כשוך הסאטירה והנלווה, יש לי כמה מילים לא מסודרות בעניין. אשטח חלק מהן:
הנסיבות הרי מאד ברורות, וממש אין טעם להוסיף ולהתכחש אליהם.
במרבית המקרים (לא נבדק סטטיסטית) אנשים מבקשים ביקורת כדי לקבל מחמאות, כדי לטשטש את 'גאוות היצירה' (פסולה?), או כדי להיות בטוחים שהדברים נקראו והופקו הלקחים. הרכנת הראש המבוישת 'תנו לי ביקורת', פלסטית לחלוטין, ונועדה למצלמות בלבד. נדיר שקריאה כזו יושבת על כלי קיבול שהוכשר כהלכה לקליטת ביקורת נוקבת.
ומעתה, אין עוד מקום לפליאה המיתממת - 'מה, הרי ביקשת ביקורת, מה אתה נבעת?!', כי גם אם ביקשתי ביקורת לא ביקשתי לקבל אותה, ומבקר דגול כמוך אמור גם להבין את זה לבד.
האומר לחבירו קרע את כסותי, שבור את כדי - חייב.
אם נשדרג הלאה את הנקודה, נאמר ככה:
יש כאן
אי הבנה יסודית.
כאן מסתובבים כותבים שחושבים עצמם לכותבים
מומחים, להבדיל מכותבים
מתמחים.
אלה חפצים בביקורת ליגה, כזו שתשים אותם בשורה אחת עם הסופרים והסופרות הדגולים והדגולות שכל אחד ואחת מהם/ן מקבל/ת ביקורת רבה מאד.
הם ישמחו מאד לקבל ביקורת משובחת שרק תוסיף הדר ליצירה, ותשלים את החלק החסר בפרק 'ביקורות'.
בדיוק לכן הם הודפים את הביקורות שהם מקבלים כאן בפועל, שמבטאות יחס של מורה לכתיבה לתלמידיו בגיל ההתבגרות. קשה להם עם דקדוקי הלשון, ועם יתר ההערות הבלתי מחמיאות שלא מניחות בראשונה את היות הכותב כותב כעובדה לא לוויכוח. ציוני ה'טעון שיפור' וה'יותר טוב מהקודם' רחוקים מאד מהביקורת שהזמינו, ומתאימים הרבה יותר לתגובות של חוי על יצירות צעירות שנשלחות בהתאם ל'המודיע הצעיר'.
נסו להעניק למבוקר את הכבוד; את התחושה שעובדת היותו כותב נכנסה כבר לקונצנזוס, ומוכחת כבר מעובדת קבלתו בידי
@מ"ם הבררן; הסירו את הסוגיה הפרסונלית הנפיצה הזו מהשולחן; תנו את הבטחון הבסיסי הזה לבנאדם; דמיינו שאת הקטע כתב הרב שלום מאיר וולך, ואליו אתם ממענים את הביקורת; ובדקו שוב כיצד מתקבלת הביקורת החדשה.
לתת ביקורת זה טירחה; זו טובה שמספק כותב הביקורת לנשואה; ואנשים בימינו לא נוטים לחלק טובות סתם כך לעוברי אורח.
דורנו הוא דור - שמור לי - ואשמור לך, תן וקח, קנה קבל, שלם וסע, תן אצבע אחת - קבל את כל היד.
גדולה האבידה ואין לה תמורה? חפשו אותה. אין בלי תמורה.
אז מה תהיה התמורה שיקבלו המבקרים במסגרת עיסקת הביקורת שהם רוקמים במעמד צד אחד?
נקמה מתוקה.
אתה ביקשת ביקורת? אתה מעז לבקש טובות חינם?
יאללה. בבקשה. קבל ביקורת:
דבר ראשון - אין לך די שכל. כלומר, יש לך, אבל לי יש יותר.
דבר שני - הרמה הלשונית שלך יכולה בקלות לטפס למקומות גבוהים יותר.
דבר שלישי - אתה יחסית מתקדם בכתיבה.
- יש הרבה שיטות לנסח את המסר הדוקר. לא מפורשות כמובן.
כמה מתוק. איזה טעם נעים מתפשט בפה כאשר אנחנו מתרוממים שליבה אחת מעל עוד אדם אחד. כמה כיף להיות חכם יותר מאחרים, וכמה מוצלח כשכל זה קורה בהכשר מלא ותחת חסינות 'הוא ביקש'.
הנאות העולם הזה.
לסיכום, המודל שאני מציע הוא כזה ("מתווה").
לעשות שימוש בסמלילים או כל שיטת סימון אחרת, כדי שכל אחד יוכל להזמין בקלות ביקורת כבקשתו:
ביקורת בונה / ביקורת הורסת / ביקורת מחמיאה / מחמאה מבוקרת / ביקורת למתחילים / ביקורת 'טירחא דציבורא' - לא עומדת להיקרא ולא תינתן תגובה / ביקורת להציג ב'מה כתבו עלינו' / ביקורת למזוכיסטים - לבני 18 ומעלה / ביקורת כהרמה להנחתה, לסייע בחידוד המסר ובשיוף התובנות לקהל העממי / ביקורת לשונית / ביקורת שונה / ביקורת משונה / ביקורת שתציג באור מגוחך את המבקר ותשפר בהתאם את תדמית המבוקר / בקשה לפרוטוקול בלבד.
מחק את המיותר והוסף את הנותר.
על החתום
האיש שאף פעם לא מבקש ביקורת
כנראה כי קשה לו לקבל אותה ככתבה
נו, תנו לי ביקורת!!!