הסיום של דוד המלך

הנושא בפורום 'קהילת סופרים מקצועיים ועיתונאים' פורסם ע"י נקודת אמת, ‏6/2/19.

  1. נקודת אמת

    נקודת אמת משתמש מקצוען פרסום וקופירייטינג כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏9/1/19
    הודעות:
    59
    תודות :
    251
    נקודות:
    69
    הסיום של דוד המלך


    חלק א'- שושנים לדוד

    "המורה אנחנו כבר בשבת!" צהלו תלמידותי שגילו את פרקי "שירי המעלות" המוכרים בסתם יום של חול.

    "עוד שניה אנחנו מסיימות את כ-ל התהילים!!" דיווחו לי בהתרגשות תוך דפדוף נמרץ וספירת המזמורים שנותרו.

    מתחילת שנה ייסדנו מנהג קדוש - אמירת שני פרקי תהילים לאחר התפילה. הילדות גילו צדיקות יתר, אורך רוח, וכוח התמדה מעורר השתאות ופשוט אמרו פרק אחר פרק, בקול ונעימה.

    לפעמיים ביום בו נתקלנו בפרק ארוך וקשה במיוחד, הייתה אי מי מהקפיציות יותר, שתפילת שחרית על כל מזמוריה וניגוניה הספיקה לה די והותר, מתלוננת על הקושי שבתוספת, לעתות דחק שכאלו הייתי שולפת להן את הקלף המנצח והעיניים הנוצצות שלהן היו מקבלות ברק נוסף מידית.

    הסיום הקדוש שכל כך מתקרב!

    כל יום בתהילים שהסתיים בהצלחה- גרר התפעלות עמוקה מצדנו. וואו! אנחנו כל כך מתקרבות!

    "המורה מה יהיה בסיום?" היו מתלמידותי שואלות בפנים מלאות ציפייה.

    "אוהו!" הבטחתי נאמנה. "יהיה נפלא! סיום קדוש לכבוד דוד המלך! מסיבה יפה וחגיגית!"

    "סיום זה עם ממתקים?" שאלו כל פעם מחדש. "וודאי!" עניתי נהנית מהפרצופים המרוצים.

    "ופרסים?" הקשו שוב ושוב.

    "מה זאת אומרת!!" השבתי בקול הוודאי ביותר שהיה לי בשבילן. בתוספת הביאור הקבוע:

    "האם אתן חושבות שזה דבר קטן להגיד ספר תהילים?? לא ולא! אנחנו ממתיקות דינים מעל כל עם ישראל ועוזרות לכל החולים והמסכנים!! אז בטח שצריך סיום קדוש ומיוחד מאוד מאוד!" דברי הנלהבים עשו את שלהן, מידי יום התווספו פתקים לפינת "רפואה שלמה" התלויה בלוח המודעות. הקליפסים לא עמדו בעומס ונשברו אחד אחד, באין תומך, עברה הפינה לניילונית מאולתרת שהוטמנה ביומן שלי, עד שאמצא אטבים טובים באמת, שיש להם יכולות קבלה לכל צרות ישראל, שיתמעטו במהרה בימינו אמן.

    "המורה, רק עוד ארבעה ימים נשארו לנו!" הודיעה לי הדסה חגיגית ביום ראשון אחד. "איזה כיף!!" צווחו בגיל כולן. "הסיום הענק של התהילים עם הממתקים וההפתעות, הסיום של דוד המלך!" הרקיעו ברגע לשחקים.

    התהילים בא לפרוע את חובו. חשבתי ברוב עייפות וגערתי בעצמי בפעם הכמה, את וההתלהבות שלך! עכשיו עם כל העומס של סיום המחצית והתעודות, צריך לארגן סיום שאת בעצמך לא יודעת מה התכוונת שהלהבת אותן כך! כמעט נלחצתי באמת, עד שהתנחמתי כמעה. ארבע ימים זה המון זמן. ירחם המרחם עד אז.

    בבוקרו של יום שלישי, ההתרגשות מלאה את כיתתנו עד אפס מקום ממש, כשהותרנו את שני הפרקים האחרונים לאומרם בעוז והדר בסיום עצמו.

    קריאות התארגנות דחופות נשמעו מכל עבר:

    "לא לשכוח לבוא עם חולצה לבנה ותסרוקת כזו מהממת כזו!" הזכירה רותי בהיסחפות שיא תוך הדגמה מהי תסרוקת מהממת כזו.

    "אני מביאה ממתק!" צווחה רחלי שבשורה השלישית והחלה בהתייעצות דחופה עם יעל, איזה ממתק הוא הכי שווה. "רק ממתק? אמא שלי תכין עוגת קרם!" קיפצה אסתר ממקומה מתחילה לדמיין את העוגה הנרקמת קומות קומות "היי? למה דווקא את? המורה לא בחרה אותך, אמא שלי גם רוצה להכין עוגה!" מעכה לה את עוגת הדמיון אביגיל ללא רחמים.

    עשיתי הערכת מצב מהירה. חייבים להוריד את מפלס הציפיות, ומהר!

    "ילדות יקרות!" קראתי הכי חזק, עד שהן שתקו.

    "מחר יתקיים אי"ה סיום קדוש ונפלא של דוד המלך. לא צריך להביא כלום!! ואפילו לא כלום!" נזכרתי בבקשות המרובות לאחרונה מההורים. לא שייך לבקש עוד, שלא יתקיים בי "עוד מעט וסקלוני" כמובן לא באבנים אלא בטלפונים תמהים, על דרישות הבת המוגזמות.

