אלו היו ימים יפים. יפים ועמוסים.
בבקרים הייתי רץ לחלק את הילדים, אחר-כך חוטף קטעים נבחרים משחרית, דופק שמירת סדרים באיחור סביר, דוחף כמה רוגעלאך וכוס קפה, שומע איך עבר הלילה על החברותא, מספר איך עבר עלי.
לומדים קצת, שומע את כץ מהספסל מאחורי מבכה על המקרר שלו שמקרטע, ממליץ לו על טכנאי, החברותא שלו טוען שיחפש מקרר יד שנייה, החברותא שלי טוען שבמקררים לא כדאי לקחת סיכון, מתנהל דיון אינטליגנטי בנושא. יוצאים רגע לקפה, בחדר קפה מתווכחים איך משליטים משמעת על הילדים של היום, עוברים למחירים המופקעים של רופאי השיניים וליתר המחירים המוגזמים שמטפסים כל העת.
לומדים עוד משהו, הראש-כולל מגיע פתאום עם קושיא, מאלתרים אל הקו המחשבתי שלו, בסוף הוא ממשיך מאתנו, אני קובל על ההתנהלות הלא-נכונה של הראש-כולל החל מקבלת האברכים וכלה בהערות מיותרות. לומדים עוד קצת, יוצאים לכוס-קפה נוספת, מקבל טלפון שלשלמה נולד בן – מזל-טוב – מה שאומר ששבוע הבא יש לי ברית בחיפה.
בצהריים היו הלוויות וטלפונים עם בני משפחה ובערבים היו השמחות. כמספר קרובי המשפחה והחברים כך מספר השמחות, השתדלתי לא להתעלם מאירועים ולתת את הכבוד.
כשלא היו שמחות - היו הכנסות-ספרי-תורה, סיומי מסכתות של אח שלי, שבע ברכות להשלמת מנין אצל השכנים וחתונות ענק של אדמורי"ם עם שולחנות מזרח מרשימים וגבירים לרוב.
בזמנים אחרים היו גם ערבי שבת וחג, שמחות בתוך המשפחה הפרטית שלי, מבצעים ברשתות השיווק, ילדים חולים וגם אני לפעמים לא הרגשתי טוב.
התעניינתי בחדשות מכל הסוגים, פוליטיקה, כלכלה, מדינאות ופנים-חרדי, אהבתי גם מוזיקה והייתי צריך לאתר זמן כדי להקשיב לה בנחת. בנוסף, קראתי את העיתון ואת כל מדוריו, כמובן בלי לדלג על הסאב-טקסט האהוב עלי.
כשהתחתנו הילדים, הצטמצם זמני עוד יותר. התווספו שיחות טלפון עם הילדים והנכדים, הצטרפו השמחות של המחותנים לרשימת השמחות, הילדים הגיעו להתארח בשבתות ומדי פעם יצאנו לשבת גיבוש או לנופש מאורגן בבין-הזמנים.
בגיל המבוגר הזמן הוקדש בעיקר לתורים: לרופאים, לבתי מרקחת, לביטוח-לאומי, לבנקים ולגמחי"ם.
החיים עברו מהר- כמו שבת חורפית.
בגיל שבעים ושמונה התמוטטתי, במשך כמה ימים מצבי התדרדר עד שנפטרתי.
האמת שלא ציפיתי להגיע למקום ראשון בגן-עדן אבל היה ברור לי שאני לפחות בפנים, תמיד הייתי אומר שאני לא מחפש נוף לאלפים ואפילו לא לים, מספיקה לי תצפית טובה על בני ברק.
עשו לי הלוויה יפה, ומיד כשהגעתי לכאן חלחלה בי ההבנה שבזבזתי את החיים יום אחר יום בלי להניד עפעף.
הזמן כאן הוא נצחי ולכן הוא חולף לאט – כמו שבת קייצית.
הבושה הנוראה בוערת לאיטה לפי קצב הזמן, גדולה מכל חרפה, שורפת מכל אש, מעמידה מולי בלי הפסקה את ההישגים שיכול הייתי להפיק מימי חיי מול התוצאה הדלה שבאמתחתי.
בדיוק כמו במשל על ההוא שנסע לארץ היהלומים וחזר עם מוצרי חלב מעופשים, הגעתי לכאן עם ידע מקיף בכל נבכי הפוליטיקה והיכרות מרשימה עם כל סינגל חסידי מהעשורים האחרונים, אבל כאן הידע הזה שווה כמו כוס חלב חמוץ.
אני חייב לעצור כי משפריצים עכשיו מים בחצר של הגיהנום, פעם אחרונה השבוע – מהר לפני שאמשינוב מוציאים שבת.
