הילד משקר? לא, הוא לא משקר.

[welcome]

שלום לכם חברי הפורום, הדברים שנכתבים כאן הם תובנות שמתפרקות אלי מקלדת, אין בדברים ביקורת כלפי מישהו או משהו אלא תובנות שאולי תבאנה תועלת לאי מי מלבד לעצמי...

אני יושב ומשוחח עם ילדיי, יושב ומקשיב להם, הולך איתם לסופר ושומע אותם, בכל מקום ובכל זמן, רק צריך להקשיב, כמה שהם קטנים אך הם שופעים דברים כמים, לעתים אף חולפת המחשבה, מה? זה הקטנצ'יק שלי? כמה הוא מדבר?...

נכון, הם גדלים, הם מתבגרים, הם רואים את העולם מנקודת מבטם הקטנה, המצומצמת, הידע שלהם מועט אך הם כבר 'יודעים הכל'... ואז מתחילים לשמוע אותם משקרים!!! כמה 'סיפורים' לא הגיוניים, לא אמיתיים בעליל, מאיפה הוא מביא את זה? למה הוא צריך לומר דברים לא נכונים?

האינסטינקט הטבעי יוצר אצלנו התנגדות, לעצור אותו, אנחנו לא מוכנים שהוא ימשיך 'בדרכו הקלוקלת', אך בואו נא ונתבונן, נביט אל נבכי נפשנו, נסכית ונקשיב לקולות הבוקעות מתוכנו, מה גורם לנו לעצור אותו והאם זה ראוי ונכון.

לכאורה יש שני דברים עיקריים שגורמים לנו את הדחף של ההתנגדות ושל הרצון לעצור אותו כאן ועכשיו, אחרי שנבין אותם דומני שהמסקנות תגענה לבד, האם זה אכן ראוי ונכון.

הדבר הראשון: "אוי, איזה בושות, והוא עוד הולך בחיידר ומספר את כל הדמיונות שלו, והרבה שומע וכל החברים שומעים, מה הם חושבים עליו? מה הם חושבים עלינו, ההורים שלו? איזה בושות" "הוא גם עושה בזה נזק לעצמו, הוא מרחיק מעצמו חברים, ידידים, הנה המדומיין הזה, כך יגידו...", נכון, לגיטימי, ממש מביך

נמשיך...

הדבר השני: הוא ההיבט החינוכי, "מה זאת אומרת?! הוא משקר!!! מדבר שקר תרחק! חייבים להעמיד אותו על טעותו, לתקן אותו, שילמד לדבר אמת, רק אמת ולא אחרת" "אם הוא ימשיך כך הוא יהיה השקרן מספר אחד"

אלו התלבטויות קשות, אני עצמי בקריאת הדברים פתאום לא מבין איך אפשר אחרת...

וננסה להבין האם אכן הילד הוא שקרן, מדוע שיהיה לו את הרצון לכך? מה הוא מרוויח מ...סתם לספר שראה בית בגובה של... וספר תורה כמו כל... או כל דבר אחר...

זהו דמיון, כוח הדמיון, דבר שהוא מבורך כשלעצמו, דבר שעוזר לאדם להבין דברים גם כשהוא לא ראה אותם, לצייר אותם בעיני רוחו, דבר הנקרא 'כוח הדמיון', דבר שמשמש בהרבה מקרים לשינוי חשיבה של אנשים על ידי 'דמיון מודרך', לקחת את אותו כוח חיובי, לנתב אותו ולהשתמש בו לדברים הנכונים, זהו אותו כוח שלעתים, כעת, הילד הקטן לא תמיד יודע ומצליח להשתמש בו נכון, אך זה עצמו גם מעיד שהילד חי טוב, ש'כוח הדמיון' חי אצלו, ובעז"ה כשישכיל לנתב אותו נכון זה גם ייתן לו הרבה תועלת במהלך חייו הארוכים בעז"ה...

