הנושאים החמים
הנושאים החמים
ברוכים הנמצאים!
אשמח מאד לכל ביקורת!
עוד יום של שגרה לא שגרה.
אני מסתובבת בבית, מנסה למזער נזקים.
הימים האלו מוציאים מהילדים את היצירתיות הכי יצירתית שלא הייתי מאמינה שקיימת בהם.
כיף לראות את זה, בדרך כלל.
לא כשהיצירתיות הזו גורמת לאזור התלייה שבארון להתרוקן כדי לשמש מחבוא מעולה מפני העומד התורן.
אני מבליעה חיוך ואנחה מעורבבים, כמו בכל הימים האלו.
רגעים של יופי, ונחת אינסופית, בהם אני מרגישה שחזרנו למצב הבראשיתי שלנו. להווי הטבעי- הורים, ילדים, בית. משפחה.
ורגעים של צווחות ומריבות וויכוחים לא נגמרים ובוקה ומבולקה, בהם אני מרגישה שחזרנו אכן אחורה, אבל היישר אל המבול.
אני ממשיכה בסיור וכמעט נתקלת בשולמית השרועה על הרצפה, ראשה שעון על כף ידה האחת, ואצבעה מושטת קדימה, מנסה לעצור את כדור הגלובוס שדוהר בסיבוב מהיר על צירו.
איי!
הכדור מהיר כל כך, שהאצבע נצרבת, ושולמית נושפת עליה בכח, ממשיכה להתבונן בתוצאות מעשיה.
רגע או שניים, והכדור מאט מעט, ועוד מעט, עד שנעצר.
הלאה, אני מתנערת.
יש כאן מבצר מכריות ושמיכות שצריך לנער ולהחזיר כל אגף וצריח לבעליו.
אהה, יש כאן גם מאגרי מזון לשעת חירום, שהוצבו בחצר הארמון, ומבחר ספרי קריאה, לשעת עוצר כנראה.
שני פנסים לזמני האפלה, ושלוש שמלות ערב, של בנות המשפחה המלכותית.
טוב, זה כבר לא בשביל עובדת יחידה שכמותי.
אני אוספת את הגדוד ומודיעה שכולם בעקבותיי ואנחנו סוגרים שטחים של סדר.
זה לא קל.
מצב הרוח של צוות העבודה שלי נע בין דקות אנרגיות נמרצות ואש בעיניים, לדלקת קרום החשק במצב מתקדם וחלומות על רביצה על הספה בליווי פיהוקים ומשיכות כתפיים.
המאבק בקו החזית הוא ממש על כל מרצפת וההתקדמות איטית ומתישה, והערב הזה, שפגש אותי עם חיוך גדול, נפרד ממני כשאני על סף דמעות.
המבצע כולו נחל הצלחה חלקית, הארמון פורק ברובו, מחסני המזון פוזרו, אבל הסדר המקורי נותר רחוק מאיתנו עד למאוד.
זהו, צ'יק צ'ק פיז'מות, והיום הזה יגיע גם הוא אל סופו.
אני מכריזה על תחרות התפז'מות מהירה, ועוזרת לקטן ללבוש את שלו.
הופ! הראש כבר בפנים, נו, למה השרוול צריך להיתקע?
"איה!" הוא מזדעק, ואני מנסה שוב.
"איה!" הוא צועק שוב, כשאני מנסה בהיסח הדעת פעם נוספת.
אהה! היד הקטנה מושטת קדימה, מותחת שריר, ישרה. בטח שזה כואב!
"אל תמתח את היד" אני מבקשת ממנו, ומוסיפה הסבר:
"זה כואב כי אתה מיישר את היד. תשחרר את היד, הנה ככה, שהיא תתנדנד, יופי!"
גם את המבצע הזה עברנו, היד בפנים, הילד בפנים, והקטנים כולם עם הפיג'מות נכנסים למיטות.
סוף כל סוף!
רציתי שזה יקרה לפני שעתיים!
סוף סוף אני פונה לי לכמה דקות של שקט.
