הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
מכל סוּגוֹת (מילה משונה ולא קשורה לכאן, אבל באופנה) הכתיבה ב"פרוג" (או בפורום כלשהו), הטיפשית ביותר היא "העצות לממשלה".
אין צורך לנמק, נכון? הממשלה (או כל גוף שלטוני אחר), לא מתעניינים במה שכתוב כאן. אז מילא אם עשו עוולה אישית למישהו והוא מקטר, למה לא, הלא כתוב דאגה בלב איש יקטרנה לאחרים. אבל לכתוב לממשלה עצות? סתם חסר תועלת.
אבל אחרי שביררתי חזור וברור, שעל עוון כתיבה טיפשית לא חוסמים כאן ב"פרוג", אנצל בזאת את זכותי הלגיטימית על פי כל דין, לכתיבה טיפשית.
לפחות הנושא מעניין, בלתי שגרתי ולא נדוש: התמודדות עם בעיה בריאותית הנובעת מנגיף כלשהו. ששמו בן חמשה אותיות ומתחיל בה' ("הסיני").
ובכן, לדעתי יש שלוש נקודות מרכזיות שמשרד הבריאות צריך לשנות במדיניות שלו. לא התייחסתי כלל למדיניות הרפואיות של משה"ב. המדובר על הנהלים שמבקשים ליישם בפועל את העקרונות הרפואיים של משה"ב.
ואלו השלוש בקצרה:
א. ישיבות עם פנימיה, הדרישה העיקרית מהם צריכה להיות לנעול את הישיבה שהבחורים לא יצאו, וכפליים אחרי שיש אפילו חשש להדבקה. לא להוציא לא למלוניות ולא לבית, אלא להשאיר את כולם בישיבה, להבדיל ככל הניתן בין החולים לשאינם, ולהשאיר את הישיבה נעולה עד שמוודאים שההדבקה נגמרה. כמובן להגיש את מלוא העזרה לישיבה, כמו אוכל וכד' (כמו במלוניות).
ב. להגדיר שמי שקרוב לוודאי שנדבק, יחייב בידוד את כל מי שהיה איתו, עוד לפני שיקבל תוצאות חיוביות (כמובן, בידוד עד לקבלת התוצאות השליליות, אם יהיו). המדובר על מי שיש לו תסמינים מובהקים (טעם וריח), מחוייב בידוד (עקב חשיפה) שפיתח תסמינים (גם לא מובהקים), ובני המשפחה הגרעינית של חולה קורונה.
ב. להפסיק לחלוטין עם הטלת הגבלות על אזורים שיש בהם הדבקה. זה גורם למרמור ולכעס, וממילא לירידת הנבדקים, וזה לא אפקטיבי. במקביל, להמשיך ולהצביע על אזורים אדומים, ולהתמקד בהם - אך לא בהגבלות (הסברה, תיעדוף בדיקות, מלוניות, וכד').
ועד כאן להפעם. הערות בע' בא' או בה' יתקבלו בשמחה.
מכל סוּגוֹת (מילה משונה ולא קשורה לכאן, אבל באופנה) הכתיבה ב"פרוג" (או בפורום כלשהו), הטיפשית ביותר היא "העצות לממשלה".
אין צורך לנמק, נכון? הממשלה (או כל גוף שלטוני אחר), לא מתעניינים במה שכתוב כאן. אז מילא אם עשו עוולה אישית למישהו והוא מקטר, למה לא, הלא כתוב דאגה בלב איש יקטרנה לאחרים. אבל לכתוב לממשלה עצות? סתם חסר תועלת.
אבל אחרי שביררתי חזור וברור, שעל עוון כתיבה טיפשית לא חוסמים כאן ב"פרוג", אנצל בזאת את זכותי הלגיטימית על פי כל דין, לכתיבה טיפשית.
