התוצאה שלה

[חגי פאהן]

תּוֹצֵאתָהּ?

 

[סערצע]

תּוֹצְאָתָהּ (צ' שוואית, א' קמוצה).

 

[חגי פאהן]

תּוֹצְאָתָהּ (צ' שוואית, א' קמוצה).

לפי זה אומרים תּוֹכְחָתָהּ ותוֹחֲלָתָהּ. אבל כתוב בתהלים "וְתוֹחַלְתִּי", "וְתוֹכַחְתִּי", ולפי זה צ"ל תּוֹצֵאתָהּ היות והא' לא מקבלת שוא והופכת לנחה. אולי כדאי להפוך את זה לרבים - תּוֹצְאוֹתֶיהָ (המחבר בן דורנו).

 

[סערצע]

כך 'מקובל' לנקד.
יתכן שאכן, לצאת מידי ספק, מוטב להחליפה בלשון רבים.

 

[אפכא מסתברא]

'תוחלת' אינה ממין העניין (אין זו 'תוחלה'). כמדומני שגם את 'תוכחה' אי אפשר להשוות ל'תוצאה', כי יש לה צורה נוספת - תוכחת, וייתכן שהנטיה נעשית על פיה. פעלים מורכבים של פ"י עם ל"א יש (ככל הזכור לי) רק יצא וירא, כך ש'תוצאה' היא צורה יחידה במשקלה, ואינה מופיעה בנטיית היחיד במקרא. אבן שושן כותב צורת הנסמך ל'תולדה' - תולֶדֶת (גם זה לא מופיע במקרא) אבל לתוצאה - תוצָאַת [אולי על פי הנטיה של 'מוצא', שהוא צורת שרשי פ"י למשקל מפעל, ובניגוד לשלמים, שבהם הקמץ מתבטל בנטיית הרבים (מספרים - מספרי), 'מוצאי' בקמץ.] בתולדה הוא מוסיף צורת הנטיה למדבר - תולַדְתִּי, אבל ב'תוצאה' הוא אינו מציין נטייה נוספת פרט לצורת הנסמך. מי יודע, אולי גם הוא נבוך בזה...

 

[חגי פאהן]

אבל לתוצאה - תוצָאַת [אולי על פי הנטיה של 'מוצא', שהוא צורת שרשי פ"י למשקל מפעל, ובניגוד לשלמים, שבהם הקמץ מתבטל בנטיית הרבים (מספרים - מספרי), 'מוצאי' בקמץ.]

מה ל'מוצאי', שכן לא הפכו בו מלעיל למלרע אלא רק הוסיפו תנועה בגלל הא'; והרי זה כ"ישמרהו" שהפך ל"ימצאהו". אבל תּוֹצֶאֶת שהפך לתוֹצָאַת במלרע? מי אמר שיש בכלל משקל כזה תּוֹצָאַת? על אבן שושן הראיה. זה כמו להפוך מִרְפֵּאת שיניים למִרְפָּאַת שיניים.

'תוחלת' אינה ממין העניין (אין זו 'תוחלה'). כמדומני שגם את 'תוכחה' אי אפשר להשוות ל'תוצאה', כי יש לה צורה נוספת - תוכחת, וייתכן שהנטיה נעשית על פיה.

לענ"ד היא ממין העניין. כמו של'מורשת' ו'מורשה', ל'יבשת' ול'יבשה', ל'הולכת' ול'הוֹלְכָה' אין הבדל בנטיותיהם (ואולי גם במשמעותם), כך פה למה לחלק?