עוד נשב לאכול יחד, בעלי ואני, עוד נשמע מהמתבגרים את שלל דעותיהם על המצב, אבל הזמן הזה שאחרי השכבת החטיבה הצעירה, הוא שלי, ואחרי הרבה תירגול, כולם מודעים לזה.
כוס קפה אין בנמצא, הכורסא תפוסה, במרפסת קר, וכיסא פשוט בחדר הילדים הוא המקום היחיד שאפשר למצוא בו שקט עכשיו, לרקע נשימותיהם השקטות של הנרדמים.
כמה נשימות שקטות עוברות גם עלי. אני בוהה בקיר מולי, שהתקלף בצורה מכוערת כלכך, היה ברור לי שלפני פסח גם הוא יטופל.
אני מגחכת לעצמי, היה ברור.
יש משהו ברור עכשיו?
לא יודעת.
התחושה שמלווה אותי לאורך התקופה הזו, היא של פאוז מוחלט. העולם בהשהיה.
נראה מה יהיה, נראה מה יגידו מחר. נראה מה לעשות, נראה איך נמשיך.
תחושה של אין לי מושג, ושל לא יודעת אחד גדול.
זו אגב, גם אחת מן התשובות הכי פופולריות שלי.
"אמא, מתי ננקה את הארון שלי לפסח?"
"לא יודעת, נראה."
"אחרי פסח חוזרים כבר ללימודים, אמא?"
"אין לי מושג, נראה"
"ומתי ישלימו לנו את הבוקר כיתה?"
"לא יודעת מתוקה, נחיה ונראה."
"עוד נספיק לקנות נעליים בהירות שיתאימו לשמלה שלי?"
"לא יודעת, ילדים. לא יודעת כלום כרגע"
באמת לא יודעת כלום.
עולם שלם של מירוץ, דחיפות, עבודה, לימודים, לחץ וקניות, סידורים והספקים, נעצר באחת.
חיוך עולה בי כשאני נזכרת בגלובוס הדוהר, הנעצר למגע אצבעה של שולמית.
מה צריך כדי לעצור אותך, עולם?
כלום.
רק החלטה של אלוקים, ובבת אחת שינית את מסלולך.
המילים האלו תופסות אותי.
מה רצית אבא, שאקח לי מהסיפור הזה?
אני יודעת שאתה שולט בכל.
אני יודעת שאתה המלך.
עכשיו אני יותר מרגישה את זה, זה נכון, אבל יש לי תחושה שדיבורים עמוקים מזה קיימים מתחת לפני השטח.
קיימת התחושה הזו למשל, של שינוי כיוון.
מרגישה כאילו הנחת יד על ראשי ובעדינות בעדינות, סובבת אותו, אל הצד השני.
מן החוץ, אל הפנים.
התחושה הזו מוכרת לי. חוויתי אותה בתור ילדה.
זוכרת אותי מוטרדת, מרוכזת בחיפושים אחר ספר חשבון שאיבדתי. מחטטת בכל המגירות, והמדפים, ולא מוצאת.
והנה בא אבא, מניח יד על ראשי, ובעדינות מסובב אותו-
הנה הוא! על המיטה שלך! פתוח במקום בו כתבת אתמול לפני שנירדמת.
אז למה סובבת לי את הראש, אבא שבשמים?
מה רצית שאראה כאן?
התשובות מהדהדות בי, עולות מעצמן.
יש את הילד הזה, שקשה לך איתו, והשגרה נותנת לך להזיז את זה הצידה.
לא הגיע הזמן לראות מה קורה לכם?
והכאב שבא לך תמיד באותו מקום בזוגיות שלך, מה איתו?
תסתכלי עליו, תסתכלי עליכם.
שבו קצת ביחד, ילדים שלי. רק אתם עם עצמכם.
יש הרבה דברים שאני רוצה ללמד אתכם, דווקא בפנים.
לא קל להיות טובים, אף פעם לא, אבל בפנים, בבית, תמיד יהיה קשה יותר.
איפה את מוותרת?
מה את יכולה לתת?
ומתי את מרגישה שתוכלי להיישיר מבט אל הנקודה ההיא, שמחכה לך?
יש לך זמן עכשיו, תסתכלי פנימה.
אני מהרהרת בתפילות המרפסת האחרונות, במניינים המרוחקים על המדרכות.
כמה אחרים אנחנו צריכים להיות עכשיו.
כאילו לקחת לנו את כל המובן מאליו, ושמת בקו הבחירה את הכל.
כאילו אמרת-
כל מה שאתם רגילים, ילדים שלי, זה טוב. זה נהדר, וזה התאים עד עכשיו, ואולי גם יום אחד יתאים שוב.
אבל עכשיו, עכשיו אני רוצה את הלב שלכם, בלי כל אלו, מחדש.
איך אתם עם הוראות משתנות?
איך אתם עם צווי שעה שאני שולח לכם?
איך אתם עם זה שמה שאהבתי ורציתי אתמול, הוא מה שאסור היום?
נדבקים בהרגלים, או מורידים ראש, ומכריזים נעשה ונשמע?
היה לכם מכתב שליחות ביד, והיו בו הוראות. איך אתם עם זה שהחלפתי אותן באחרות?
מוכרות פחות, אהובות פחות?
מסוגלים, ילדים שלי, לתת את היקר והאהוב עליכם, את המוכר, את הרצוי, את הרגיל והמקובל, לי לקורבן?
רק משום שככה ביקשתי.
יכולים להתאמץ יותר להיות בסדר, בדרך אחרת מתמיד?
לשפשף את הידיים המגרדות ברצון לנקות ולקרצף את הבית לפסח, ולהיות בנחת עם הילדים?
להשאיר את החברותא מאחור, ולהיאבק על כל רגע של לימוד מחדש?
להניח לכל הקניות, ופאר שולחן ליל הסדר, ובגד חדש לכבוד החג, ולשמוח בכל זאת?
תבחרו בי, תבחרו בי כל יום מחדש.
כל רגע בצורה בה אני מבקש את זה.
באופן מדהים מזכירים לי הימים האלו את פסח מצרים.
הם יכלו לשאול כלכך הרבה שאלות.
דם על המשקוף? מה זה?
ולמה לצאת ביום? עדיף בחושך, בלילה!
והמתמיה מכל- כבר עשינו בצק, לא נאפה אותו?
על כמה זמן מדובר?
עיכוב של דקות! ובשביל זה להיסחב, עם הבצק הלא אפוי...
ודווקא התמיהות האלו, מסמלות את פסח לדורות.
המצה הזו, של החיפזון, מסמלת את המהירות שבה היה הכל צריך לקרות מיד כשהגיע הרגע.
והיא גם מסמלת, המצה, את ה"נעשה ונשמע" של טרום מתן תורה.
עוד לפני הכל, זה מה שהיה טבוע בנו.
אמון, אמונה.
נכון, אני לא יודעת. לא יודעת כמעט דבר.
לא מה יהיה, ולא מתי.
אולי יהיה כמו עכשיו, ואולי עד פסח ישתנו עוד דברים.
ולא לדעת זה מפחיד.
כי לא לדעת, זה לא לשלוט.
לא לדמיין שאתה שולט, בכח תוכניותיך המפורטות, ורצונותיך הממוקדים.
אני נושמת עמוק.
צל מציץ לחדר.
"846 הרוגים היום באיטליה" פורש הבכור שלי את חרדותיו. מזמין אותי להישיר מבט.
הייתי רוצה עוד כמה דקות לעצמי, אבל אני מתרוממת, מעבירה יד על ראשיהם של המתוקים הישנים שלי, ועוזבת את הדקות היקרות לי. אוחזת את כף ידו הרכה של הקטן הישן, שומעת את אבא שבשמים מדבר אלי מתוך המציאות.
אני יודע.
היית רוצה עוד לשבת, והיית רוצה שהבית יהיה נעים יותר עכשיו.
ושהם יהיו ממושמעים טיפה יותר, ושלילה אחד יירדמו גם הגדולים יותר בקלות.
היית רוצה הכל קצת אחרת.
קצת יותר מושלם, קצת פחות מעייף.
אבל תני לי להוביל. תסמכי עלי.
אל תמתחי את היד.
תשחררי, ככה.
נכון, המציאות תתנדנד לך, אבל אל תעשי שרירים.