    "המורה, את תביאי כל כך הרבה ממתקים לבד? זה יהיה לך קשה!!" החוותה נועה את דעתה המתחשבת.

    "הסירי דאגה מליבך נועה יקרה, אני אסתדר, ואתן לא שוכחות להביא מערכת כמו תמיד!" התרתי בהן בפנים חמורות. רק זה חסר לי, להסתבך עם המקצועיות.

    אחר הצהרים, הבנתי שאם אין אני לי מי לי, צריך לפעול ומהר.

    "קדימה לעיר!" אמרתי לעייפות האינסופית, אולי תתחשב ותתעורר קצת. אחרי דין וחשבון עם ילדי, סוכם שאקח נציגה נבחרת, במקרה זה אסתוש בת השמונה, למען תבחר לאחיה וגם לתלמידות את הפרסים השווים והמתאימים ביותר, כי אמא לא תמיד יודעת מה ילדים באמת אוהבים, וזה לא שאמא לא הייתה ילדה, פשוט, זה היה כל כך מזמן, שצריך כאן ייעוץ צעיר ורענן ועל הדרך זמן איכות נחמד, שיהיה.

    יצאנו אני ואסתוש עטופות במעילים ועגלת קניות נגררת אחרינו.

    "אמא, נלך להכל בשקל?" שאלה ביתי וברק פרסי בעיניה.

    הנהנתי בראשי להסכמה. הכל בשקל הצילה אותי לא פעם, והיא מוזמנת לעשות זו גם היום.

    לאחר כמה דקות של עליה הגענו לפאתי המדרחוב. התנועה הדלילה של ההולכים והשבים הייתה קצת תמוהה אומנם, אבל כשהגענו ל"הכל בשקל" ונתקלנו בדלת נעולה על מסגר ובריח, הבנתי בדיעבד את הסיבה.

    "היום יום שלישי אסתוש.. אין חנויות, שכחנו לגמרי!!" אסתוש גילתה תושיה והזכירה לי שיש עוד חנות של שקל בהמשך הרחוב ואולי היא כן פתוחה?.. לאחר חמש דקות הליכה תקוותינו התבדתה שוב.

    "ריבונו של עולם, מה נעשה עכשיו?? אני לא מגיעה מחר בידיים ריקות לדל"דיות שלי.. אתה חייב לעזור לי" אמרתי לה' ואסתוש ששמעה קיבלה על עצמה להיות השליחה הטובה, ולאתר לי חנויות שפתוחות בכל זאת.

    "אמא! הנה בזאר ההלבשה פתוח וגם המאפיה, תראי! אה! והבית מרקחת שם!"

    "טוב, בואי אסתוש, נחזור לסופר, נקנה ממתקים, ממתקים זה גם טוב" חזרנו מאוכזבות לכיוון הסופר, עברנו דרך בניין שגם בתחתיתו יש חנויות. לפתע צדה עיני חנות חד פעמי, היי היא פתוחה! אולי משם תבוא הישועה?? נכנסו ומיד התחלנו מסתובבות בין סכינים למזלגות, והררי צלחות בשלל צבעי הקשת.. "אמא, אולי תקני להן כזה!!" ליטפה אסתי סט צלחות ניקי מנייר פרגמנט, בחמדה.

    "זה נחמד, אבל לא מתאים לדוד המלך" חתמתי.

    אסתי המשיכה בחיפושים, סוקרת את תכולת הארונות, ועיני כלות.. סיום של דוד המלך!! כמה הן חיכו! ואני כמובן חיכיתי לרגע האחרון. ועכשיו, מה נעשה? אבא.. אני רוצה להביא להן משהו!! משהו שישמח אותן, משהו שקשור לתהילים, שיש בו משמעות. ויש כאן רק פלסטיקים בצורות שונות!

    הגענו לפינת חד פעמי לימי הולדת. היו שם בלונים. נו, ניקח בלונים, זה תמיד נחמד. "קחי אסתוש תשמרי לאמא"

    אסתי שמחה להשתמש בעגלת הקניות הקטנה, ואני המשכתי לבהות בהיצע האינסופי של החד פעמי.

    החלטתי לא לוותר. אני חייבת פרס! משהו! דוד המלך. מלמלתי. מה יהיה? נזכרתי שלהגיד את שמות הצדיקים זה סגולה נפלאה לשנות את הטבע.. התחלתי למלמל.. דוד מלך ישראל. רבי נחמן בן פייגא. אברהם יצחק ויעקב.. בום!

    "היי!! אסתוש! תראי שם!"

    לנגד עיני המשתאות התנוססו ממש בפינת יום ההולדת סיכות שושנים חמודות להפליא. כאילו מצוירות. נזכרתי בתפילה שבסוף התהילים, שם נאמר: "להכרית את כל החוחים, את כל הקוצים הסובבים את השושנה העליונה.."

    עם ישראל הם השושנה של ה'. והתהילים מפרידים ממנה את כל הסוגים והקוצים, כלומר- את כל העברות והדינים שנדבקו אליה בעל כורחה שלא בטובתה. זה פרס פשוט מקסים!! זה מתאים וקדוש!!

    מיד התחלנו בקטיפת השושנים שהוצבו אי שם בזווית לא נוחה בעליל. המחיר הסביר עודד אותי והוכיח נחרצות שהייתה כאן התערבות שמימית.

    דוד המלך!! זה אתה שלחת את השושנים הלא חד פעמיות האלו לחנות הפעמית הזו או מה??!

    שמחה ומאושרת צעדתי עם אסתוש לקופה. התור היה ארוך, ככה זה שכל העיר סגורה בשלישי. צריך לבוא לאיזה מקום, לא? התבוננתי ביופין של השושנים, כל שושנה נראתה קצת אחרת אבל כולן יפות ומיוחדות. אחת יותר מהשניה.

    ממש כמו התלמידות שלי, ממש כמו עם ישראל בעצם.

    בעודי מהרהרת, והנה קראיתה של אסתי קרקעה אותי חזרה:

    "אמא תראי!"

    "ששש.... מה יש?" השקטתי את הנלהבת שהקפיצה חוץ ממני עוד כמה אנשים שחלמו חלומות בדרך לקופה.

    אסתי הצביעה בניתורים לכיוון המוכר. מאחורי המוכר היה סטנד ועליו מחזיקי מפתחות עם תהילים קטן מעוטר באבני חן. מהמם!!

    "אסתי, את גאון! איך ראית את זה?!" מעכתי אותה בלי שאף אחד יראה.

    אסתוש חייכה בענווה, ואני ניגשתי לברר את מחירם של התהילים.

    המחיר הגבוה יחסית לא הותיר לי לקנות לכל הילדות, אבל זה דווקא טוב! מצויין אפילו!! תהיה לנו תוכנית! נעשה הגרלה! לקחתי שלושה מחזיקים.

    נרגשת יצאנו מחנות הפעמית הישר לסופר. אוספת חטיפים בנדיבות פזרנית כמעט. "אמא למה את קונה להן כל כך הרבה" שאלה בדאגה אסתוש בתור נציגת האחים הדואגת לשלומם הטוב ושלא יקופחו חלילה.

    לבסוף התגברה אסתוש על הדאגה הכנה, ומצאה לי במבה מיוחדת שנראה שנבראה רק בשביל הסיום שלנו, במבת לב עם פסי שוקולד במהדורה מוגבלת. איך ידעו אוסם שהתלמידות שלי אמרו עם כל הלב את התהילים? אספנו עוד כמה ממתקים (כמובן שאסתוש הנדיבה לא קופחה) ויצאנו מהסופר.

    זהו. הכל מוכן לי למחר. מזמור לתודה! איזה התרגשות. העייפות התחלפה בציפיה מתוקה. הן כל כך ישמחו!

    אבל מה שהלך שם בסיום, עלה על כל דמיון..

    המשך יבוא אי"ה מתישהו..

    אשמח לשיפוצים. תודה רבה!
     
  2. MIRIAMK

    MIRIAMK משתמש חדש כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏2/1/19
    הודעות:
    6
    תודות :
    6
    נקודות:
    4
    מיוחד! כתוב היטב, עלילה זורמת ומסקרנת יפה,
    עכשיו אל תתני לנו לחכות הרבה...
    :)
    בהצלחה בהמשך!
    נ.ב. אחרי כל ההכנות והקשיים- צריך להיות שם פאנץ' ליין חזק ומפתיע במיוחד..
    תכננת שם משהו מספיק עוצמתי...? כי אם לא, היה אפשור לעצור כאן, בערך במזמור לתודה ולסיים עם קצת דימיון לקורא על המסיבה שדוד המלך אולי ליווה מלמעלה... או כל משפט אחר שיסגור את העלילה העכשווית הזו של הדרך למסיבה... בהצלחה!!!
     
    אשר שרבר אוהב/ת את זה.
  3. נקודת אמת

    נקודת אמת משתמש מקצוען פרסום וקופירייטינג כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏9/1/19
    הודעות:
    59
    תודות :
    251
    נקודות:
    69
    תודה לך! לא תכננתי כלום. ה' רקם לי הכל בהשגחה נוראה ומעניינת.. שאני פשוט חייבת לכתוב את זה. (כמו בכל הסיפורים שלי, אין כאן עלילה גדולה מידי אלא התבוננות במציאות רגילה למדי, שיכולה להתרחש לעוד המון אנשים)

    אי אפשר היה לכתוב כסיפור אחד זה ארוך נורא.. שוקל יותר מ3000 מילה! וההמשך בבניה עדיין. החלטתי לחלק לפרקים. וכדי שתסכימו לקרוא הלאה סקרנתי קצת:)

    כעיקרון רציתי לספר בעיקר את החלק השני אבל גם בהכנות ראיתי השגחות נוראות כאלו שראויות להיכתב אז דבר דבר.
     
    נערך לאחרונה ב: ‏6/2/19
    MIRIAMK ו-RACHELIZ אוהבים את זה.
  4. אשר שרבר

    אשר שרבר משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏31/8/17
    הודעות:
    770
    תודות :
    2,625
    נקודות:
    99
    מקסים, אני אוהב את הסיפורים שכנראה הם פשוט מה שעובר עלייך בעבודתך, אני בעיקר אוהב איך את (בכל אופן בסיפור) לא מתנשאת מעליהם, מע התום הזה והפשטות, אלא מצטרפת.