לפחות הנושא מעניין, בלתי שגרתי ולא נדוש: התמודדות עם בעיה בריאותית הנובעת מנגיף כלשהו. ששמו בן חמשה אותיות ומתחיל בה' ("הסיני").
ובכן, לדעתי יש שלוש נקודות מרכזיות שמשרד הבריאות צריך לשנות במדיניות שלו. לא התייחסתי כלל למדיניות הרפואיות של משה"ב. המדובר על הנהלים שמבקשים ליישם בפועל את העקרונות הרפואיים של משה"ב.
ואלו השלוש בקצרה:
א. ישיבות עם פנימיה, הדרישה העיקרית מהם צריכה להיות לנעול את הישיבה שהבחורים לא יצאו, וכפליים אחרי שיש אפילו חשש להדבקה. לא להוציא לא למלוניות ולא לבית, אלא להשאיר את כולם בישיבה, להבדיל ככל הניתן בין החולים לשאינם, ולהשאיר את הישיבה נעולה עד שמוודאים שההדבקה נגמרה. כמובן להגיש את מלוא העזרה לישיבה, כמו אוכל וכד' (כמו במלוניות).
ב. להגדיר שמי שקרוב לוודאי שנדבק, יחייב בידוד את כל מי שהיה איתו, עוד לפני שיקבל תוצאות חיוביות (כמובן, בידוד עד לקבלת התוצאות השליליות, אם יהיו). המדובר על מי שיש לו תסמינים מובהקים (טעם וריח), מחוייב בידוד (עקב חשיפה) שפיתח תסמינים (גם לא מובהקים), ובני המשפחה הגרעינית של חולה קורונה.
ב. להפסיק לחלוטין עם הטלת הגבלות על אזורים שיש בהם הדבקה. זה גורם למרמור ולכעס, וממילא לירידת הנבדקים, וזה לא אפקטיבי. במקביל, להמשיך ולהצביע על אזורים אדומים, ולהתמקד בהם - אך לא בהגבלות (הסברה, תיעדוף בדיקות, מלוניות, וכד').
א. נוהל התמודדות ישיבות (פנימיתיות) מול הדבקה בישיבה
בגל האחרון למדנו על בשרנו שההיגיון הפשוט גם מוכיח את עצמו בשטח, ומוסדות חינוך הם דבר מדביק מאוד. (מלבד הגיל הרך).
בחינוך החילוני כבר הוחלט (כרגיל לא סופי), שמצמצמים למינימום את מוסדות החינוך (מעבירים את הרוב לזום קפסולות וכו').
בחינוך החרדי זה לא הולך, א' יש התנגדות לזום, ב'. בכלל החינוך מידי חשוב להם והם לא מסכימים להוריד אותו ללמידה מרחוק (בשונה מהציבור החילוני שהקריטיוּת של מוסדות החינוך מבחינתו הוא רק בגילאים של בייביסיטינג).
הנושא שטעון שיפור קריטי הוא הישיבות הגדולות.
לישיבות הגדולות יש יחודיות ששונה מכל התקהלות אחרת:
1. צורת הלימוד היא פנימייתית, כשמילא מובן שקשה מאוד לדרוש מהם הרחקה חברתית. 2. מלבד חלק מהצוות, התלמידים כמעט כולם אינם בקבוצת סיכון. 3 הציבור החרדי מבחינתו אינו מסכים לקבל הפסקה ולו זמנית של הלימוד בישיבות.
הפתרון הברור שמגיע מכל המאפיינים הללו, הוא לנעול את הבחורים בישיבה לכמה שיותר זמן. זה היה העקרון של שיטת הקפסולות, ועל הפרינציפ הזה ממשיכים לעבוד (כשמתוכננות הקלות המתווה ע"מ שיותר ישיבות יוכלו להצטרף)..
אבל מה שמתפספס כאן בגדול, זה לא איך עושים קפסולות כדי שלא תהיה הדבקה, אלא – מה שהרבה יותר חשוב לדעתי – לשמור על הקפסולה אחרי שיש הדבקה.
הנסיון הוכיח שגם מי שעושה קפסולה זה לא ממש הרמטי. והבעיה היא מה קורה אחרי שיש הדבקה.
מה שקורה היום, כפי איך שהבנתי, זה שמתחיל ברדק שלם. הנהלת הישיבה מתלבטת – לסגור או לא לסגור? יש כאלו שסוגרות מייד את הישיבה, שזו האופציה לכאורה הנוראה ביותר – הרי להדביק שני הורים בסיכון, חמור יותר מלהדביק עוד 40 בחורים (כמובן שעדיף שגם זה לא יקרה).
ויש כמובן את המלוניות, משרד הבריאות מבחינתו יש נוהל ברור לחולה ששוהה מחוץ לבית – לך למלונית. אבל ראשי הישיבות לא שמחים, כלומר מאוד מאוד לא שמחים לשחרר בחורים באמצע הזמן, בטח לא למקום שאולי יהיה שם טלווזיה או וויפי או תערובת או ווטאבר. נו, זה גורם כמובן אי דיווח.
וזה לכאורה כל כך טפשי – כי כמה שקפסולות חשובות לפני שיש הדבקה, הם חשובות פי אלף אחרי ההדבקה.
אז לכן צריך להחליט החלטה נוקבת, שהדרישה הכי בסיסית של משה"ב מהישיבות, זה שברגע שיש הדבקה בישיבה – ומספיק בחור אחד עם חום – דבר ראשון והכי חשוב, זה שהישיבה נסגרת: אין בא, ובעיקר והכי חשוב - אין יוצא.
השלב השני בסולם החשיבות, זה שישתדלו לבדל בישיבה בין המאומתים, לאלו שצריכים בידוד, לאלו שנניח בטוח לנו שלא נדבקו (נניח אם יש קפסולות וכו').
וזהו. הישיבה תקבל תקציב מיוחד, וכל העזרה המקצועית והרפואית, על מנת לטפל בנדבקים בתוך הישיבה. אין שום סיבה בעולם שנדבק קורונה ילך למלונית ולא ישאר בישיבה. יחכו כמה שבועות, עד שההדבקה תרגע.
(רק הצהריים שמעתי על ישיבה שהיו בה 70 80 אחוזי הדבקה! ותוך ימים ספורים. ובאמת עשו ככל הנ"ל).
2. חולים עם תסמינים מובהקים – יחייבו בבידוד (עד הבדיקה) את כל מי שהם נפגשו איתו.
משרד הבריאות, אם ממרובעות טבעית ואם מרצון מודע להתנהלות מרובעת ע"מ להקל על האזרחים, מחלק את העולם לשלושה קבוצות: א. נדבק בקורונה – מי שקיבל תשובה חיובית מבדיקת PCR. ב. "חייבי בידוד" – מי שספק אם נדבק, או בגלל חשיפה ידועה לחולי קורונה, או בגלל תסמיני קורונה. ג. שאר האנשים.
והכלל אומר כך: מאומת מחייב בידוד, וחייב בידוד אינו מחייב בידוד. כלומר, מי שרק ספק עם נדבק, אינו מחייב בבידוד את כל מי שהוא נפגש עמו בשבועיים האחרונים.
אבל מוכרחים להוסיף כאן קבוצה נוספת "מי שקרוב לוודאי שהוא חולה קורונה". בקבוצה הזו צריכים להכלל במינימום מי שיש לו תסמיני קורונה מובהקים, כמו איבוד טעם וריח. ולדעתי צריכים להוסיף, גם את מי שבבית משותף בו הוא מתגורר התגלה חולה קורונה, וגם את מי שיש לו חשיפה (שתי מטר רבע שעה) + תסמינים בלתי מובהקים (חום/שיעול). שהם יחייבו בידוד, עד לקבלת תוצאה שלילית מבדיקת הקורונה. (בא נניח בשביל להקל עליהם, אז בשלב זה לא יעבדו על איכוני שב"כ, אלא רק הוראה לחולה לעדכן את כל מי שהוא יודע שהיה בסביבתו שיכנס לבידוד).
מה החשיבות? ברורה. הרעיון של משה"ב אומר, שמכיוון שאנחנו משתדלים לא להכניס סתם אנשים לבידוד, אז אם כל מי שספק אם הוא חולה יכניס את סביבתו לבידוד הרי חצי מדינה תהיה בבידוד, והרי בין כה וכה הוא יעשה בדיקה, אז בשביל מה נשגע סתם את האנשים, ובא נחכה לבדיקה.
למה זה לא נכון? א. כי מה שאנחנו משתדלים לא להכניס אנשים לבידוד, זה לבידוד של שבועיים, וכאן מדובר על יומיים שלושה – עד שהבדיקה תגיע (אם היא שלילית. אם היא חיובית, הרי טוב שהוא הכניס לבידוד), ב. כאן לא מדובר על "ספק" אלא על סיכוי גבוה מאוד.
ויש כאן נקודה, שמשה"ב צריך להבין, שאפילו שהשכל הישר נניח אומר את זה, ברגע שזו לא הוראה שלהם, אז אנשים לא כל כך חכמים, או חכמים שמשחקים ראש קטן – פשוט לא עושים את זה. (בפרט שמשה"ב נתפס כמחמיר אז "אם הוא בעצמו אומר שלא צריך"...)
דוגמה: שמעתי על מקרה לפני מס' שבועות, ילדים של מורה בקייטנה איבדו את חוש הטעם, אבל היא הכניסה אותם לבידוד והמשיכה ללכת לבי"ס, כל עוד הם לא קיבלו את התשובה החיובית... ואין מה לומר לה – הרי משה"ב מרשה...)
ג. הפסקת חלוקת ההגבלות לפי רמת ההדבקה בערים.
בעצם הסיפור של ההתמודדות עם הקורונה, הוא השאלה איפה ללחוץ. כלומר, המאבק עם הקורונה וזרם החיים מתנגשים זה בזה, זרם החיים דורש לפתוח הכל והקורונה דורשת לסגור הכל, וברור שההחלטה צריכה להיות לנקז את הסגרים והסגירות למקומות ששם יש את ההדבקה המשמעותית. ושאלת מליון הדולר כמובן היא – איפה ומה.
אז יש שני סוגי חלוקות. יש חלוקה לפי הסיכון הגבוה של ההתקהלות עצמה. לדוג', אוסרים התקהלויות במקום סגור, ומתירים במקום פתוח, כי שם יש פחות הדבקה.
אבל יש חלוקה נוספת, לפי אזורים, אזורים שיש בהם הדבקה מול אזורים שאין בהם הדבקה. ומה שעשו עד היום, זה סגר (אמיתי או מדומה) על אזורים מסויימים.
אלא שגמזו הודיע, שיפסיקו עם הסגרים, ויעברו לשיטת הדירוג. שזה בעצם אומר, שעדיין יפלו ערים לטובה או לרעה, אבל לא יתעסקו יותר עם הגבלות "תנועה", אלא שעוצמת הגבלוֹת ההתכנסות, תהיה לפי מצב התחלואה בעיר. (בישיבת הקורונה היום, למשל, שקלו להכריז על איסור התקהלויות בכמה רשויות).
ובכן, גם הסגרים, וגם ההגבלות, על אזורים מסויימים, היא טעות גמורה משני סיבות:
1. אם אין הגבלת תנועה, אין בזה טעם. כלומר, נניח שבני ברק ("לשם המשל") היא עיר אדומה, ורמת גן ("כנ"ל") היא ירוקה.
אז אם ברמת גן מותר להתפלל בלי הגבלות, ולהתחתן בלי הגבלות, אז למה אתה חושב שתושבי ב"ב לא יתחתנו, יערכו טישים, ויתפללו, ברמת גן...