אני מבטיח לך, אם רק תרפי, זה לא יכאב.
אשמח מאד לכל ביקורת!
עוד יום של שגרה לא שגרה.
אני מסתובבת בבית, מנסה למזער נזקים.
הימים האלו מוציאים מהילדים את היצירתיות הכי יצירתית שלא הייתי מאמינה שקיימת בהם.
כיף לראות את זה, בדרך כלל.
לא כשהיצירתיות הזו גורמת לאזור התלייה שבארון להתרוקן כדי לשמש מחבוא מעולה מפני העומד התורן.
אני מבליעה חיוך ואנחה מעורבבים, כמו בכל הימים האלו.
רגעים של יופי, ונחת אינסופית, בהם אני מרגישה שחזרנו למצב הבראשיתי שלנו. להווי הטבעי- הורים, ילדים, בית. משפחה.
ורגעים של צווחות ומריבות וויכוחים לא נגמרים ובוקה ומבולקה, בהם אני מרגישה שחזרנו אכן אחורה, אבל היישר אל המבול.
אני ממשיכה בסיור וכמעט נתקלת בשולמית השרועה על הרצפה, ראשה שעון על כף ידה האחת, ואצבעה מושטת קדימה, מנסה לעצור את כדור הגלובוס שדוהר בסיבוב מהיר על צירו.
איי!
הכדור מהיר כל כך, שהאצבע נצרבת, ושולמית נושפת עליה בכח, ממשיכה להתבונן בתוצאות מעשיה.
רגע או שניים, והכדור מאט מעט, ועוד מעט, עד שנעצר.
הלאה, אני מתנערת.
יש כאן מבצר מכריות ושמיכות שצריך לנער ולהחזיר כל אגף וצריח לבעליו.
אהה, יש כאן גם מאגרי מזון לשעת חירום, שהוצבו בחצר הארמון, ומבחר ספרי קריאה, לשעת עוצר כנראה.
שני פנסים לזמני האפלה, ושלוש שמלות ערב, של בנות המשפחה המלכותית.
טוב, זה כבר לא בשביל עובדת יחידה שכמותי.
אני אוספת את הגדוד ומודיעה שכולם בעקבותיי ואנחנו סוגרים שטחים של סדר.
זה לא קל.
מצב הרוח של צוות העבודה שלי נע בין דקות אנרגיות נמרצות ואש בעיניים, לדלקת קרום החשק במצב מתקדם וחלומות על רביצה על הספה בליווי פיהוקים ומשיכות כתפיים.
המאבק בקו החזית הוא ממש על כל מרצפת וההתקדמות איטית ומתישה, והערב הזה, שפגש אותי עם חיוך גדול, נפרד ממני כשאני על סף דמעות.
המבצע כולו נחל הצלחה חלקית, הארמון פורק ברובו, מחסני המזון פוזרו, אבל הסדר המקורי נותר רחוק מאיתנו עד למאוד.
זהו, צ'יק צ'ק פיז'מות, והיום הזה יגיע גם הוא אל סופו.
אני מכריזה על תחרות התפז'מות מהירה, ועוזרת לקטן ללבוש את שלו.
הופ! הראש כבר בפנים, נו, למה השרוול צריך להיתקע?
"איה!" הוא מזדעק, ואני מנסה שוב.
"איה!" הוא צועק שוב, כשאני מנסה בהיסח הדעת פעם נוספת.
אהה! היד הקטנה מושטת קדימה, מותחת שריר, ישרה. בטח שזה כואב!
"אל תמתח את היד" אני מבקשת ממנו, ומוסיפה הסבר:
"זה כואב כי אתה מיישר את היד. תשחרר את היד, הנה ככה, שהיא תתנדנד, יופי!"
גם את המבצע הזה עברנו, היד בפנים, הילד בפנים, והקטנים כולם עם הפיג'מות נכנסים למיטות.
סוף כל סוף!
רציתי שזה יקרה לפני שעתיים!
סוף סוף אני פונה לי לכמה דקות של שקט.
עוד נשב לאכול יחד, בעלי ואני, עוד נשמע מהמתבגרים את שלל דעותיהם על המצב, אבל הזמן הזה שאחרי השכבת החטיבה הצעירה, הוא שלי, ואחרי הרבה תירגול, כולם מודעים לזה.
כוס קפה אין בנמצא, הכורסא תפוסה, במרפסת קר, וכיסא פשוט בחדר הילדים הוא המקום היחיד שאפשר למצוא בו שקט עכשיו, לרקע נשימותיהם השקטות של הנרדמים.
כמה נשימות שקטות עוברות גם עלי. אני בוהה בקיר מולי, שהתקלף בצורה מכוערת כלכך, היה ברור לי שלפני פסח גם הוא יטופל.
אני מגחכת לעצמי, היה ברור.
יש משהו ברור עכשיו?
לא יודעת.
התחושה שמלווה אותי לאורך התקופה הזו, היא של פאוז מוחלט. העולם בהשהיה.
נראה מה יהיה, נראה מה יגידו מחר. נראה מה לעשות, נראה איך נמשיך.
תחושה של אין לי מושג, ושל לא יודעת אחד גדול.
זו אגב, גם אחת מן התשובות הכי פופולריות שלי.
"אמא, מתי ננקה את הארון שלי לפסח?"
"לא יודעת, נראה."
"אחרי פסח חוזרים כבר ללימודים, אמא?"
"אין לי מושג, נראה"
"ומתי ישלימו לנו את הבוקר כיתה?"
"לא יודעת מתוקה, נחיה ונראה."
"עוד נספיק לקנות נעליים בהירות שיתאימו לשמלה שלי?"
"לא יודעת, ילדים. לא יודעת כלום כרגע"
באמת לא יודעת כלום.
עולם שלם של מירוץ, דחיפות, עבודה, לימודים, לחץ וקניות, סידורים והספקים, נעצר באחת.
חיוך עולה בי כשאני נזכרת בגלובוס הדוהר, הנעצר למגע אצבעה של שולמית.
מה צריך כדי לעצור אותך, עולם?
כלום.
רק החלטה של אלוקים, ובבת אחת שינית את מסלולך.
המילים האלו תופסות אותי.
מה רצית אבא, שאקח לי מהסיפור הזה?
אני יודעת שאתה שולט בכל.
אני יודעת שאתה המלך.
עכשיו אני יותר מרגישה את זה, זה נכון, אבל יש לי תחושה שדיבורים עמוקים מזה קיימים מתחת לפני השטח.
קיימת התחושה הזו למשל, של שינוי כיוון.
מרגישה כאילו הנחת יד על ראשי ובעדינות בעדינות, סובבת אותו, אל הצד השני.
מן החוץ, אל הפנים.
התחושה הזו מוכרת לי. חוויתי אותה בתור ילדה.
זוכרת אותי מוטרדת, מרוכזת בחיפושים אחר ספר חשבון שאיבדתי. מחטטת בכל המגירות, והמדפים, ולא מוצאת.
והנה בא אבא, מניח יד על ראשי, ובעדינות מסובב אותו-
הנה הוא! על המיטה שלך! פתוח במקום בו כתבת אתמול לפני שנירדמת.
אז למה סובבת לי את הראש, אבא שבשמים?
מה רצית שאראה כאן?
התשובות מהדהדות בי, עולות מעצמן.
יש את הילד הזה, שקשה לך איתו, והשגרה נותנת לך להזיז את זה הצידה.
לא הגיע הזמן לראות מה קורה לכם?
והכאב שבא לך תמיד באותו מקום בזוגיות שלך, מה איתו?
תסתכלי עליו, תסתכלי עליכם.
שבו קצת ביחד, ילדים שלי. רק אתם עם עצמכם.
יש הרבה דברים שאני רוצה ללמד אתכם, דווקא בפנים.
לא קל להיות טובים, אף פעם לא, אבל בפנים, בבית, תמיד יהיה קשה יותר.
איפה את מוותרת?
מה את יכולה לתת?
ומתי את מרגישה שתוכלי להיישיר מבט אל הנקודה ההיא, שמחכה לך?
יש לך זמן עכשיו, תסתכלי פנימה.
אני מהרהרת בתפילות המרפסת האחרונות, במניינים המרוחקים על המדרכות.