    והאמת, אני קצת חושש שמחר במסיבה הם יעשו אִיייי זה הכל?
    אבל אני מניח שיבוא משהו, אני מסוקרן.
     
    מרחבית ו-MIRIAMK אוהבים את זה.
  5. מרחבית

    מרחבית משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏8/9/17
    הודעות:
    453
    תודות :
    5,695
    נקודות:
    99
    לא, יקירתי, לא תצליחי למצוא אטבים כאלה גם אם תחפשי שנים רבות בכל מקום אפשרי!... אין, אין בעולם הזה משהו עם יכולת קבלה לצרות של עם ישראל...
    רק למעלה, במקום של האמת והטוב המוחלטים, יש מקום מסודר לסבל ולצער של עם ישראל... חבילות חבילות... ושם הם נמצאים. ונאספים. ונשמרים. ושום דבר מהם לא הולך לאיבוד... ושם רואים בחוש אלו נכסים עצומים הם, ואיך שרשם ומהותם אהבה, ואיך הם בונים ויוצרים, ואיך הם מביאים את העולם בכללו ואת כל אחד ואחת מאיתנו לתכלית הנצחית, המתוקה, הבלתי נתפסת...
    ושם למעלה מתאספות כל התפילות וכל האמונות וכל הדמעות וכל הזעקות של: תראה אלוקים מה היה לנו! ולא, לא שכחנו את בריתך ולא נשכח... ונאמין בך יותר ויותר, ונגיד תהילים בשמחה ובדמע ונלהיב את התלמידות, שיגידו בחיות ובאמונה, ואתה תחוס ואתה תרחם ואתה תנחם ותאיר...

    אופה... נסחפתי לגמרי... שמעתי הרבה צרות בזמן האחרון, והלב מחפש נחמה והתחזקות של אמת... אז 'נקודת אמת' העירה את הנקודה...

    כיף לקרוא את הקטעים הזורמים ומלאי החיות שלך! ואת נשמעת מורה מיוחדת וכיפית!
    ד' יהיה בעזרך!
     
    נערך לאחרונה ב: ‏6/2/19
    נחליאלי(ת), RACHELIZ ו-MIRIAMK אוהבים את זה.
  6. נקודת אמת

    נקודת אמת משתמש מקצוען פרסום וקופירייטינג כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏9/1/19
    הודעות:
    59
    תודות :
    251
    נקודות:
    69
    חיזקת אותי מאוד מרחבית@ , אשריך.. באמת אין אטבים שכאלו..
    אבל אנחנו מהמקום הקטן שלנו צריכים להתפלל ולבקש, כמו שמגלים לנו הצדיקים על הפסוק: "קל ש-די ייתן לכם רחמיים"- שה' ייתן את הרחמים בידיים שלנו.
    שהרחמים יהיו כמו שאנחנו מבינים, ומה אנו מבינים?
    בריאות איתנה, זיווגים הגונים, שלום בית אמיתי וכולי! אנא ה' הושיעה נא!
    וחיזקתם אותי כולם.
    הלוואי ויהיה לי כוח לגמור את העלילה הזו.. הסיום המדהים שלה עדיין עומד לי בראש.

    תודה על הכל!

    אני הכי אוהבת שאתם מגיבים, ככה אני יודעת- מה מחזק, מה לא.. ואם יש ביקוש לכאלו מן פוסטים, שלא יודעת לאיזה משבצת לשייך אותם. ואם יש להם משבצת כלל. נתקרא! נ. אמת
     
    נחליאלי(ת) ו-מרחבית אוהבים את זה.
  7. RACHELIZ

    RACHELIZ משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏29/1/12
    הודעות:
    356
    תודות :
    890
    נקודות:
    99
    אני מדמיינת ספר שלך שעשוי סיפורים סיפורים מתוקים שכאלו...
     
    נקודת אמת אוהב/ת את זה.
  8. נקודת אמת

    נקודת אמת משתמש מקצוען פרסום וקופירייטינג כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏9/1/19
    הודעות:
    59
    תודות :
    251
    נקודות:
    69

    ההמשך.. מקווה שיעשה טוב בעולם. בזרה"ק.


    חלק ב'- הסקסופון של דוד המלך


    נכנסתי עם השקיות המרשרשות לחדר המזכירות העמוס בכוח אדם נזעם יחסית.

    בירור קצר לסיבת הפרצפת בבוקרו של יום הבהירה הכל. העירייה הודיעה על הפסקת חשמל בין-9:00-13:00. איזה יופי לנו. מבט מהיר על השמים המעוננים ועל המעילים של כולנו הסביר שזה יהיה די אתגרי ללמד כך יום שלם. היי! ויש לנו סיום היום. מה יהא עליו?!

    המזכירה עוררה אותי מחלומותיי.

    "שיפרה, בוקר טוב! תרדי מהר לכיתה ותדליקי את המזגן על הטמפרטורה הגבוהה ביותר, תחממו את הכיתה לפני שהכל קופץ!"

    קיבלתי את הגזרה בהכנעה מעורבת מתסכול קל. עוד שעה הפסקה, זאת אומרת שיש לנו שעה לתפקד ואחר כך בלגן. מה עם המסיבה? מתי נחגוג? החלטתי לא לגלות לתלמידות את הבאות, דיה להפסקה בשעתה. נכנסתי במהירות לכיתה עולה על הכיסא מזדמן כדי להגיע לכפתורי המזגן העליונים, מסיטה בחוזקה את הוו העתיק למקסימום חימום שהוא יכול להפיק מעצמו. הילדות הנרגשות הביטו בי בעניין סוקרות בעיניהן את השקיות השקופות. מטיבות ראיה הצליחו לנחש גם מה יש בפנים.

    כשירדתי מהכיסא הן היו סביבי, כולן.

    "המורה מתי הסיום?!! הלוואי ואחרי התפילה" הביעו שאלה ומשאלה. באמת מתי הסיום?? שאלתי את עצמי.

    פתע הבנתי שהפתרון ליום החשוך שעתיד לנחות עלינו עוד מעט זה הסיום!! את המסיבה הן תחגוגנה גם בחושך מצרים, ולכן- כדאי לי מאוד להציב אותה אי שם בשעתיים האחרונות.

    "ילדות בשעתיים האחרונות אנחנו חוגגות לדוד המלך! וכדי שיהיה לנו ככה אווירה מיוחדת כמו שצריך אנחנו מתחילות בתפילה חגיגית במיוחד! אתן וודאי זוכרות את מי השארנו ליום האחרון?" הבנתי קצת מאוחר מידי, שהמילים האחרונות היו טעות.

    "אפשר לקרוא את השמות היום?" התחננה יעל על נפש הזקוקים לישועה.

    "את קראת מלא פעמיים, רבקי צריכה לקרוא, היא תמיד אומרת תהילים ואת לא"

    וכבר התחילו להתפתח תגרות מילוליות למיניהן. ה' עוד מעט החשמל עף. שלא נעוף גם אנחנו.

    "ילדות התחלנו.. אני בוחרת מצטיינת תפילה מיוחדת אחת ויחידה בלבד. קדימה, נראה מי תזכה. הריני מקבלת על עצמי מצוות עשה של??"

    "ואהבת לרעך כמוך" השלימו הילדות ואצו למקומותיהן.

    הילדות שקעו מהר מאוד בתפילה משתדלות להיות אותה מצטיינת תפילה יחידה. המזגן שאמור היה לחמם את הכיתה בפול ווליום, עשה טובה ופלט מידי פעם משב רוח חמים.

    לאחר תפילה ושעה ראשונה. החשמל צנח.

    "המורה מה זה?" שאלו כולן באימה. מסתכלות על הפלורסנטים המרצדים ריצוד אחרון, כשברקע אנחת המזגן שדמם.

    "זה הפסקת חשמל" הודיעה בת שבע למי שעדיין לא הבינה.

    "המורה קפוא!! הוקפאו ישירות כמה ילדות. שעצם קיומו של המזגן האומלל נסך עליהם ביטחון עז, ועתה נשבר מטה חומן.

    "יו!!! איך נלמד?"

    "ואיך נחגוג? ומה יהיה?!"

    הכיתה התמלאה בטרוניות צודקות לחלוטין שהלכו ועלו לאוקטבות מבהילות. זה יכול להיות גרוע יותר ויותר. מה יהיה עכשיו. מאין יבוא עזרי?? המסיבת הסיום!! זכותך הקדושה תעמוד לנו לעבור את היום הזה בשמחה!

    "ילדות, ההפסקה הזו תערך עד 13:00 בערך.. בטח אתן מאוד תתקשינה להעתיק מהלוח וללמוד. ואולי יהיה לכן קר, ולכן, כנראה נצטרך לדחות את הסיום הקדוש שלנו לפעם אחרת!"

    "לא!! אוף!!" אופפו הכל.

    "אבל למה?" תהו האחרות שהשקיות המרשרשות עדיין הילכו עליהן פלאים.

    "תראינה איזה חושך, בטח אתן לא תרגישו את טעמם של הממתקים בכזו מן אפלה!"

    "חה! המורה אני בטח ירגיש" הצהירה שושי.

    "ואני רואה מצוין את הלוח. הנה כתוב שם למעלה יום רביעי כ"ו שבט"

    "מה הבעיה, בכלל לא קר. הנה אני מורידה את המעיל!" שושי הצטרפה למקבלות הייסורים באהבה.

    "כן כן! אנחנו כן יכולות ללמוד והכל! המורה את תראי!" וכבר הן הוציאו מחברות תורה בהצטיינות מרבית.

    "או! אני כל כך שמחה. אז מה אתן אומרות, נצליח לארגן כאן מסיבה שמחה, כאילו יש אור וחימום?! אפשר לחלק את ההפתעות של דוד המלך היום?"

    שאגת הכן המוחלטת הבהירה לי לחלוטין שאנחנו הולכות לנצח את הקור והחושך. את השעתיים הבאות העברנו בלימוד חוויתי הכולל ריקודים כשממש היה לנו קר, כשאנחנו גם הטייפ וגם הרוקדות, לימוד יחיד שלי עם החומש, בעוד היתר עונות על שאלות וצוברות נקודות שסופן מי ישורנו והכתבה הישר לתוך המחברת המוצבת על החלונות, למען לא יעלה המספר חלילה לשושי או דבורה בעלות המשקפים.

    "אתן פשוט מזגן מצויין!!" שיבחתי את המקפצות בתרגילי התעמלות סוערים. "המורה רותחחחח" צווחה מיכל.

    "תכבו את המזגן!!" ביקשה בת שבע ספק בצחוק ספק ברצינות. ההשתוללות עשתה את שלה. ושוב חזרנו ללימודים.