2. גמזו רוצה סוף סוף לעשות בצורה רצינית חקירות אפידמ' ולחתוך שרשראות הדבקה. ובכן, הא' של חקירות אפיד', זה שהחולה (גם הקל מאוד) מגיע להבדק. מה שלצערנו במקרים רבים לא קורה. וזה שטות גדולה ונוראה, לספק לתופעה החמורה הזו, צידוק כביכול, של לדאוג לעיר שלא יהיו בה הגבלות.
חשוב להדגיש. חשוב מאוד להמשיך ולהצביע על ערים כערים אדומות, ולהפנות לשם את כל הסיוע. אבל הטלת הגבלות שאינה שוויונית, גורמת לתוצאה הפוכה מהמבוקש. כלומר הלוואי והתושבים מצד עצמם יקבלו על עצמם הגבלות, אבל כפיה בהקשר הזה היא טעות.
בגל האחרון למדנו על בשרנו שההיגיון הפשוט גם מוכיח את עצמו בשטח, ומוסדות חינוך הם דבר מדביק מאוד. (מלבד הגיל הרך).
בחינוך החילוני כבר הוחלט (כרגיל לא סופי), שמצמצמים למינימום את מוסדות החינוך (מעבירים את הרוב לזום קפסולות וכו').
בחינוך החרדי זה לא הולך, א' יש התנגדות לזום, ב'. בכלל החינוך מידי חשוב להם והם לא מסכימים להוריד אותו ללמידה מרחוק (בשונה מהציבור החילוני שהקריטיוּת של מוסדות החינוך מבחינתו הוא רק בגילאים של בייביסיטינג).
הנושא שטעון שיפור קריטי הוא הישיבות הגדולות.
לישיבות הגדולות יש יחודיות ששונה מכל התקהלות אחרת:
1. צורת הלימוד היא פנימייתית, כשמילא מובן שקשה מאוד לדרוש מהם הרחקה חברתית. 2. מלבד חלק מהצוות, התלמידים כמעט כולם אינם בקבוצת סיכון. 3 הציבור החרדי מבחינתו אינו מסכים לקבל הפסקה ולו זמנית של הלימוד בישיבות.
הפתרון הברור שמגיע מכל המאפיינים הללו, הוא לנעול את הבחורים בישיבה לכמה שיותר זמן. זה היה העקרון של שיטת הקפסולות, ועל הפרינציפ הזה ממשיכים לעבוד (כשמתוכננות הקלות המתווה ע"מ שיותר ישיבות יוכלו להצטרף)..
אבל מה שמתפספס כאן בגדול, זה לא איך עושים קפסולות כדי שלא תהיה הדבקה, אלא – מה שהרבה יותר חשוב לדעתי – לשמור על הקפסולה אחרי שיש הדבקה.
הנסיון הוכיח שגם מי שעושה קפסולה זה לא ממש הרמטי. והבעיה היא מה קורה אחרי שיש הדבקה.
מה שקורה היום, כפי איך שהבנתי, זה שמתחיל ברדק שלם. הנהלת הישיבה מתלבטת – לסגור או לא לסגור? יש כאלו שסוגרות מייד את הישיבה, שזו האופציה לכאורה הנוראה ביותר – הרי להדביק שני הורים בסיכון, חמור יותר מלהדביק עוד 40 בחורים (כמובן שעדיף שגם זה לא יקרה).
ויש כמובן את המלוניות, משרד הבריאות מבחינתו יש נוהל ברור לחולה ששוהה מחוץ לבית – לך למלונית. אבל ראשי הישיבות לא שמחים, כלומר מאוד מאוד לא שמחים לשחרר בחורים באמצע הזמן, בטח לא למקום שאולי יהיה שם טלווזיה או וויפי או תערובת או ווטאבר. נו, זה גורם כמובן אי דיווח.
וזה לכאורה כל כך טפשי – כי כמה שקפסולות חשובות לפני שיש הדבקה, הם חשובות פי אלף אחרי ההדבקה.
אז לכן צריך להחליט החלטה נוקבת, שהדרישה הכי בסיסית של משה"ב מהישיבות, זה שברגע שיש הדבקה בישיבה – ומספיק בחור אחד עם חום – דבר ראשון והכי חשוב, זה שהישיבה נסגרת: אין בא, ובעיקר והכי חשוב - אין יוצא.
השלב השני בסולם החשיבות, זה שישתדלו לבדל בישיבה בין המאומתים, לאלו שצריכים בידוד, לאלו שנניח בטוח לנו שלא נדבקו (נניח אם יש קפסולות וכו').
וזהו. הישיבה תקבל תקציב מיוחד, וכל העזרה המקצועית והרפואית, על מנת לטפל בנדבקים בתוך הישיבה. אין שום סיבה בעולם שנדבק קורונה ילך למלונית ולא ישאר בישיבה. יחכו כמה שבועות, עד שההדבקה תרגע.
(רק הצהריים שמעתי על ישיבה שהיו בה 70 80 אחוזי הדבקה! ותוך ימים ספורים. ובאמת עשו ככל הנ"ל).
2. חולים עם תסמינים מובהקים – יחייבו בבידוד (עד הבדיקה) את כל מי שהם נפגשו איתו.
משרד הבריאות, אם ממרובעות טבעית ואם מרצון מודע להתנהלות מרובעת ע"מ להקל על האזרחים, מחלק את העולם לשלושה קבוצות: א. נדבק בקורונה – מי שקיבל תשובה חיובית מבדיקת PCR. ב. "חייבי בידוד" – מי שספק אם נדבק, או בגלל חשיפה ידועה לחולי קורונה, או בגלל תסמיני קורונה. ג. שאר האנשים.
והכלל אומר כך: מאומת מחייב בידוד, וחייב בידוד אינו מחייב בידוד. כלומר, מי שרק ספק עם נדבק, אינו מחייב בבידוד את כל מי שהוא נפגש עמו בשבועיים האחרונים.
אבל מוכרחים להוסיף כאן קבוצה נוספת "מי שקרוב לוודאי שהוא חולה קורונה". בקבוצה הזו צריכים להכלל במינימום מי שיש לו תסמיני קורונה מובהקים, כמו איבוד טעם וריח. ולדעתי צריכים להוסיף, גם את מי שבבית משותף בו הוא מתגורר התגלה חולה קורונה, וגם את מי שיש לו חשיפה (שתי מטר רבע שעה) + תסמינים בלתי מובהקים (חום/שיעול). שהם יחייבו בידוד, עד לקבלת תוצאה שלילית מבדיקת הקורונה. (בא נניח בשביל להקל עליהם, אז בשלב זה לא יעבדו על איכוני שב"כ, אלא רק הוראה לחולה לעדכן את כל מי שהוא יודע שהיה בסביבתו שיכנס לבידוד).
מה החשיבות? ברורה. הרעיון של משה"ב אומר, שמכיוון שאנחנו משתדלים לא להכניס סתם אנשים לבידוד, אז אם כל מי שספק אם הוא חולה יכניס את סביבתו לבידוד הרי חצי מדינה תהיה בבידוד, והרי בין כה וכה הוא יעשה בדיקה, אז בשביל מה נשגע סתם את האנשים, ובא נחכה לבדיקה.
למה זה לא נכון? א. כי מה שאנחנו משתדלים לא להכניס אנשים לבידוד, זה לבידוד של שבועיים, וכאן מדובר על יומיים שלושה – עד שהבדיקה תגיע (אם היא שלילית. אם היא חיובית, הרי טוב שהוא הכניס לבידוד), ב. כאן לא מדובר על "ספק" אלא על סיכוי גבוה מאוד.
ויש כאן נקודה, שמשה"ב צריך להבין, שאפילו שהשכל הישר נניח אומר את זה, ברגע שזו לא הוראה שלהם, אז אנשים לא כל כך חכמים, או חכמים שמשחקים ראש קטן – פשוט לא עושים את זה. (בפרט שמשה"ב נתפס כמחמיר אז "אם הוא בעצמו אומר שלא צריך"...)
דוגמה: שמעתי על מקרה לפני מס' שבועות, ילדים של מורה בקייטנה איבדו את חוש הטעם, אבל היא הכניסה אותם לבידוד והמשיכה ללכת לבי"ס, כל עוד הם לא קיבלו את התשובה החיובית... ואין מה לומר לה – הרי משה"ב מרשה...)
ג. הפסקת חלוקת ההגבלות לפי רמת ההדבקה בערים.
בעצם הסיפור של ההתמודדות עם הקורונה, הוא השאלה איפה ללחוץ. כלומר, המאבק עם הקורונה וזרם החיים מתנגשים זה בזה, זרם החיים דורש לפתוח הכל והקורונה דורשת לסגור הכל, וברור שההחלטה צריכה להיות לנקז את הסגרים והסגירות למקומות ששם יש את ההדבקה המשמעותית. ושאלת מליון הדולר כמובן היא – איפה ומה.
אז יש שני סוגי חלוקות. יש חלוקה לפי הסיכון הגבוה של ההתקהלות עצמה. לדוג', אוסרים התקהלויות במקום סגור, ומתירים במקום פתוח, כי שם יש פחות הדבקה.
אבל יש חלוקה נוספת, לפי אזורים, אזורים שיש בהם הדבקה מול אזורים שאין בהם הדבקה. ומה שעשו עד היום, זה סגר (אמיתי או מדומה) על אזורים מסויימים.
אלא שגמזו הודיע, שיפסיקו עם הסגרים, ויעברו לשיטת הדירוג. שזה בעצם אומר, שעדיין יפלו ערים לטובה או לרעה, אבל לא יתעסקו יותר עם הגבלות "תנועה", אלא שעוצמת הגבלוֹת ההתכנסות, תהיה לפי מצב התחלואה בעיר. (בישיבת הקורונה היום, למשל, שקלו להכריז על איסור התקהלויות בכמה רשויות).
ובכן, גם הסגרים, וגם ההגבלות, על אזורים מסויימים, היא טעות גמורה משני סיבות:
1. אם אין הגבלת תנועה, אין בזה טעם. כלומר, נניח שבני ברק ("לשם המשל") היא עיר אדומה, ורמת גן ("כנ"ל") היא ירוקה.
אז אם ברמת גן מותר להתפלל בלי הגבלות, ולהתחתן בלי הגבלות, אז למה אתה חושב שתושבי ב"ב לא יתחתנו, יערכו טישים, ויתפללו, ברמת גן...
2. גמזו רוצה סוף סוף לעשות בצורה רצינית חקירות אפידמ' ולחתוך שרשראות הדבקה. ובכן, הא' של חקירות אפיד', זה שהחולה (גם הקל מאוד) מגיע להבדק. מה שלצערנו במקרים רבים לא קורה. וזה שטות גדולה ונוראה, לספק לתופעה החמורה הזו, צידוק כביכול, של לדאוג לעיר שלא יהיו בה הגבלות.
חשוב להדגיש. חשוב מאוד להמשיך ולהצביע על ערים כערים אדומות, ולהפנות לשם את כל הסיוע. אבל הטלת הגבלות שאינה שוויונית, גורמת לתוצאה הפוכה מהמבוקש. כלומר הלוואי והתושבים מצד עצמם יקבלו על עצמם הגבלות, אבל כפיה בהקשר הזה היא טעות.
ועד כאן להפעם. הערות בע' בא' או בה' יתקבלו בשמחה.
נערך לאחרונה ב:
)
