הנושאים החמים
הנושאים החמים
לא היה בחדר כל סימן המלמד על בעליו כי פסיכולוג הוא, אף פסיכיאטר בעל תעודות עולמיות. לא כתמי רורשאך על הקירות. לא צבעים רכים. לא תאורה חמימה המפתה את היושב בכורסא לפתוח את סגור לבבו. מה גם שכורסא עצמה לא הייתה בו. גם לא ספה. רק כיסא פלסטיק לבן מקולף מהיכל בית המדרש הסמוך.
על הכיסא הזה ישב עכשיו גדליה. ברכיו נוטות קדימה, מרפקיו שעונים על ירכיו. כולו מכווץ לעבר רגליו המצטמקות זו לתוך זו, מבקשות להיעלם.
"רק תן לי את הכדורים". פרש את ידו בתחינה לעבר הזקן הלבן.
"רק תן לי את הכדורים". שנה, פוזל לעבר המגירה. ה-מגירה. "אני משוגע אמיתי, הרב".
>>>
הרב נאנח, שלף את טבלת הכדורים. הרים אותה כטפח מעל השולחן. עיניו של גדליה עוקבות אחריה, מהופנטות.
פתאום קמץ את ידו לאגרוף, מחזיר את ידו לאחור בתנועה תיאטרלית.
"לא אתן לך כדורים". פסק.
"הרב, אני לא צריך לספר לך שוב את כל מה שאני עובר. אתה מבין גדול בנפש. כך כולם אומרים. מספרים על תעודות מהארץ, מחו"ל. אבל היצרים שלי, המחשבות שלי, היצורים האפלים שרודפים אותי - - כאלו לא ראית בחיים שלך. אני בטוח. לא כאלו צבעים, לא כאלו סוגים. לא כזה גיוון, לא כזה טירוף. אם מישהו צריך הסבר מה זה מלאכי חבלה מכונפים, שלח אותו אליי. אני יכול להיות "נושא ונותן" בתחום... חה חה". סיים בצחוק יבש, חלול בלי ששפתיו יתרחבו כמלוא נימה.
"שבועיים". נחרץ הרב. "שבועיים, אתה עושה הליכה יום-יום! שעה כל יום. זה יותר טוב מעשרה כדורים פסיכיאטריים קליניים. דבר איתי עוד שבועיים. הכדורים לא יברחו לשום מקום".
>>>
עברו שבועיים פחות שעתיים. גדליה התייצב שם שוב. אותו מבט כבוי בעיניו. אותו גו כפוף המבקש להיעלם. אולי קצת רזה יותר.
"נו?" שאל הרב, מאוכזב. מתפלא.
"גורנישט". אמר גדליה. "כן אני מרגיש קצת בריא יותר. הדם זורם, יש יותר מרץ. אבל... היצורים לא נעלמו".
הרב ליטף את זקנו, מהורהר.
"תגיד", שאל בהארה פתאומית. "ראיתי שאתה הולך עם אוזניות. מה אתה מקשיב שם?"
"הו", זיק קטן הופיע בעיניו. "השגתי את כל השיעורים של ר' אשר על יבמות. תוך שנה, שעה כל יום, אסיים לעבור על הכול! אף פעם לא חשבתי שיהיה לי זמן לזה, אבל אם הרב מכריח"...
>>>
"לא!" דפק הרב בבת אחת על השולחן. גדליה הזדעזע.
"אתה לא שומע שיעורים! בטח שלא עמוקים. אתה הולך לשמוע מוזיקה חסידית! של היום. לא ורדיגר. הסבא. או – בלי אוזניות בכלל. משוחרר אל הטבע".
"אבל... ביטול תורה!" הרב היה יכול לראות בעיניו כעת את אותם יצורים קטנים מכונפים מתקרבים. חגים. משתלטים. אפילו כאן ממש, בקודש הקודשים.
"עליי ועל צווארי". פסק הרב.
"עם כל הכבוד, כבוד הרב. אני לא רוצה להתחצף... אבל שם למעלה לא מקבלים תירוצים כאלה".
"מה אם אומר לך שמרן ראש הישיבה זצ"ל בעצמו הורה לי כך?"
"גדול הדור?" נחרד גדליה.
