הפקת לקחים שלנו.
לצערנו הרבה מאד אנשים נתנו קולם למערכת המשומנת של השנאה.
הם לא אשמים, כך גדלו אותם. כך שטפו את מוחם, ורוקנו אותו מכל רגש של יהדות.
הנוער של היום הוא התוצר המזעזע של מקימי המדינה שרצו מדינה ככל הגוים.
אלה הם אחים שלנו.
וזה כואב.
ומכאן יוצאת הקריאה: להרבות כבוד שמים.
שאם אותו חילוני מכיר שנים שלושה חרדים שהם יהיו אצלו לסמל ודוגמא.
וזה פועל הרבה יותר מכל קמפיין. מניסיון.
כמי שגרה בעבר בעיר חילונית, חשנו בכל פעם כשהיינו במרחב הציבור אחריות אדירה.
למשל: כילדים מעולם לא רבנו בסוכה.
ואכן רבים מילדי השכנים חזרו בתשובה ולאחר שנים רבות סיפרו,
שהי-ה להם זיכרונות טובים מאיך שנראית משפחה חרדית.
כן. אנחנו לא עשינו פעולות קירוב מיוחדות. אולי היה צריך, אבל לא עשינו.
עצם ההתנהגות. "הממלכתיות". האצילות והאחריות.
השכנים היו מדברים איך משפחה ברוכת ילדים וכולם מסודרים, נקיים, מחונכים.
והיתה גם שכנה שהיתה מצטרפת בסוכות מן הקומה החמישית מפזמת את שירי השבת והחג.
והיא לא היתה דתיה, בלשון המעטה.
אין צורך לומר שמעודנו לא עלה על דעתנו לזרוק בלובי נייר של ארטיק...
אל תחשבו שלא היו תקריות, היו גם אז גלי שינאה וקראו מולנו קריאות ביניים,
אך הצורה שאנו ענינו היתה מכובדת. מאד מכובדת.
מעולם לא נדחפנו בכניסה לאתר כזה או אחר, לא הרעשנו, והשתדלנו להודות ולהתנהג כמו שהקב"ה רוצה.
ואם חלילה אדם חילוני נתקל בחרדי שעושה ההיפך, אין לשער את גודל החילול השם והשפעתו לדורי דורות.
כיום כשאני גרה בעיר חרדית, אני חושבת לעצמי, שיש הרבה מה לתקן בהתנהגותנו במרחב הציבורי,
שנובעת לפעמים מעומס, מעייפות ועוד, אך עושה נזק בל ישואר.
זו תהי-ה המלחמה שלנו בגלי השנאה.
זו תהיה הזכות שלנו לקרב עוד ועוד משפחות של אחים טועים וצמאים.
והלוואי שנזכה להרבות כבוד שמים.
לצערנו הרבה מאד אנשים נתנו קולם למערכת המשומנת של השנאה.
הם לא אשמים, כך גדלו אותם. כך שטפו את מוחם, ורוקנו אותו מכל רגש של יהדות.
הנוער של היום הוא התוצר המזעזע של מקימי המדינה שרצו מדינה ככל הגוים.
אלה הם אחים שלנו.
וזה כואב.
ומכאן יוצאת הקריאה: להרבות כבוד שמים.
שאם אותו חילוני מכיר שנים שלושה חרדים שהם יהיו אצלו לסמל ודוגמא.
וזה פועל הרבה יותר מכל קמפיין. מניסיון.
כמי שגרה בעבר בעיר חילונית, חשנו בכל פעם כשהיינו במרחב הציבור אחריות אדירה.
למשל: כילדים מעולם לא רבנו בסוכה.
ואכן רבים מילדי השכנים חזרו בתשובה ולאחר שנים רבות סיפרו,
שהי-ה להם זיכרונות טובים מאיך שנראית משפחה חרדית.
כן. אנחנו לא עשינו פעולות קירוב מיוחדות. אולי היה צריך, אבל לא עשינו.
עצם ההתנהגות. "הממלכתיות". האצילות והאחריות.
השכנים היו מדברים איך משפחה ברוכת ילדים וכולם מסודרים, נקיים, מחונכים.
והיתה גם שכנה שהיתה מצטרפת בסוכות מן הקומה החמישית מפזמת את שירי השבת והחג.
והיא לא היתה דתיה, בלשון המעטה.
אין צורך לומר שמעודנו לא עלה על דעתנו לזרוק בלובי נייר של ארטיק...
אל תחשבו שלא היו תקריות, היו גם אז גלי שינאה וקראו מולנו קריאות ביניים,
אך הצורה שאנו ענינו היתה מכובדת. מאד מכובדת.
מעולם לא נדחפנו בכניסה לאתר כזה או אחר, לא הרעשנו, והשתדלנו להודות ולהתנהג כמו שהקב"ה רוצה.
ואם חלילה אדם חילוני נתקל בחרדי שעושה ההיפך, אין לשער את גודל החילול השם והשפעתו לדורי דורות.
כיום כשאני גרה בעיר חרדית, אני חושבת לעצמי, שיש הרבה מה לתקן בהתנהגותנו במרחב הציבורי,
שנובעת לפעמים מעומס, מעייפות ועוד, אך עושה נזק בל ישואר.
זו תהי-ה המלחמה שלנו בגלי השנאה.
זו תהיה הזכות שלנו לקרב עוד ועוד משפחות של אחים טועים וצמאים.
והלוואי שנזכה להרבות כבוד שמים.