    השעה הרביעית הגיעה, זמנו של דוד המלך. חשבתי לעצמי שאומנם קניתי פרסים וממתקים, אבל בעצם מה עושים במסיבת סיום של דוד המלך?

    דרוש לי כאן איזה סיפור חזק!! סיפור מארץ הסיפורים, ועדיף לא מומצא, משהו עיירתי כזה מלא קסם של הוד קדומים.. הסתכלתי לשמים תוך כדי העליה מחדר מורות לסריית הקרוואנים הקפואים אבל שום סיפור לא צנח עלי. מה אעשה?? בצר לי התקשרתי לאורלי, חברתי החכמונית, שיודעת את כל סיפורי הצדיקים שקיימים ושאינם קיימים, למען תשלוף לי סיפור תהילתי במיוחד.

    אורלי ענתה מיד. תודה ה'.

    "אורלי הצילו!" התחלתי ישר ולעניין.

    "אני צריכה סיפור מאוד קדוש והכי הרבה מרגש. משהו על תהילים. אולי קדמוני. אורלי את חייבת לגייס משהו, בבקשה!"

    אורלי חשבה קמעה ולאחר מספר שניות החלה שולפת מהזיכרון כל מיני ישועות שהתחוללו בזכות אמירת התהילים.

    לא! זה לא מה שאני מחפשת.. הכל טוב ויפה. אבל אקשן חסר כאן. המשכתי להקשיב לסיפורי המופתים של אורלי בחוסר שביעות רצון, ופתאום משום מקום, נחת לו זיכרון קדום של סיפור עיירתי על זקן ערירי שאמר תהלים בעמידה ובנעימה, וכשנפטר דוד וכל הפמליא שלו ליוו אותו בכלי נגינה. לא זכרתי כמעט שום פרט. חוץ מהסוף המפתיע..

    "תגידי, את זוכרת את הסיפור הזה?" שאלתי את אורלי שעדיין הייתה עסוקה בתיאור סיפורי ההשגחה בני זמננו. אפילו היא לא זכרה. חשש רב לסיפור מדומיין עלה בתודעתי.

    "תגידי, נראה לך חוקי לספר סיפור שאני לא יודעת את כולו עד הסוף? ואם זה לא היה ככה בדיוק?" אורלי עזבה את סיפוריה, והייתה נחרצת.

    "השאלה שלך צריכה להיות, האם זה יחזק את צעירות הצאן. אם כן, הרי זהו סיפור הראוי להיספר!

    חשבתי לרגע. העברתי בדעתי את הסיפורים המחזקים על כוחם של תהילים וישועות בני זמננו, לעומת סיפור מסעיר על דוד המלך אשר התגלה בעצמו! הסיפור השני קרץ לי הרבה יותר.

    "תודה אורלי! עזרת לי מאוד! נראה כבר מה יהיה, אבל אם את אומרת שזה חוקי לחולל קצת שינויים בסיפור צדיקים עמום.. אז אני חושבת שזה מה שנעשה!"

    אורלי בירכה אותי בכל הברכות. נפרדנו בברכת סימן טוב ומזל טוב, ונכנסתי לכיתה.

    הילדות הנרגשות חיכו לי במעגל חשוך במרכז הכיתה.

    פצחנו בדוד מלך ישראל עם מחיאות כפיים.

    שרנו ככה המון זמן, ואחר כך סיפרתי להן איך דוד המלך מצא להן שושנים בחנות החד פעמי. ואיך הן בעצמן שושנה אחת גדולה, שהתהילים כרתו לה את החוחים והסיגים ועכשיו הן נורא צדיקות. אשרינו שזכינו.

    "עכשיו ילדות צדיקות, יש לי סיפור בשבילכן, סיפור שאף פעם לא שמעתם כזה מן סיפור" ניסיתי לשכתב את הסיפור בתודעתי תוך כדי ההקדמה המוגזמת בגודלו של הסיפור. התחלתי לרתק אותם עם דמותו של העני הגלמוד, שהיה ערירי ואשתו הסתלקה עליו לבית עולמה. הוא נשאר לבדו בעיירה ללא מכר וגואל.

    "איזה מסכן!" צקצקו הקטנות לאות רחמים.

    "אבל למה לא היו לו חברים?" שאלה בת שבע.

    "זה הכל בגלל שהוא היה עצוב, אין לו ילדים ואשתו נפטרה. מסכן!" החוו דעתן חוי ורות.

    "ואז הוא נפטר" המשכתי, משתדלת להיות דרמטית ככל יכולתי.

    "כן ילדות. ויותר לא נאמרו התהילים של דוד המלך ברגש ונעימה בבקתה הקטנה. התהילים ששמרו על כל הכפר! החברה קדישא באו לטפל בקבורתו. מת מצווה! קבעו ואמרו. מצווה להתעסק בו אין לו בני משפחה שיכולים לדאוג לקבורתו. בקושי רב ארגנו מניין של יהודים. מסע ההלוויה לבית העלמין הישן שבקצה העיירה החל. מסע צנוע כמעט ללא משתתפים.. אבל אז השתנתה ברגע אחד כל התמונה!

    באמצע מסע ההלוויה, נשמעו פרסות הסוסים קרבות מאי פעם.."

    כאן התבקשו הילדות להשמיע את קולות של פרסות סוסים, אבל גדולות במיוחד.