"בכבודו ובעצמו!" לא הניד הרב עפעף. "בחר לך: או מוזיקה חסידית עדכנית, או בלי אוזניות בכלל!"
גדליה הרכין את ראשו בהשלמה.
"עכשיו, עוד דבר, אחרון". הרב הביט על נעליו של גדליה המבקשות להסתתר מאחורי רגלי הפלסטיק הלבנות. "נעלי פאקו מישל אלגנט דמוי עור לא מתאימות להליכה. הן משברות לך את כל העצמות שגם ככה קיבלו צורה של סטנדר. לך להרצל, תגיד לו שאני שלחתי אותך, שייתן לך נעלי הליכה טובות. יקרות. אלו עם הפס הלבן"...
"פס לבן?" גדליה נראה כמי שנפל מהפח אל הפחת. "זה יזיק לי בשידוכים"...
הרב הביט ישירות לעיניו של גדליה. רגע ארוך הביטו זה בזה, העיניים התכולות רגועות הבוקעות משדה חרושת קמטים מול העיניים השחורות, הגבות האכולות, העור האדמומי סביבן...
פרצו יחד בצחוק גדול. לראשונה.
"צבע אותן במשחת נעליים". הפטיר אחריו, רגע לפני שסגר את הדלת.
<<<
שלושה חודשים חלפו, החורף הגיע.
גשם ירד בחוץ. הרב עמד תחת לסככת הבטון בכניסה, מחכה למונית.
מתוך החושך הסמיך, קטוע רק בזרזיפי מים מוארים באור פנסי רחוב, הגיחה לפתע דמות רטובה. חזר מההליכה שהפכה לרגע לריצה. שערו רטוב. עיניו נוצצות. פס לבן זרחני בולט בנעליו.
"הגשם שטף לך את הצבע מהנעליים", העיר הרב.
"לקראת הקיץ אצבע אותן שוב", חייך גדליה, מסיר את האוזניות מאוזניו.
"נו, איזה שיר שמעת שם?" הזדקרו גבותיו של הרב באזהרה.
"האמת"... נבוך באחת גדליה. "לא שמתי לב איזה שיר זה. עלה לי בדיוק תירוץ נפלא לקושיא של רעק"א שלמדנו היום... הרב רוצה לשמוע?"
הרב התיישב על מעקה הבטון הנמוך, מחייך חיוך מאיר.
"נו נו, לאונסו שאני".
על הכיסא הזה ישב עכשיו גדליה. ברכיו נוטות קדימה, מרפקיו שעונים על ירכיו. כולו מכווץ לעבר רגליו המצטמקות זו לתוך זו, מבקשות להיעלם.
"רק תן לי את הכדורים". פרש את ידו בתחינה לעבר הזקן הלבן.
"רק תן לי את הכדורים". שנה, פוזל לעבר המגירה. ה-מגירה. "אני משוגע אמיתי, הרב".
>>>
הרב נאנח, שלף את טבלת הכדורים. הרים אותה כטפח מעל השולחן. עיניו של גדליה עוקבות אחריה, מהופנטות.
פתאום קמץ את ידו לאגרוף, מחזיר את ידו לאחור בתנועה תיאטרלית.
"לא אתן לך כדורים". פסק.
"הרב, אני לא צריך לספר לך שוב את כל מה שאני עובר. אתה מבין גדול בנפש. כך כולם אומרים. מספרים על תעודות מהארץ, מחו"ל. אבל היצרים שלי, המחשבות שלי, היצורים האפלים שרודפים אותי - - כאלו לא ראית בחיים שלך. אני בטוח. לא כאלו צבעים, לא כאלו סוגים. לא כזה גיוון, לא כזה טירוף. אם מישהו צריך הסבר מה זה מלאכי חבלה מכונפים, שלח אותו אליי. אני יכול להיות "נושא ונותן" בתחום... חה חה". סיים בצחוק יבש, חלול בלי ששפתיו יתרחבו כמלוא נימה.
"שבועיים". נחרץ הרב. "שבועיים, אתה עושה הליכה יום-יום! שעה כל יום. זה יותר טוב מעשרה כדורים פסיכיאטריים קליניים. דבר איתי עוד שבועיים. הכדורים לא יברחו לשום מקום".