כמה אחרים אנחנו צריכים להיות עכשיו.
כאילו לקחת לנו את כל המובן מאליו, ושמת בקו הבחירה את הכל.
כאילו אמרת-
כל מה שאתם רגילים, ילדים שלי, זה טוב. זה נהדר, וזה התאים עד עכשיו, ואולי גם יום אחד יתאים שוב.
אבל עכשיו, עכשיו אני רוצה את הלב שלכם, בלי כל אלו, מחדש.
איך אתם עם הוראות משתנות?
איך אתם עם צווי שעה שאני שולח לכם?
איך אתם עם זה שמה שאהבתי ורציתי אתמול, הוא מה שאסור היום?
נדבקים בהרגלים, או מורידים ראש, ומכריזים נעשה ונשמע?
היה לכם מכתב שליחות ביד, והיו בו הוראות. איך אתם עם זה שהחלפתי אותן באחרות?
מוכרות פחות, אהובות פחות?
מסוגלים, ילדים שלי, לתת את היקר והאהוב עליכם, את המוכר, את הרצוי, את הרגיל והמקובל, לי לקורבן?
רק משום שככה ביקשתי.
יכולים להתאמץ יותר להיות בסדר, בדרך אחרת מתמיד?
לשפשף את הידיים המגרדות ברצון לנקות ולקרצף את הבית לפסח, ולהיות בנחת עם הילדים?
להשאיר את החברותא מאחור, ולהיאבק על כל רגע של לימוד מחדש?
להניח לכל הקניות, ופאר שולחן ליל הסדר, ובגד חדש לכבוד החג, ולשמוח בכל זאת?
תבחרו בי, תבחרו בי כל יום מחדש.
כל רגע בצורה בה אני מבקש את זה.
באופן מדהים מזכירים לי הימים האלו את פסח מצרים.
הם יכלו לשאול כלכך הרבה שאלות.
דם על המשקוף? מה זה?
ולמה לצאת ביום? עדיף בחושך, בלילה!
והמתמיה מכל- כבר עשינו בצק, לא נאפה אותו?
על כמה זמן מדובר?
עיכוב של דקות! ובשביל זה להיסחב, עם הבצק הלא אפוי...
ודווקא התמיהות האלו, מסמלות את פסח לדורות.
המצה הזו, של החיפזון, מסמלת את המהירות שבה היה הכל צריך לקרות מיד כשהגיע הרגע.
והיא גם מסמלת, המצה, את ה"נעשה ונשמע" של טרום מתן תורה.
עוד לפני הכל, זה מה שהיה טבוע בנו.
אמון, אמונה.
נכון, אני לא יודעת. לא יודעת כמעט דבר.
לא מה יהיה, ולא מתי.
אולי יהיה כמו עכשיו, ואולי עד פסח ישתנו עוד דברים.
ולא לדעת זה מפחיד.
כי לא לדעת, זה לא לשלוט.
לא לדמיין שאתה שולט, בכח תוכניותיך המפורטות, ורצונותיך הממוקדים.
אני נושמת עמוק.
צל מציץ לחדר.
"846 הרוגים היום באיטליה" פורש הבכור שלי את חרדותיו. מזמין אותי להישיר מבט.
הייתי רוצה עוד כמה דקות לעצמי, אבל אני מתרוממת, מעבירה יד על ראשיהם של המתוקים הישנים שלי, ועוזבת את הדקות היקרות לי. אוחזת את כף ידו הרכה של הקטן הישן, שומעת את אבא שבשמים מדבר אלי מתוך המציאות.
אני יודע.
היית רוצה עוד לשבת, והיית רוצה שהבית יהיה נעים יותר עכשיו.
ושהם יהיו ממושמעים טיפה יותר, ושלילה אחד יירדמו גם הגדולים יותר בקלות.
היית רוצה הכל קצת אחרת.
קצת יותר מושלם, קצת פחות מעייף.
אבל תני לי להוביל. תסמכי עלי.
אל תמתחי את היד.
תשחררי, ככה.
נכון, המציאות תתנדנד לך, אבל אל תעשי שרירים.
אני מבטיח לך, אם רק תרפי, זה לא יכאב.