בבקרים הייתי רץ לחלק את הילדים, אחר-כך חוטף קטעים נבחרים משחרית, דופק שמירת סדרים באיחור סביר, דוחף כמה רוגעלאך וכוס קפה, שומע איך עבר הלילה על החברותא, מספר איך עבר עלי.
לומדים קצת, שומע את כץ מהספסל מאחורי מבכה על המקרר שלו שמקרטע, ממליץ לו על טכנאי, החברותא שלו טוען שיחפש מקרר יד שנייה, החברותא שלי טוען שבמקררים לא כדאי לקחת סיכון, מתנהל דיון אינטליגנטי בנושא. יוצאים רגע לקפה, בחדר קפה מתווכחים איך משליטים משמעת על הילדים של היום, עוברים למחירים המופקעים של רופאי השיניים וליתר המחירים המוגזמים שמטפסים כל העת.
לומדים עוד משהו, הראש-כולל מגיע פתאום עם קושיא, מאלתרים אל הקו המחשבתי שלו, בסוף הוא ממשיך מאתנו, אני קובל על ההתנהלות הלא-נכונה של הראש-כולל החל מקבלת האברכים וכלה בהערות מיותרות. לומדים עוד קצת, יוצאים לכוס-קפה נוספת, מקבל טלפון שלשלמה נולד בן – מזל-טוב – מה שאומר ששבוע הבא יש לי ברית בחיפה.
בצהריים היו הלוויות וטלפונים עם בני משפחה ובערבים היו השמחות. כמספר קרובי המשפחה והחברים כך מספר השמחות, השתדלתי לא להתעלם מאירועים ולתת את הכבוד.
כשלא היו שמחות - היו הכנסות-ספרי-תורה, סיומי מסכתות של אח שלי, שבע ברכות להשלמת מנין אצל השכנים וחתונות ענק של אדמורי"ם עם שולחנות מזרח מרשימים וגבירים לרוב.
בזמנים אחרים היו גם ערבי שבת וחג, שמחות בתוך המשפחה הפרטית שלי, מבצעים ברשתות השיווק, ילדים חולים וגם אני לפעמים לא הרגשתי טוב.
התעניינתי בחדשות מכל הסוגים, פוליטיקה, כלכלה, מדינאות ופנים-חרדי, אהבתי גם מוזיקה והייתי צריך לאתר זמן כדי להקשיב לה בנחת. בנוסף, קראתי את העיתון ואת כל מדוריו, כמובן בלי לדלג על הסאב-טקסט האהוב עלי.
כשהתחתנו הילדים, הצטמצם זמני עוד יותר. התווספו שיחות טלפון עם הילדים והנכדים, הצטרפו השמחות של המחותנים לרשימת השמחות, הילדים הגיעו להתארח בשבתות ומדי פעם יצאנו לשבת גיבוש או לנופש מאורגן בבין-הזמנים.
בגיל המבוגר הזמן הוקדש בעיקר לתורים: לרופאים, לבתי מרקחת, לביטוח-לאומי, לבנקים ולגמחי"ם.
החיים עברו מהר- כמו שבת חורפית.
בגיל שבעים ושמונה התמוטטתי, במשך כמה ימים מצבי התדרדר עד שנפטרתי.
האמת שלא ציפיתי להגיע למקום ראשון בגן-עדן אבל היה ברור לי שאני לפחות בפנים, תמיד הייתי אומר שאני לא מחפש נוף לאלפים ואפילו לא לים, מספיקה לי תצפית טובה על בני ברק.
עשו לי הלוויה יפה, ומיד כשהגעתי לכאן חלחלה בי ההבנה שבזבזתי את החיים יום אחר יום בלי להניד עפעף.
הזמן כאן הוא נצחי ולכן הוא חולף לאט – כמו שבת קייצית.
הבושה הנוראה בוערת לאיטה לפי קצב הזמן, גדולה מכל חרפה, שורפת מכל אש, מעמידה מולי בלי הפסקה את ההישגים שיכול הייתי להפיק מימי חיי מול התוצאה הדלה שבאמתחתי.
בדיוק כמו במשל על ההוא שנסע לארץ היהלומים וחזר עם מוצרי חלב מעופשים, הגעתי לכאן עם ידע מקיף בכל נבכי הפוליטיקה והיכרות מרשימה עם כל סינגל חסידי מהעשורים האחרונים, אבל כאן הידע הזה שווה כמו כוס חלב חמוץ.
אני חייב לעצור כי משפריצים עכשיו מים בחצר של הגיהנום, פעם אחרונה השבוע – מהר לפני שאמשינוב מוציאים שבת.