעם. הוא תיכנן לצאת כבר בסוף השבוע והנה כזו בגידה. מחמוד הגיש לו את הנרגילה. קח, קח יא אחויה. זה יעזור לך לחשוב. הוא שאף ומצץ והביט בצמד בעיניים רצחניות. לו רק יכול, היה מחסל אותם.
החפירות נפסקו בינתיים. זכריא ניסה אמנם לארגן את החבר'ה שלו לחפירה עצמאית אך ההתקדמות היתה עלובה.
הוא נאלץ להיכנע.
החפירות התחדשו, הפעם לכיוון דרום מערב. ההתקדמות היתה איטית וקשה. כולם היו עייפים מעבודה מאומצת של כמה חודשים. קראדי בכלל ביקש לפרוש מכל העסק, אך נאיף איים בהלשנה. העבודות נמשכו כמעט שנה. בתחילת ספטמבר המנהרה הגיעה לעומק גוש דן. המבוגרים כבר היו סחוטים ולא הביאו תועלת. נאיף ומונדאל החליטו לוותר להם.
הם היו חייבים לברוח באותו יום, מכיוון שהיה ברור שברגע שתתגלה בריחה כלשהי כוחות הביטחון יעמדו על הרגליים האחוריות.
הבריחה נקבעה ללילה נטול ירח, הששי לספטמבר, באחת אחר חצות. כל אחד דאג לעצמו לתיק עם בגדים להחלפה, מזון לכמה ימים, וכמה ליטר מים.
בהתרגשות רבה ירדו בפתח, וסגרו אותו מעליהם בפעם האחרונה. הם ידעו שיש להם חמש שעות עד ההשכמה, אז תתגלה הבריחה.
בהתחלה הלכו יחד. באזור עפולה התפצלו. ארבעת המבוגרים יותר הלכו לכיוון נצרת, ושני הצעירים לתל אביב.
המנהרה כזכור, הגיעה עד לפאתי איכסאל. הם נדרשו רק לחפור כלפי מעלה. לאחר כשעתיים עבודה הם היו בעיבורו של שדה. אורות הכפר האירו ממרחק לא גדול. ריח קל של בקלוואה נישא באוויר.
הצעירים המשיכו בדרכם הארוכה לתל אביב. הם הגיעו עד לסוף המנהרה שלהם ועצרו לנוח.
אתה אהבל, אמר נאיף למונדאל. גם אתה, ענה מונדאל. לא, אתה באמת אהבל. שנינו אהבלים. למה היינו צריכים לחפור עד תל אביב? מה, אי אפשר לסוע אליה באוטובוס מנצרת?
שניהם שתקו.
שמע. נמאס לי להיות חפרפרת. אני חופר עכשיו למעלה ואיפה שיוצא יוצא.
הם הפנו את הטוריות כלפי מעלה והחלו לחפור.
אתה כבר מריח את הים? שאל נאיף.
איזה ים בראש שלך. יאללה תמשיך לעבוד, זעף מונדאל.
הם המשיכו לחפור.
מה זה הרעש הזה?
השניים פסקו לרגע והקשיבו. קול חיכוך של אבנים נשמע מעליהם.
זה בטח הגלים, אנחנו קרובים. התלהב נאיף. בוא נמשיך.
הם המשיכו במשנה מרץ.
זרזיף קטן של מים החל מקלח מעל לראשם. הם נשאו עיניים וחייכו איזה חוש ניווט יש להם.
תקרת המנהרה קרסה לפתע. בין השברים הם זיהו צינורות ביוב ובלטות. הם כבר לא היו בטוחים שהגיעו לים.
עודם מחשבים לאן לפנות, ועשרות טונות של בטון קרסו על ראשם בקול רעש גדול.
וזה היה סופו של הבנין ברחוב סרילין 38, חולון.
נקישה ולחישה אחריה: "זה אני קאדרי".
'תכניס אותו' פקד זכריא.
הדלת נפתחה ונסגרה מיד אחרי הנכנס. החדר היה אפוף עשן נרגילות.
'כיף חאלק?' שאל זכריא בשביל הנימוס והציע לקאדרי שאכטה.
'הו, זה טוב', מצמץ קאדרי בשפתיו.
'כן, זה משהו טוב טוב, זה מאמג'ד. הוא משיג מה שאתה רוצה'.
לאחר שלב הכאפות הצ'אפחות והחיבוקים פתח זכריא בדברים.
אני לא צריך להציג כאן אף אחד. כולכם אנשים עם יכולות מוכחות. ובעיקר יודעים לשמור סוד, הוסיף, והעביר את ידו על גרונו בתנועת איום.
החבורה הנהנה. אכן, כולם היו גברים שריריים ומצולקים.
'ובכן, זו התוכנית. בחדר החדש של מחמוד גילינו כיסוי מתכת גדול על הרצפה. שברנו את המנעול, והנה הוא מכסה על פתח ביוב גדול'.
'איכס, אתה רוצה לזחול בביוב? יא מגעיל' אמר נאיף.
'תסתום! אחרת תירקב פה לנצח' זעם זכריא, 'תקשיב לי עד הסוף'. הוא מצץ קצת מהצינור ונרגע.
קו הביוב הזה, המשיך בטון מפויס, לא בשימוש. דבר ראשון ניכנס ונבחן עד איפה הוא מגיע.
אבל איך תדע לאיזה כיוון לפנות? שאל קאדרי שהיה זקן החבורה והמנוסה מכולם.
לא תאמינו, אבל יש לי מפה של הכלא! ומאיפה? מצאתי באינטרנט. לך תבין את הראש של הישראלים האלה.
חיוכים נראו על פני החבורה. אפילו קסאם שיושב כאן כבר 19 שנה, התחיל להשתעשע ברעיון הבריחה.
'וואלה אם זה מצליח, אני מזמין את כולכם אלי לכפר, אני שוחט לכם כבש'.
בשתיים בלילה ובשקט מוחלט הרימו בני החבורה את מכסה הברזל והשתלשלו אט אט.
ראשון זחל זכריא כשהוא מאיר בטלפון הנייד שלו. אחריו נאיף עם המפה. אחרון נסחב קאדרי שהיה המבוגר שביניהם, והתנשף במלוא ריאותיו.
הופ הופ, מחא זכריא כף וגירש עכברוש שמן. מקקים טיילו ביניהם.
כמה התקדמנו כבר? נשמע קול נואש מקצה השורה.
בינתיים עשר מטר, הגיעה התשובה.
די, נחזור.
נחזור, הסכים זכריא. ריח טחוב וחנוק שרר בצינור הבטון. לאחר עשרים דקות כולם ישבו על הספה רחוצים ונקיים.
זה נראה ארוך, אולי אפילו עד נצרת... מלמל עבדאללה במבט מעורפל. אוי, אני מתגעגע לבקלוואה של אמא...
חבורת מפונקים, התרברב זכריא, כמה דקות ונחנקתם? אם לא הייתם איתי הייתי ממשיך עד ג'נין. ילדים אתם.
הוחלט שמחר יזחלו לפחות חצי שעה לכיוון צפון מערב. קאדרי התנדב מיד לשמור מבחוץ. איש לא התנגד.
לאחר כרבע שעה של זחילה הסתיים הצינור במבוי סתום. זכריא שלף את מכשיר הטלפון שלו. או ווה. אנחנו ממש קרובים לקיבוס עין חרוד. אם רק היינו יכולים עכשיו לחפור ישר למעלה היינו חופשיים.
בערב התכנסו שוב לגיבוש תוכנית. מונדאל, הצעיר שבחבורה נטל את רשות הדיבור.
'יא שבאב, ראיתם את המנהרה. אנחנו יכולים לחפור למעלה כמו שאמר זכריא, אבל אז ניפול ישר לידיים של הציונים. אנחנו חייבים להתרחק לכיוון האיזורים של אחים שלנו, איכסאל, נצרת. אבל נצטרך לחפור כמה קילומטרים טובים. אני ישיג טוריות. ג'עבר הבן דוד שלי הוא האחראי על מחסן כלי העבודה.
'אם אני בורח מכאן, זה רק לתל עפיף', אמר נאיף.
בעצם גם אני, אמר מונדאל. מה יש לי בנצרת, וואלה משעמם. תל אביב יש ים, יש עבודה, יש הרבה.
זכריא הרהר לרגע. היה חבל לו עליהם. שניהם היו הצעירים שבחבורה ובכושר מלא.
תלכו לאן שאתם רוצים, אבל לא מהמנהרה שלנו. שכחתם שהפתח בחדר של מחמוד? מאחור קרץ אליהם מחמוד בלגלוג.
השניים הסתכלו זה בזה. הרבה ברירה לא נותרה להם.
החפירות החלו בשתיים עשרה בלילה בשיטת הסרט הנע. ראשון מונדאל ממלא שק בחול ומעביר לנאיף. נאיף לזכריא. זכריא למחמוד. וכן הלאה. בחוץ ישב קאדרי וקיבל את השקים. תפקידו היה לפזר את החול באופן שלא יעורר חשד. אבל הוא לא התאמץ מידי הרבה. פשוט שפך את זה לפח הזבל הקרוב. הם עבדו במרץ. תקוות השחרור סיחררה אותם.
העבודות נמשכו כל הקיץ. מידי בוקר היו מגיחים עייפים ומרוטים מבטן האדמה. אך היה שכר לעמלם. המנהרה כבר היתה קרובה מאוד לנצרת.
ערב אחד שוחחו מונדאל ונאיף. אתה אהבל, אמר הראשון. גם אתה, ענה השני.
לא, אתה באמת אהבל, אמר מונדאל. שנינו אהבלים. למה אנחנו עוזרים להם בכלל. היינו נותנים להם לברוח לבד ואחרי שהם היו נעלמים היינו חופרים את המנהרה שלנו מהחדר של מחמוד.
ומה נראה לך? אחרי שהם היו בורחים היו מגבירים פה את השמירה פי מאה.
ומי יעזור לנו לחפור? אתה יודע שאנחנו צריכים לחפור הרבה יותר. עד תל עפיף.
שניהם שקעו במחשבות.
שמע, יא עמי, אמר מונדאל, הם צריכים אותנו. הם חבורת זקנים. אני מודיע להם שאם הם לא חופרים איתנו לתל אביב, מחר אני מספר לסוהרים על המנהרה שמחמוד חופר.
כצפוי, זכריא השתולל מזעם. הוא תיכנן לצאת כבר בסוף השבוע והנה כזו בגידה. מחמוד הגיש לו את הנרגילה. קח, קח יא אחויה. זה יעזור לך לחשוב. הוא שאף ומצץ והביט בצמד בעיניים רצחניות. לו רק יכול, היה מחסל אותם.
החפירות נפסקו בינתיים. זכריא ניסה אמנם לארגן את החבר'ה שלו לחפירה עצמאית אך ההתקדמות היתה עלובה.
הוא נאלץ להיכנע.
החפירות התחדשו, הפעם לכיוון דרום מערב. ההתקדמות היתה איטית וקשה. כולם היו עייפים מעבודה מאומצת של כמה חודשים. קראדי בכלל ביקש לפרוש מכל העסק, אך נאיף איים בהלשנה. העבודות נמשכו כמעט שנה. בתחילת ספטמבר המנהרה הגיעה לעומק גוש דן. המבוגרים כבר היו סחוטים ולא הביאו תועלת. נאיף ומונדאל החליטו לוותר להם.
הם היו חייבים לברוח באותו יום, מכיוון שהיה ברור שברגע שתתגלה בריחה כלשהי כוחות הביטחון יעמדו על הרגליים האחוריות.
הבריחה נקבעה ללילה נטול ירח, הששי לספטמבר, באחת אחר חצות. כל אחד דאג לעצמו לתיק עם בגדים להחלפה, מזון לכמה ימים, וכמה ליטר מים.
בהתרגשות רבה ירדו בפתח, וסגרו אותו מעליהם בפעם האחרונה. הם ידעו שיש להם חמש שעות עד ההשכמה, אז תתגלה הבריחה.
בהתחלה הלכו יחד. באזור עפולה התפצלו. ארבעת המבוגרים יותר הלכו לכיוון נצרת, ושני הצעירים לתל אביב.
המנהרה כזכור, הגיעה עד לפאתי איכסאל. הם נדרשו רק לחפור כלפי מעלה. לאחר כשעתיים עבודה הם היו בעיבורו של שדה. אורות הכפר האירו ממרחק לא גדול. ריח קל של בקלוואה נישא באוויר.
הצעירים המשיכו בדרכם הארוכה לתל אביב. הם הגיעו עד לסוף המנהרה שלהם ועצרו לנוח.
אתה אהבל, אמר נאיף למונדאל. גם אתה, ענה מונדאל. לא, אתה באמת אהבל. שנינו אהבלים. למה היינו צריכים לחפור עד תל אביב? מה, אי אפשר לסוע אליה באוטובוס מנצרת?
שניהם שתקו.
שמע. נמאס לי להיות חפרפרת. אני חופר עכשיו למעלה ואיפה שיוצא יוצא.
הם הפנו את הטוריות כלפי מעלה והחלו לחפור.
אתה כבר מריח את הים? שאל נאיף.
איזה ים בראש שלך. יאללה תמשיך לעבוד, זעף מונדאל.
הם המשיכו לחפור.
מה זה הרעש הזה?
השניים פסקו לרגע והקשיבו. קול חיכוך של אבנים נשמע מעליהם.
זה בטח הגלים, אנחנו קרובים. התלהב נאיף. בוא נמשיך.
הם המשיכו במשנה מרץ.
זרזיף קטן של מים החל מקלח מעל לראשם. הם נשאו עיניים וחייכו איזה חוש ניווט יש להם.
תקרת המנהרה קרסה לפתע. בין השברים הם זיהו צינורות ביוב ובלטות. הם כבר לא היו בטוחים שהגיעו לים.
עודם מחשבים לאן לפנות, ועשרות טונות של בטון קרסו על ראשם בקול רעש גדול.
וזה היה סופו של הבנין ברחוב סרילין 38, חולון.