    "לנגד עיניהם המשתאות של קומץ היהודים התגלה מחזה מפעים, מחזה שאף בחלומותיהם הסוערים ביותר, לא היה מחזה שכמותו. פרשים אדירים בעלי שריון קשקשים מפואר בזהב ובורדו ואולי אפילו מכסף, התקרבו למסע ההלוויה. רב העיירה נלחץ. מי אלו הרוכבים שקסדה מלכותית מחפה על ראשם? מהיכן הגיעו?

    "מי אתם" שאל בקול ענות חלושה את ראש החבורה, אשר נראה מרשים בגלימה מלכותית שלא ראה דוגמתה.

    הרוכב האביר הוריד את כובעו המלכותי, שיער אדמוני נגלה לעין כל ועיניהם נוצצות בברק מיוחד.

    "אני דוד מלך ישראל" אמר הרוכב המסתורי בעל הדרת הפנים. משמים קיבלתי רשות לבוא וללוות נפטר זה שהיה יהודי גדול במיוחד!" רב העיירה נרעש ונרגש מהגילוי רב הרושם נעץ בדמות רבת ההוד עיניים פעורות. הן לא ידע שאדם זה אשר נפטר גדול הוא כל כך עד שדוד המלך בעצמו טרד עצמו ללוותו.

    דוד המלך המשיך ואמר:

    "יהודי זה אמר את הספר שלי מידי יום, בקול ונעימה, השפיע על עיירתכם ברכה והצלחה זה רבות בשנים. על כן ניתנה לי רשות משמים לבוא וללוותו"

    לנגד עיניהם המשתאות של הרב והיהודים, הוציאו הפרשים האדירים מנרתיקי זהב מפוארים כלי נגינה יפהפיים. כאן החלתי פורטת באוזניהם את סוגי כלי הנגינה: כינור, נבל, חליל, עוגב.. ומה לא?

    "המורה, היו להם ממש את כל הכלים?" כך אביגיל חובבת הפרטים.

    "אני חושבת שכן".

    "מה אפילו סקסופון?" המשיכה לשאול.

    "סקסופון? יכול מאוד להיות, אבל נו, ילדות זה לא בדיוק משנה. הכלים היו יפים ומאירים במיוחד, ועכשיו נמשיך!" ההלוויה המשיכה, לא מקובל כלל שמנגנים בהלוויות שירים כה נפלאים, אבל אצל היהודי הגלמוד שלנו היה משהו אחר. דוד המלך ניגן לו מתהילותיו הקדושות. הרב וקומץ יהודי העיירה הטמינו את גופתו בקרקע הטריה, וכיסו אותה בעפר. מסע ההלוויה הסתיים לאחר קדיש והספדים על היהודי הקדוש שרק עתה נגלה בתפארתו.

    כשהסתובבו אנשי החברא קדישא לסוב חזרה לדרכם, והנה המנגינה הסתיימה, והפרשים באורך פלא נעלמו כלא היו!

    זה הסיפור!

    "איזה סיפור יפה!" פסקו הילדות הנרגשות. "דוד המלך בא באמת, זה כמו רחל אמנו שבאה לשמור על החיילים בעזה בסיפור שסיפרנו בי"א חשון, נכון?" סידרו לעצמן את המחשבות, ככה זה, מהשמים לפעמיים מסכימים לצדיקים להתגלות עוד פעם בשביל לעזור לכל מיני חיילים וגם גלמודים.

    פצחנו ב"הללוקה, הללו קל בקדשו" האפלוליות שבחדר הוסיפה לאווירה המיוחדת.

    עתה הגיע זמנם של שיפודי ההפתעה. הילדות התבקשו לשפד כל ממתק שחולק לכבוד דוד המלך ולמצוא לו משמעות הקשורה לתהילים.

    "המורה המרשמלו הוא עם שלושה גוונים, כי התהילים טוב גם לרפואה, גם לפרנסה וגם לכל הישועות האחרות!" הבריקה הדסה.

    "וופל זה דומה לתהילים!"

    "ובמבת לב.. זה קל! אמרנו תהילים מכל הלב!"

    "והתהילים גם נכנס לנו ללב ועושה לנו לב בשר, של יהודים!" איחלתי לעצמינו לב בשר, ככה לתוספת.

    בעצם נגמרו לי כל הממתקים, שלא נראו כל כך הרבה על השיפודים. אבל הייתה להם המון משמעות וזה העיקר. נעבור אם כך, להגרלה!

    "ועכשיו ילדות! ההגרלה. נראה למי דוד המלך יחליט לתת את ספר התהילים שלו בקטן. ככה לשמירה"

    ילדונת אחת חתכה את שמות כולם לכוס כתומה ערבבתי תוך כדי השיר דוד מלך ישראל.

    דוד המלך ידע היטב למי לתת את התהילים שלו.

    ציפורה, ילדה קטנה ובישנית, עם עזות דקדושא שכל יום הצביעה להגיד לנו את הסגולה של אותו המזמור, היא זו שזכתה בתהילים הראשון.

    נועה, שהמשפחה שלה היא לא משפחה רגילה, והיא מתהלכת שבורת לב דרך קבע, קיבלה את התהילים השני.

    ורבקי, המדקדקת הגדולה שלנו, שהתהילים שלה פתוח עוד לפני שהתחלנו, היא זכתה בשלישי.

    כל כך כל כך מתאים ומדויק! ושוב פצחנו בדוד מלך ישראל, ובכלל לא היה אכפת לנו מהחושך ומזה ששרנו כל כך הרבה את אותו השיר.

    השיעור הסתיים, יצאנו לשמש החורפית שבחוץ, ילדות עם שושנה שהן הכריתו לה את כל החוחים בראשן ושיפוד תהילות בידן. ועוד שלוש ילדות עם תהילים קטן מלא באור שדוד המלך בעצמו נתן להן.

    יצאתי גם אני, עייפה מההפעלה האינטנסיבית מהבוקר. עולה עוד גרם מדרגות ועוד עליה עד לתחנה שלי. ישבתי שם. ללא שקיות מרשרשות הפעם. ואמרתי תהילים שנאמרו בעשרה מיני נגינה.

    "תודה ה'" אמרתי לו.

    "היה ממש טוב אפילו שעשית לנו חושך, ואולי דווקא בגלל"

    "תודה דוד מלך ישראל ששימחת את התלמידות שלי"

    הודתי גם לדוד המלך על הבחירה המוצלחת שבהגרלה ועל בכלל.

    "הלוואי ונמשיך להגיד תהילים כל החיים. וסליחה אם הסיפור לא היה בדיוק. אבל זה חיזק אותן, אז אולי זה בסדר, נכון?"

    השמים התבהרו, וקרניים חמימות הפציעו, מאחד הבתים יצא רוסי בעל חולצת תכלת משובצת אוחז מזוודה שחורה דקה וארוכה.

    הוא עמד מול התחנה ומסיבה עלומה פתח את המזוודת.

    עתה היה בידיו לא אחר מסקסופון זהוב עצום מימדים.

    בכל שנותי עלי אדמות בתור מורה בבית הספר וגם בכל שנותי בכלל לא ראיתי בן אדם עומד עם סקסופון ביד, ממש מולי.

    ובדיוק היום. ובדיוק עכשיו.

    התרגשתי. עונים לי מהשמים!

    כן. זה היה בסדר שסיפרת עלי סיפור, אפילו שלא ידעת.

    ואפילו שאולי סקסופון לא היה שם.

    אבל תמימות ופשיטות היו שם. ואהבה לאמירת תהילים, אפילו שאנחנו בדור האחרון, ואין כל כך כוח להגיד.

    וכשמשיח יבוא לכבוש את העולם, הוא ייקח את הנשים וההמון עם אומרי התהילים בפשיטות, הוא יבחר בהם להיות החיילים שלו.

    ואת וכל התלמידות שלך תבואנה גם. אמן כן יהי רצון.

    יהי רצון שנזכה להתחזקות אמיתית.
     
  9. RACHELIZ

    RACHELIZ משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏29/1/12
    הודעות:
    356
    תודות :
    890
    נקודות:
    99
    כל כך טהור!
     
  10. נקודת אמת

    נקודת אמת משתמש מקצוען פרסום וקופירייטינג כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏9/1/19
    הודעות:
    59
    תודות :
    251
    נקודות:
    69
    מקור להתחזקות של הסיפור:
    מעשה ממטר, מענין השם יתברך יכבוש המלחמה רק
    עם הפשוטים אומרי תהילים בפשיטות וכו' ולא עם
    ההולכים בחכמות,
    ספר רבינו ז"ל משל ממלך שהלך לצוד
    חיות ונסע לבוש כאיש פשוט, כדי שיהיה נקל
    להצחוק, ובאמצע פתאום ירד מטר גדול ממש מבול מים,
    וכל השרי מלוכה נתפזרו אחד לאחד וכו' והמלך היה
    בסכנה גדולה, וחפש עד שמצא בית כפרי אחד. והיה שם
    איש כפרי, ולקח את המלך והלבישו, ונתן לו אכילה שלו
    גריץ וכו', והסיק את התנור, והניחו לישון
    על הפיעקליק וכו'. וכל כך היה ערב מתוק
    להמלך, שמעולם לא טעם טעם ערב כזה, כי היה עייף
    ויגע וכו'. והשרי מלוכה חפשו את המלך שבאו לשם,
    וראו שהוא ישן. ורצו שיחזר המלך לביתו עמהם. ואמר
    להם, כיון שאתם לא הצלתם אותי וכל אחד נתפזר להציל
    את עצמו, וזה הציל אותי, ופה טעמתי טעם מתוק כזה,
    על כן הוא יביא אותי בעגלה שלו ובאלו המלבושים, והוא
    ישב אותי על כסא המלוכה. וסים על זה רבינו ז"ל כאשר
    מובא שבעקבות משיחא יהיה מבול - מען וועט שיסען
    מיט אפיקורסות - לא של מים,
    רק של מחשבות זרות. ויכסו כל ההרים הגבוהים, ואפילו
    בארץ ישראל שלא היה מבול, רק מחמת שהלך בכח
    נתזו שם המים, דאס הייסט עס וועט אריין שפריצען
    אפלו אין די כשר'ה הערצער
    ועם חכמות לא יוכלו לתן עצה, וכל
    שרי המלוכה נתפזרו וכל המלוכה לא יתחזק על עמדו,
    וועט זיך ניט דער האלטין נאר
    פשוטי ישראל שאומרים תהילים בפשיטות וכו'. על כן
    כשיבוא משיח הם יתנו הכתר מלוכה בראשו.