אז ראשית כל הבנו שהדמיון כשלעצמו הוא דבר מבורך, הוא לא כזה 'דוב מפחיד', ילד שיש לו את אותם 'שקרים' שמהם כל כך פחדנו, בעצם מעיד על 'כוח דמיון' חזק, ולעת עתה הוא בסך הכל ילד ויכול להיות שהוא מנתב אותו לא נכון.

אז מה זה משנה מה הבנו, אבל מה עושים כעת?...

ראשית כל, עצם זה שהבנו את הבעיה, הפנמנו שאין כאן כל דבר שלילי אלא אי שימוש נכון בכלי כל כך גדול שהגיע לילד כל כך קטן, עצם ההבנה וההבחנה תיתן לנו את הכוח לעבוד איתו ולפעול על פי שיקול דעת נכון, היא תיתן לנו את היכולת לא להתרגש ולפעול באופן מושכל, זה עצמו כבר פתרון כשלעצמו.

ולכן, אם אנו שומעים את ילדנו ש'מספר סיפורים שלא נגמרים' "אלף לילה ולילה..." ראשית כל לא תמיד צריך לעצור אותו מיד, מה קרה? השמים לא נפלו, אז הוא מדמיין קצת, ואפשר גם ברוגע ובשלווה לומר לו "בית כזה גבוה? אולי קצת הגזמת..." החכמה נמצאת אצל כולנו איך וכיצד בדיוק להגיב, אך העיקר הוא שהמסר שיעבור אצל הילד זה שלא פוסלים אותו, שלא רואים אותו כשקרן, שלא מטילים ספק בדבריו ושהוא לא פחות טוב בגלל זה, התוצאות כבר תבואנה לבד.

הזמן עושה את שלו, ברמזים קטנים שעוברים אצל הילד כמו "אתה בטוח שזה היה כל כך גדול?..." בפעם הבאה הוא ינסה לוודא יותר טוב את 'המקורות שלו'... ולאט לאט יבחין בין ידיעה לדמיון, וינתב את עצמו נכון ובדרך טובה.

זו תובנה שחלפה אצלי וחשבתי לחלוק אותה איתכם, אם יהיו דבריי לתועלת והיה זה שכרי.

 

[תאורת חרום]

תודה רבה.
וכמו הסיפור על אמא שמגיע לגננת ומספרת לה שהילד סיפר על הגננת כל מיני סיפורים משונים
אמרה הגננת לאמא אם את תאמיני לכל מה שהילד שלך מספר עליי, אז אני יאמין לכל מה שהוא מספר עליכם ההורים...
אכן מעניין. אם הילד מגיע אליי ספק אומר ספק שואל
"אבא הנה קו 4 וזה בכלל קו 6
מה צריך לענות או לא לענות, האם לתקן אותו?

 

[welcome]

תודה רבה.
וכמו הסיפור על אמא שמגיע לגננת ומספרת לה שהילד סיפר על הגננת כל מיני סיפורים משונים
אמרה הגננת לאמא אם את תאמיני לכל מה שהילד שלך מספר עליי, אז אני יאמין לכל מה שהוא מספר עליכם ההורים...
אכן מעניין. אם הילד מגיע אליי ספק אומר ספק שואל
"אבא הנה קו 4 וזה בכלל קו 6
מה צריך לענות או לא לענות, האם לתקן אותו?

ראשית כל לייק לסיפור...

ולשאלתך, ספציפית זה לא עניין של שקר כלל אלא של טעות, הוא עדיין קטן וטועה בין 4 ל-6, ברור שראוי ונכון לתקן אותו, בצורה בוגרת ומכבדת, זהו חלק מתהליך הגדילה שלו, ההעמדה והעמידה על טעויות.

 

[מירה כ]

יש לי תכנית מותאמת לילדים, שעושה להם סדר בכל הנושא הזה של הדמיון:
מצד אחד - נותנת הרבה לגיטימציה לדמיון,
ומצד שני - מסבירה את ההבדל בין דמיון לבין מציאות (בלי לומר: שקר או אמת, הילדים כבר מבינים בעצמם).

התכנית נבנתה בליווי ביבליותרפיסטיות ופסיכולוגיות לגיל הרך
וב"ה הועברה בהרבה בתי-ספר וקיטנות ומתנ"סים,
והילדים מאד התחברו והבינו את כל מה שמנסים פה להסביר, ועוד יותר מזה...

 

[רבנים]

welcome@
הניתוח יפיפה!
רק נדמה לי שאני מריח ניחוח קל של תבוסנות מול הילדים, אמירה שאומרת: "אם לא הצלחנו למגר את השקר מהילד אז לפחות נמצא לו חלק טוב...".
כחניך הגישה המטרתית, אתן את הנופך שלי לפתרון בעיה:
הילדים הלא בוחרים הינם, בוחרים בכל רגע ורגע, ואם הם מספרים לנו דבר שאיננו נכון - הם בחרו בכך! כמובן שכדי לחנכם ב'מדבר שקר תרחק' אנו נסביר להם את חומרת העוון. אך כשהבעיה חוזרת על עצמה, אנו נתבונן מה גורם להם לחזור על הפעולה פעם נוספת - אם הם יודעים שאין דעת הוריהם נוחה מכך?
אזי זאת נבין מהמשוואה הפשוטה: לפי מה האדם בוחר? לפי המטרה שלו! מה המטרה של הילד, בראש ובראשונה? להיות קשור להוריו, הוא יכול להיות קשור להוריו בשני אופנים: א. כשאביו מאוכזב ממנו, או כשאביו דואג לו, ב. וגם להיות קשור לאביו כשהוא משתף פעולה. מה ההבדל ביניהם? הבדל אחד - 'מי מצטרף למי'.
ובנושא הזה של שקר, הדבר קריטי, כי אנחנו רוצים שהילד שלנו 'לא ישקר'. כי 'לחנך' כבר חינכנו, אמתי? כשאמרנו לו שאסור לשקר.
אז מה מונע מאיתנו כעת להשיג תוצאה של ילד לא משקר? זה התגובה שלנו למעשה שלו - הוא רוצה להשיג מאיתנו משהו, שהוא הקשר, אמנם באמצעי מוטעה אבל בכ"ז קשר. וכשאנחנו לא נענינו למטרה (הקשר המוטעה) סביר להניח שהילד לא יחזור על הפעולה שוב, כי את המטרה שלו הוא לא השיג, ואז הוא ישיג את הקשר שלו עם הוריו בדרך של 'שיתוף פעולה' - כשהוא שומע ומקשיב להוריו.
זה על קצה המזלג...

 

[welcome]

אהבתי מאד. זה נותן מבט נוסף ונקודות למחשבה

תודה.

 

[nechamizak]

אמירת שקרים היא חלק מתהליך ההתפתחות אצל הילד. בגילאים צעירים אין הבחנה בין שקר ואמת ובין דמיון למציאות. התגובות של הסביבה עוזרות לילד להפריד בין הדמיון והשקר לבין המציאות והאמת. בגילאים מאוחרים יותר הילד עשוי להשתמש בשקר בגלל סיבות שונות. השגה של תשומת לב מההורים היא גורם אפשרי, אבל לחלוטין לא הגורם היחיד. גורמים נוספים לאמירת שקר יכולים להיות רצון להימנע מענישה או ממצב חברתי לא נעים, רצון להשיג משהו מוחשי (ממתק, פרס) ועוד. אמירה של שקר מטרידה כשהיא מופיעה בתדירות גבוהה אצל ילדים בוגרים שכבר מבחינים בין אמת לשקר, במיוחד אם היא מתלווה לעוד התנהגויות אנטי חברתיות.

התפקיד של ההורים והסביבה הוא ליצור אווירה שמעודדת אמירה של דברי אמת ולמנוע מצבים שעלולים לגרום לילד לשקר, להסביר את חשיבות אמירת אמת ולתקן באופן ענייני את דברי הילד שהוא אומר שקר, לתת הרבה משוב חיובי כאשר הילד אומר אמת, ולשים לב שהוא לא מקבל רווח כלשהו מאמירת שקר.

 

[גדי ישראלי]

אמירת שקרים היא חלק מתהליך ההתפתחות אצל הילד. בגילאים צעירים אין הבחנה בין שקר ואמת ובין דמיון למציאות. התגובות של הסביבה עוזרות לילד להפריד בין הדמיון והשקר לבין המציאות והאמת. בגילאים מאוחרים יותר הילד עשוי להשתמש בשקר בגלל סיבות שונות. השגה של תשומת לב מההורים היא גורם אפשרי, אבל לחלוטין לא הגורם היחיד. גורמים נוספים לאמירת שקר יכולים להיות רצון להימנע מענישה או ממצב חברתי לא נעים, רצון להשיג משהו מוחשי (ממתק, פרס) ועוד. אמירה של שקר מטרידה כשהיא מופיעה בתדירות גבוהה אצל ילדים בוגרים שכבר מבחינים בין אמת לשקר, במיוחד אם היא מתלווה לעוד התנהגויות אנטי חברתיות.

התפקיד של ההורים והסביבה הוא ליצור אווירה שמעודדת אמירה של דברי אמת ולמנוע מצבים שעלולים לגרום לילד לשקר, להסביר את חשיבות אמירת אמת ולתקן באופן ענייני את דברי הילד שהוא אומר שקר, לתת הרבה משוב חיובי כאשר הילד אומר אמת, ולשים לב שהוא לא מקבל רווח כלשהו מאמירת שקר.

תגובה מקצועית ומדוייקת!

 

[ריקי שבתאי]

אני נתקלת באותה בעיה, עם ילדה בת תשע מדומיינת ברמות גבוהות. הבעיה היא שהיא יכולה לדוגמא לאחר אחרי בית ספר ולהמציא סיפורים, "הודיעו ברגע האחרון שיש עוד שיעור" "המורה הכריחה אותי להישאר לסדר אחרי שיעור מלאכה" וכדומה. אני מודה, אפילו לי קשה להבדיל בין נכון לבין לא נכון. מצד אחד אני אומרת אני יראה לה שאני מאמינה לה כדי שלא תחשוב שאני עושה אותה שקרנית כי ככה היא רק תלמד להמשיך ולשקר אבל תהיה זהירה ומתוחכמת יותר. מצד שני אני חייבת לגרום לה להפסיק עם השקרים או הדמיונות שהיא הולכת בהם. אשמח לשמוע תגובה.

 

[welcome]

הזמן עושה את שלו, ברמזים קטנים שעוברים אצל הילד כמו "אתה בטוח שזה היה כל כך גדול?..." בפעם הבאה הוא ינסה לוודא יותר טוב את 'המקורות שלו'...

וכמו שמסופר על אותו בחור שתמיד היה מגזים, הוא הגיע לפגישות, הסיפורים היו הזויים והמשך הקשר בהתאם, הוא לא ידע מה לעשות.

בא אליו חבר טוב ואמר לו, אני אעזור לך, אני אבוא איתך לפגישות, אשב בקרבת מקום, ובכל פעם שאשמע אותך מגזים אצבוט אותך...

מגיעה פגישה, הבחור שלנו יושב לפגישה ובאמצע נזכר בסיפור: "פעם היה שועל בגודל של עיר שלימה..." "איי!" "בעצם, בגודל של בנין מגורים" "איי!", "לא, בגודל של משאית" "איי!"...

הבחור כבר לא יכול היה לשאת את ה'המעטה' הזאת, הוא הסתובב לחבר ואמר: "תספיק! בסוף לא יישאר שועל"...

​

 

[מרכז שטרן להורות קלה]

נאמרו כאן דברים יפים ביותר, ואני רק רוצה להוסיף >>>

כשהיינו ילדים...

פעם היתה אסיפת רבנים גדולה אצל הרב מבריסק.
ישבו הרבנים אל שולחן ארוך ארוך, שבראשו, מרן הרב מבריסק.
בחדר הסתובב לו עולל פעוט, והנה מצא הוא כסא פנוי, וח'ת שתים, הוא על השולחן.

'וואוו, איזה מסלול' הוא חושב לעצמו. חושב, ועושה.
מיד התחיל לזחול את כל הדרך אשר לפניו - בואכה הרב מבריסק.

כל הרבנים ישבו בדממה, מי הוא שיעז לפצות פיו לפני רבן של ישראל...

הגיע התינוק לסוף השולחן ונעצר מול הרב.
הרב הושיט את ידיו, נטלו, והורידו אל הרצפה.

סוף טוב? רק התחלנו...

ראה התינוק שכך, וימצא חן בעיניו.
מיד פנה אל הכסא הריק שבקצהו השני של השולחן, והתחיל את כל הסיבוב מהתחלה.

והרבנים? עדיין לא אומרים דבר.

לאחר מספר פעמים שהתינוק עולה והרב מוריד, ושוב עולה ושוב הרב מוריד, ושוב ושוב ושוב,
פנה אחד מהרבנים אל הרב ושאלו 'כלום אין צריך לחנכו?'

השיבו הרב 'לחנכו?! כלום ראית אדם בן שלושים הזוחל על השולחן כמו זאטוט זה?
אם כך - אין זה עניין של חינוך,
אלא עניין של זמן...'​

אז באמת,
כשהיינו ילדים - דמיינו, צ'יזבטנו, המצאנו, ומה לא...
והיום?

א-ב-ל
יש לחלק בין שקר להרוויח לבין סתם שקר.
ועוד יש להוסיף,
שלכוון לדרך הראויה והבוגרת, כל אחד לפום חורפיה - ראוי, כדאי וצריך.

 

[מוישה]

מעשה בילד בן חמש ושמו יוסי, שמזה שנתיים חולם על 'מחנה' [מלעיל] משלו. הוא כנראה לא בדיוק יודע מה זה, אבל הוא צובר המון חומרי גלם מכל הבא ליד כדי לבסס את ה'מחנה' המיוחד שלו. כל תבנית ביצים או מעטפה או קסמי שיניים המתגלגלים על הרצפה, זוכים להתווסף לאוסף המיוחד. אמא בסבלנות ראויה לציון נאותה להשתתף במפעל הגרנדיוזי של יוסי ואף הסכימה לו לערום את חומרי הגלם בגינה שמתחת לבית. קרה לא פעם שערימת המוצרים נעלמה עם שחר, וכקיקיון דיונה שבן לילה היה ובן לילה אבד, אך יוסי עוד לא בגיל שזוכרים כל פרט, ובכח נעורים הוא לא התייאש והמשיך מחדש. הבא אל השכונה, בואכה ביתה יוסף יכול לראות את אותה ערימה מיוחדת שמשמשת מחסן דמיונות של 'מחנה' מקסים. "מה זה מחנה?" ניסה עוד אבא לברר כפעם בפעם. "מחנה זה מחנה" השיב יוסי בנחרצות. 'מחנה' זה שם עצם מקודש שעומד לעצמו, אין לו דמות הגוף ומי יהין לתארהו.

נראה שמבחינת יוסי המחנה כבר מוכן, אבל בכל זאת מדובר במפעל חיים שאין להפסיקו לרגע. כשאבא קיבל מכתב בדואר, הוא ידע שעליו להוציא במהרה את תכולת המעטפה, שכן המעטפה "שייכת" למחנה. יוסי בחוש דמיונו המפותח ראה בעיני רוחו המוני אפשרויות ארכיטקטוניות לעיצוב פנים וחוץ של המחנה המיוחל שלו, אך לא הזניח כל אביזר אפשרי. המחנה היה חשוב יותר מכל מנעמי העולם, ושטרות כסף אמנם יכולים לעזור קצת בקניות וכאלו, אבל חבל לבזבזם על הבלי העולם, ומוטב לשומרם ל'מחנה', אולי כקירות, אין לידע. ואפילו יום אחד, לאחר "ישיבת צוות דמיונית" של כמחצית השעה, ננער יוסי וקרא לעבר אמא: אמא, כשחיים שלנו ימות [=הקטן, בן השנתיים] אז נוכל לקחת את הידיים והרגליים שלו ל'מחנה', נכון?

מה שמקשר את העניין לאשכול זה הוא מה שקרה אמש. יוסי חזר הביתה ואמא חיבקה אותו, וכמעשה לבן שנשק ליעקב היא חשה בניירת בכיס הקפוצ'ון שלו. לתדהמתה היא גילתה שם שלושה שטרות של מאה ש"ח. יוסי נדהם מהעוז של אמא, ואמר שהם שלו. לטענתו הוא מצא את השטרות ואין בכלל שאלה לאן זה שייך. למחנה, כמובן. מאחר ויוסי מכיר את התיק של אמא יותר טוב ממנה, אמא חשדה כי יוסי "מצא" את הכסף בתיק או בארנק. אך יוסי מיהר לספק את הסיפור המושלם. הבוקר, אבא ביקש ממנו לרדת עם חיים יד ביד למטה, ולהמתין לו. בדרך, הוא ראה את השטרות על הרצפה, והוא אמר לחיים שימתין רגע, הוא התכופף להרים את השטרות ותחבם לכיסו. והמשיך לרדת עם חיים. פנטסטי. אבל לאמא יש חוש ריח וזה ממש לא הריח לה טוב.

אבא שותף להרהוריה של אמא, אך הוא שואל את עצמו בקול מדוע אנחנו באופן אוטומטי לא מאמינים לילד; הסיפור נשמע מושלם מכדי להיוולד בדמיונו של ילד בן חמש, וכלום לא יתכן שהשטרות נפלו לאחד השכנים?! השאלה היא אם יש עניין לפתוח בקמפיין 'השבת אבדה', או שמא אפשר להכניס את הכסף למקומו הטבעי, אצלנו בארנק. והכי חשוב, האם יש דרך יעילה להגיע לאמת מפיו של הילד?

מה דעתכם על הסיפור, ובעיקר על החלק החינוכי?

 

[כוכב103]

התפקיד שלנו כהורים זה לחבר את הילד למציאות, ולתת גבולות לכל דבר בחיי הילד כדי שיגדל בוגר שיודע גבולות לבד.
ה"מחנה" המדומיין של יוסי הוא טוב ויפה
אבל המקום של ההורים זה להתאים אותו למציאות
ולא לשחק עם הילד את משחק הכאילו שלו ברמה שלו.

אם לאבא היה ברור שהמכתב שלו הולך ישירות למחנה וגם כל פיסת אשפה מהבית היא שם- יש כאן בעיה בסיסית. ההורים הם לא בגיל של הילד ולא ברמה שלו.
כך למשך אני חושבת שצריך להפריד מה מתאים למחנה ומה לא, מה מתאים לגיל שלו ומה לא.
הכסף זה כבר ההמשך הלא מצחיק של הסיפור, אבל הוא המשך, כי אף אחד לא העמיד אותו על פרופורציות הגיוניות של הדמיונות שלו, אז למה בעצם הוא לא יקח כסף (דרך אגב- גם אם הוא באמת מצא כסף- קודם כל הוא לא שלו, ובטח הוא לא ילך למחנה...)
מחר הוא יוריד את המיטה שלו לשם, או באמת יקח את הידיים והרגליים של חיים...

 

[מוישה]

התפקיד שלנו כהורים זה לחבר את הילד למציאות, ולתת גבולות לכל דבר בחיי הילד כדי שיגדל בוגר שיודע גבולות לבד.
ה"מחנה" המדומיין של יוסי הוא טוב ויפה
אבל המקום של ההורים זה להתאים אותו למציאות
ולא לשחק עם הילד את משחק הכאילו שלו ברמה שלו.

אם לאבא היה ברור שהמכתב שלו הולך ישירות למחנה וגם כל פיסת אשפה מהבית היא שם- יש כאן בעיה בסיסית. ההורים הם לא בגיל של הילד ולא ברמה שלו.
כך למשך אני חושבת שצריך להפריד מה מתאים למחנה ומה לא, מה מתאים לגיל שלו ומה לא.
הכסף זה כבר ההמשך הלא מצחיק של הסיפור, אבל הוא המשך, כי אף אחד לא העמיד אותו על פרופורציות הגיוניות של הדמיונות שלו, אז למה בעצם הוא לא יקח כסף (דרך אגב- גם אם הוא באמת מצא כסף- קודם כל הוא לא שלו, ובטח הוא לא ילך למחנה...)
מחר הוא יוריד את המיטה שלו לשם, או באמת יקח את הידיים והרגליים של חיים...

יפה מאוד!
כמובן שישנם גבולות, והוא יודע טוב מאוד שאת רוב הדברים הוא לא יכול לקבל למחנה. דווקא לאמא חשוב מאוד לתת לו תחושה טובה ולדמיין כיד ה' הטובה עליו, אבל זה בוודאי לא חוצה גבולות. אין שום ספק שהכסף לא הולך למחנה, ואפילו לא לכיס שלו, השאלה כאן היא לדינו של הכסף עצמו, הסיפור של ה'מחנה' הוא רק רקע ספרותי...
כשחיים נולד והוא חשב שתשומת הלב כלפיו נפגעה, הוא הציע יום אחד לזרוק את חיים לפח. מאז ההורים הבינו עד כמה חשוב שלא לגרוע מתשומת הלב שלו, אך לא פחות מכך הוצבו לו גבולות שלא יישכחו בנוגע לשימוש בגופם ואבריהם של הסובבים...
בכל אופן, תודה על הכיוון.

 

[מרחבית]

ייתכן שזו הזדמנות מצוינת ללמד את הילד עד כמה האמת חשובה. איך? על ידי ניסיון לברר אצל הילד מה היה, תוך העברת המסר הברור, שאם יאמר את האמת - לא ייענש. (כי ודאי אם הוא מפחד, הוא ישקר).
הצורה של בירור האמת אמורה להיעשות בצורה של כבוד ואמון בילד ובדבריו, ולא בצורה חשדנית.

אם מצליחים להגיע אתו לברור האמת, גם אם היא לא נעימה, אפשר לומר משהו בסגנון הזה: אסור בשום אופן לקחת כסף מהארנק של אמא בלי רשות. אבל בגלל שאמרת את האמת, וזה כל-כך חשוב ויפה ומשמח - לא תקבל עונש, כמו שאמרנו. במילא אנחנו בטוחים שעוד פעם לא יקרה דבר כזה, כי עכשיו אתה כבר יודע שזה אסור. ואם אתה רוצה משהו, תיגש לאבא ולאמא לבקש, והם יחליטו אם לתת לך, ולא יכעסו עליך שביקשת.

חשוב באופן כללי להקפיד מאוד על אי לקיחת דברים מאחרים ללא רשותם ו/או החזרתם המוקפדת יחד עם הילד. לדוגמא אמא אומרת: היום מצאתי את הצעצוע הזה במרפסת שלנו, וזה לא שלנו. אולי אתה יודע, יוסי, למי זה שייך? אולי נדפוק ביחד אצל כל השכנים עד שנמצא של מי זה?
ואחרי שמוצאים: אני כל-כך שמחה שמצאנו של מי זה! תודה שעזרת לי למצוא! זה היה שייך להם, ועשינו מצווה גדולה של השבת אבידה!
ועוד כהנה וכהנה.

 

[מרחבית]

השאלה היא אם יש עניין לפתוח בקמפיין 'השבת אבדה',

אם הילד עומד על זה שאכן הוא מצא במדרגות, אין משהו שיחנך אותו יותר טוב מאשר להסביר לו מתוך אמון ושותפות, ש'אוי, מסכן השכן שזה נאבד לו. בוא נברר של מי זה, ונחזיר לו!'

 

[מוישה]

עדכון: כמו תמיד, האיש(ה) תמיד צודק(ת). שכנה שמעה את הסיפור לפי תומו, וקפצה ממקומה: יוסי מצא כסף??? ביום רביעי בבוקר, שלושה שטרות מגולגלים של מאה ש"ח?? זה בדיוק מה שנפל לי!!!
כעת חוגגים בדיצה מסיבת 'השבת אבדה'.

 

[מוישה]

.

 

[ברוך ר]

רק אציין שלא בטוח שיש פה שקר
רק מה שבטוח שיש פה דמיון.
וילד בגיל הזה לא יכול להבדיל בין דמיון למציאות

 

[כנפיים]

עדכון: כמו תמיד, האיש(ה) תמיד צודק(ת). שכנה שמעה את הסיפור לפי תומו, וקפצה ממקומה: יוסי מצא כסף??? ביום רביעי בבוקר, שלושה שטרות מגולגלים של מאה ש"ח?? זה בדיוק מה שנפל לי!!!
כעת חוגגים בדיצה מסיבת 'השבת אבדה'.

עכשיו זה הזמן לנסות לדמיין מה היה קורה אם היינו באמת חושבים שה"שקר" של יוסי מטרתי...
כמה טעויות אפשר לעשות מחוסר אמון בילד...
ילדים שלא נחשדו מספיק, (ולא ראו דוגמא לשקרים בסביבה הקרובה..)לא משקרים.
הם פשוט לא חושבים על הרעיון הזה..
ילדים מדמיינים, ורבים מהם מתקשים להפריד בין הדמיון למציאות, בעיקר כשהדמיון מתוק -מתוק, והמציאות לפעמים הרבה פחות..
ילד צריך שיידחקו אותו חזק לפינה, כדי להגיע ל"יצירה" ששמה שקר..
המצוקה היא אם היצירה..
אם ילד מרגיש אהוב ורצוי ומקובל גם כשהוא טועה ואפילו "חוטא", לא תהיה לו סיבה לשקר.
וזו השאלה שצריכה לעמוד בפנינו-
הילד אכן מרגיש ככה?
הוא חש שיש לו מקום בליבנו גם כשהא לא בסדר?
ואיך אנחנו מגיבים כשאנחנו עצמנו טועים?
מאשימים את עצמנו? לא עומדים בזה?
מנסים לטייח?
ככה, ורק ככה, לומד הילד את העולם שסביבו-
אם אבא ואמא נורא נבהלים כשהם לא בסדר, מסתבר שזה דבר נורא...
אלו דברים שיכולים לגרום לילד לשקר..
וגם אם הוא עושה את זה, כדאי לדבר על זה בעצמו ולא להתחמק ב"תיקונים" לסיפור..
אפשר לשאול "אתה מתבייש להיזכר בזה? לא היית רוצה שככה זה יהיה? עכשיו אתה כ"כ מתחרט, שאתה רוצה לחשוב שזה לא היה...
מדהים כמה ילדים (אפילו קטנים מאד) מתחברים לזה!
וזה המקום להעיר בנחת ש"כשאנחנו שואלים אותך אנחנו רוצים לדעת מה כן קרה באמת, ואחר כך גם תספר לנו איך היית רוצה שזה יהיה...מה לא נעים לך..וכו'..
וכל זה כמובן!!!!!---רק כשיודעים!! שהוא משקר..
עדיף שישקר כמה פעמים בלי שנדע, משנחשוד בו ולו פעם אחת..
ואל תפחדו, הוא לא ילמד מזה שהשקר משתלם ויידבק בו... האמון והאהבה יהפכו אותו עם הזמן לאדם בוגר שלא נבהל מטעויות, צומח ושואף לטוב!

​