>>>
עברו שבועיים פחות שעתיים. גדליה התייצב שם שוב. אותו מבט כבוי בעיניו. אותו גו כפוף המבקש להיעלם. אולי קצת רזה יותר.
"נו?" שאל הרב, מאוכזב. מתפלא.
"גורנישט". אמר גדליה. "כן אני מרגיש קצת בריא יותר. הדם זורם, יש יותר מרץ. אבל... היצורים לא נעלמו".
הרב ליטף את זקנו, מהורהר.
"תגיד", שאל בהארה פתאומית. "ראיתי שאתה הולך עם אוזניות. מה אתה מקשיב שם?"
"הו", זיק קטן הופיע בעיניו. "השגתי את כל השיעורים של ר' אשר על יבמות. תוך שנה, שעה כל יום, אסיים לעבור על הכול! אף פעם לא חשבתי שיהיה לי זמן לזה, אבל אם הרב מכריח"...
>>>
"לא!" דפק הרב בבת אחת על השולחן. גדליה הזדעזע.
"אתה לא שומע שיעורים! בטח שלא עמוקים. אתה הולך לשמוע מוזיקה חסידית! של היום. לא ורדיגר. הסבא. או – בלי אוזניות בכלל. משוחרר אל הטבע".
"אבל... ביטול תורה!" הרב היה יכול לראות בעיניו כעת את אותם יצורים קטנים מכונפים מתקרבים. חגים. משתלטים. אפילו כאן ממש, בקודש הקודשים.
"עליי ועל צווארי". פסק הרב.
"עם כל הכבוד, כבוד הרב. אני לא רוצה להתחצף... אבל שם למעלה לא מקבלים תירוצים כאלה".
"מה אם אומר לך שמרן ראש הישיבה זצ"ל בעצמו הורה לי כך?"
"גדול הדור?" נחרד גדליה.
"בכבודו ובעצמו!" לא הניד הרב עפעף. "בחר לך: או מוזיקה חסידית עדכנית, או בלי אוזניות בכלל!"
גדליה הרכין את ראשו בהשלמה.
"עכשיו, עוד דבר, אחרון". הרב הביט על נעליו של גדליה המבקשות להסתתר מאחורי רגלי הפלסטיק הלבנות. "נעלי פאקו מישל אלגנט דמוי עור לא מתאימות להליכה. הן משברות לך את כל העצמות שגם ככה קיבלו צורה של סטנדר. לך להרצל, תגיד לו שאני שלחתי אותך, שייתן לך נעלי הליכה טובות. יקרות. אלו עם הפס הלבן"...
"פס לבן?" גדליה נראה כמי שנפל מהפח אל הפחת. "זה יזיק לי בשידוכים"...
הרב הביט ישירות לעיניו של גדליה. רגע ארוך הביטו זה בזה, העיניים התכולות רגועות הבוקעות משדה חרושת קמטים מול העיניים השחורות, הגבות האכולות, העור האדמומי סביבן...
פרצו יחד בצחוק גדול. לראשונה.
"צבע אותן במשחת נעליים". הפטיר אחריו, רגע לפני שסגר את הדלת.
<<<
שלושה חודשים חלפו, החורף הגיע.
גשם ירד בחוץ. הרב עמד תחת לסככת הבטון בכניסה, מחכה למונית.
מתוך החושך הסמיך, קטוע רק בזרזיפי מים מוארים באור פנסי רחוב, הגיחה לפתע דמות רטובה. חזר מההליכה שהפכה לרגע לריצה. שערו רטוב. עיניו נוצצות. פס לבן זרחני בולט בנעליו.
"הגשם שטף לך את הצבע מהנעליים", העיר הרב.
"לקראת הקיץ אצבע אותן שוב", חייך גדליה, מסיר את האוזניות מאוזניו.
"נו, איזה שיר שמעת שם?" הזדקרו גבותיו של הרב באזהרה.
"האמת"... נבוך באחת גדליה. "לא שמתי לב איזה שיר זה. עלה לי בדיוק תירוץ נפלא לקושיא של רעק"א שלמדנו היום... הרב רוצה לשמוע?"
הרב התיישב על מעקה הבטון הנמוך, מחייך חיוך מאיר.
"נו נו, לאונסו שאני".
נערך לאחרונה ב:
