הנושאים החמים
הנושאים החמים
כתיבת תוכן
משתמש פעיל
הטלפון ממחלקת הקורונה
ליל בדיקת חמץ תשפ,
הטלפון הנייד שלי מצלצל, על הצג מספר חסום, אני מתלבט לרגע לענות או לא, אוליי זו עוד שיחת ספאם או עוד פרסומת... אני מחליט לענות. מהעבר השני נשמע קול של גבר ערבי. שלום, אני מדבר מבית החולים תל השומר מחלקת הקורונה. רעדתי כולי הטלפון האיום הגיע גם אליי, המחשבות במוחי רצו, מתי נדבקתי? איפה זה היה? ומה עם האישה והילדים...
תשמע, הוא קוטע את רצף מחשבותיי וממשיך, יש כאן אדם בשם זלמן שנמצא במצב לא טוב, הוא מבקש שתגיע אליו דחוף כנראה שאתה המכר היחיד שיש לו...
זלמן? נרעדתי שוב. זלמן אני מכיר רק אחד.
ר' זלמן מהשטיבל השכונתי. הוא מתגורר בבית האבות הסמוך כבר למעלה מעשרים שנה,
אשתו נפטרה בגיל צעיר לאחר מחלה והוא מסכן נשאר בודד, ללא משפחה ללא ילדים.
הוא היה משתתף קבוע בשיעור המשניות בין מנחה לערבית, במשך השנים הוא אף קיבל את הגבאות על השיעור, תפקיד שהסתכם בלהכין את המשניות למשתתפים ולאסוף אותם חזרה בסיום השיעור. אבל הוא התענג על התפקיד הזה, אני הגבאי של המשניות, כך הוא היה מכריז על עצמו בהומור יהודי ישן, מידיי פעם הצטרפתי גם אני אל השיעור וכך התיידדנו.
על עצמו הוא לא סיפר הרבה, מה שהיה כבר היה, מה שחשוב זה מה שיהיה. הוא היה נוהג לומר לי עם חיוך עצוב, אך מתוך השיחות הרבות שקיימנו במשך השנים הבנתי שהוא בתור ילד עבר את השואה האיומה בהמשך עלה לארץ התגייס ונלחם במלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה התחתן ולאחר כמה שנים אשתו שגם היא הייתה ניצולת שואה נפטרה.
והוא פעם אמר לי ברגע של בדיחות הדעת, לי יש שבע נשמות, תמיד הוא מפספס אותי השטן...
זוהי התמונה שעולה לי יחד עם השם ר' זלמן בית הכנסת השכונתי, כוס תה בתוך ידיים צנומות, וספר משניות שפתוח לפניו.
התעוררתי מהמחשבות,
זלמן מחפש אותי! נכון, איך שכחתי, ליל בדיקת חמץ, כמו כל שנה הוא מתקשר מבקש ממני עזרה בבדיקת החדר שלו בבית האבות, שבסיומה, כמו כל שנה דחף לי חרף התנגדותי מעטפה שבה היו חמישים שקלים, תקנה משהו טעים לילדים הוא היה אומר בטון אבהי...
אבל עכשיו זלמן במחלקת הקורונה...
תמסור לו שאני מגיע מייד! רגע לפני שניתקתי את השיחה הקול מהעבר השני אמר, תתקשר אליי כשאתה מגיע כדיי שאפתח לך את דלת המחלקה הוא השאיר לי מספר טלפון, ולי קוראים איברהים הוא אמר, נסעתי, יותר נכון דהרתי, לעבר בית החולים.
הכניסה לבית החולים סגורה משל היה זה מחנה צבאי לאחר חקירה ארוכה הורשיתי להיכנס.
התקרבתי לעבר המחלקה וכבר מרחוק הבנתי מדוע הוא השאיר לי את מספר הטלפון שלו, המקום היה סגור ומסוגר תחום ונעול בגדרות אין יוצא ואין בא.
אני מתקשר לאיברהים, מתברר שהוא האח הראשי במחלקת הקורונה, לאחר כמה דקות השער נפתח. איברהים יוצא הוא מתקרב לעברי ועוצר במרחק שני מטר,
תשמע הוא אומר לי, אדון זלמן הזה, מאז שהוא הגיע למחלקה שלנו הוא שבה את ליבי
תמיד עם חיוך תמיד מודה על כל דבר תמיד עם סבלנות, אך בעוד שלכל החולים היו משפחות שלמות שלא הפסיקו להתקשר ולשאול בשלום יקירם, לזלמן אף אחד לא התקשר, אף אחד לא התעניין, היום בבוקר ראיתי שמצבו מחמיר, נכנסתי לחדרו ושאלתי אותו, זלמן מה אני יכול לעשות למענך, רציתי לשמח אותו קצת, הוא חשב רגע ואז הביא לי את המספר טלפון שלך תבקש ממנו שיגיע, הוא ביקש. האמת שלזה לא ציפיתי, הרי אי אפשר להכניס אף אחד למחלקה המבודדת הזו, אבל לא יכולתי לסרב לו, יצרתי קשר עם פרופסור טמיר מנהל המחלקה, וביקשתי ממנו אישור חד פעמי פרופסור טמיר לא השתכנע בקלות, רק לאחר שהבטחתי שאקח אחריות על המיגון ועל כל הציוד הוא התרצה, איברהים תשמור על עצמך הוא אמר לי, בסיום השיחה, אנחנו צריכים אותך בריא בימים אלו,
ועכשיו, המשיך איברהים ואמר, קח את הקרטון הזה בפנים תמצא את את כל ציוד המיגון, הוצאתי מן הקרטון חליפה ומסיכת חמצן, לאחר שהתמגנתי ולאחר אישורו של איברהים נכנסתי למחלקה.
בכניסה לחדרו של ר זלמן התבקשתי על ידי איברהים שלא להתעכב יותר מידיי בפנים, כשאקרא לך מן האינטרקום אנא כבד אותי וצא בבקשה, הבטחתי לאיברהים שאכבד את בקשתו.
הדלת נפתחה,
ר זלמן שכב מחובר למכונת חמצן. כשראה אותי ברגע הראשון הוא עוד לא זיהה אותי הזדהיתי בשמי ואז אורו עיניו. כמה טוב שבאת, הוא אמר...
החזקתי בידו הצנומה והוא סימן לי לשבת.
התיישבתי, והוא כאילו הבין שזמננו יחד קצוב, התחיל מיד מספר לי,
בערב פסח תש"ב הייתי ילד בגטו ורשה. אבא היה רופא במקצועו היו אלו ימים קשים בגטו, המגפה השתוללה אז במלוא עוזה ואבא לא נח לרגע. הוא רץ בין הבתים ללא מנוחה, ולפעמים גם ימים שלמים ללא שינה. אמא הייתה מודאגת מאוד השמועות סיפרו שהמגפה מתפשטת ללא רחם.
ערב אחד מאוחר בלילה שכבתי ער במיטה שמעתי את אבא ואמא מדברים במטבח, יענקל אתה חייב לשמור על עצמך , יענקל אני יודעת שאתה מציל אנשים אבל מה עם החיים שלך? הרי חייך קודמים, ומה עם הילדים שלנו גם להם מגיע אבא… הרי לא כולם כמוך, שמעתי שהרופא מהבלוק השכן הסתגר בביתו והפסיק לקבל חולים. יענקל אוליי זה מספיק מה שעשית עד עכשיו..
שקט השתרר במטבח ואז שמעתי את אבא מתייפח, ובבכי הוא אמר לאמא, רוחעל את יודעת התורה צוותה עלינו את החיים, ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. אבל רוחעל, היא ציוותה עלינו את החיים בתנאי שהם עומדים בתנאי של קדושת החיים! אבא המשיך והתייפח, את חושבת שלחיות בבית שלי כשאני רואה שכולם מסביבי חולים זה חיים? לעמוד מהצד כשיהודי זועק לעזרה? זה אוליי נראה חיים, אבל אלה אינם חיים. אלו הם חיים חסרי תוכן ומשמעות. חיים מזוייפים!
רוחעל, אבא המשיך ואמר, יבוא עוד יום שכל זה ייגמר ואז, אז יתברר מיהו שחייו אמיתיים הם, ומיהו שחייו מזוייפים חסרי משמעות וריקים מתוכן,
ואז אבא סיים עם משפט שנחרט לי בלב עד היום, רוחעל אשתי היקרה, תדעי לך,
בעוד שאחרים עסוקים בחיים, אני עסוק בלקדש את החיים!
הקרב הוכרע,
אבא ניצח ואמא נתנה לאבא את האישור להמשיך ולקדש את החיים!
שנתיים לאחר מכן ההורים שלי נלקחו למחנה באושוויץ אבא הלך גאה עם ראש מורם, מכרים שחזרו משם ספרו שעד הרגע האחרון אבא עזר לכל מי שיכל, זה היה אבא שלי, אלו היו ההורים שלי הי"ד. אמר לי ר' זלמן, וכמו שכבר סיפרתי לך פעמים רבות אותי מלאך המוות לא הצליח לתפוס התגלגלתי בין משפחות וכשהמלחמה הסתיימה מצאתי את עצמי לבד ללא אב ואם, בתי היתומים אספו אותנו ולאחר כמה שנים עלינו לארץ.
היה זה בעיצומה של מלחמת ששת הימים השמועות משדה הקרב היו נוראות, ואני כמו הרבה צעירים קיבלנו צו גיוס, להילחם. אני זלמן שמעודי לא החזקתי רובה? ומה יהיה הרי אני בסכנה. רציתי לברוח ...
אבל אז ראיתי את תמונותו של אבא ושומע את קולו המתייפח במטבח הקטן בוורשה . הלזה ייקרא חיים להשקיף על האחרים שמתים? ועל אתר החלטתי שאני כמו אבא הולך להתעסק בקדושת החיים!
קיבלתי נשק, ולאחר כמה שעות של הכשרה שעברנו עלינו על משאיות שהורידו אותנו היישר לשדה הקרב, הסתערתי יחד עם חבריי, הרבה מהם נספו אבל אותי שוב השטן פספס אמנם הוא השאיר לי מזכרת בדוגמת צלקות מרסיסי רימון שהתפוצץ במרחק חצי מטר ממני… אבל לאחר כמה ימים בבית החולים השתחררתי לביתי,
ר זלמן עצר והתייפח.
אתה יודע הלב שלי נשבר בימים האלו,
אני שומע ורואה את הפחד בעיניים של האנשים אני מבין את הרתיעה.
אני. הוא המשיך.והתייפח. שמעתי בימים האחרונים ברדיו את הכל! את הוויכוחים את ההאשמות ואת התסכול. אני לא יודע אם אנצח את השטן שוב, אוליי הפעם הזו היא הפעם.האחרונה.
אבל אני מבקש ממך לך תגיד להם שם בחוץ. שהחיים בלי קדושת החיים הם חסרי ערך!
שלא יזלזלו חלילה בהוראות בכי הוא זה, שישמרו על כל הכללים, אבל שלא ישכחו שגם זה יעבור, ואז כמו שאבא שלי אמר, אז המסך יתרומם ויתגלו לעיני כולם אלו שעסקו בקדושת החיים,
והאחרים יעמדו וייבושו, ירצו הם להחזיר אחורה את הגלגל אבל אז זה כבר יהיה מאוחר.
ר זלמן נשכב אחורה נראה היה שקשה לו
בדיוק באותו הרגע נשמע קולו של איברהים מהאינטרקום, אדוני בבקה לצאת הוא ציווה עליי,
הבטתי לעבר ר' זלמן נישקתי את ידו מבעד למסכה, הוא החזיק בידי עוד שניות ארוכות עד שהתבקשתי שוב לצאת...
לא יכולתי להפסיק לבכות. ביציאה מן המחלקה אמר לי איברהים, הרופאים עוד נותנים לו תקווה, אבל תתפלל בשבילו, אצלכם היהודים כנראה שזה עובד במו עיניי ראיתי…
יצאתי ברגליים כושלות, נכנסתי אל הרכב, הרדיו הפתוח השמיע את קולות הפרשנים המתנצחים ביניהם על סגירתה של בני ברק, על האבסורד בהצבת גדרות בגבולות העיר... אבל אני כבר לא יכולתי לשמוע את זה.
נכון אלו הם.פעולות מצילות חיים אבל האם ר' זלמן לא צדק? האם בדרך ובמירוץ לחיים, לא שכחנו את קדושת החיים ???
המחשבות המשיכו, התובנות מהשיחה עם ר' זלמן היו מייסרות ויורדות עד עמקי הנשמה, המחסום בכניסה לבני ברק בישר לי שהגעתי חזרה הביתה. לאן אדוני, שאל השוטר התורן, אני מכאן אמרתי, בתגובה נדרשתי להוציא תעודת זהות, המחסום נפתח ונסגר מיד אחריי.
ואז, בכניסה לרחוב כהנמן הרחוב הראשי המוביל לעבר השכונה שלי ראיתי אותם, יוצאים ונכנסים מהמוקד ההתנדבותי הגדול, הם נוכחו שם זה לצד זה, חיילים ומתנדבים, חרדים וחילונים, כבכוורת דבורים בפעילות מסביב לשעון עוזרים ונעזרים יחד למען הזקנים החולים והמבודדים, אף אחד לא הכריח אותם, אם רק הם היו רוצים הם היו מתחמקים, נעלמים, אבל הם באו, באו לקדש את החיים!
וכשראיתי אותם התנחמתי, רציתי לחזור לעבר בית החולים, לרוץ לר' זלמן לספר לו שהם פה, שזה ממשיך, שגם אם בחוץ לא רואים ולא שומעים, גם אם בחוץ רק הרוע מתגלה, בפנים זה קיים. המפעל לקדושת החיים ממשיך במלוא עוזו!
והיום בלילה ליל הסדר, כשנצא כולנו יחד לשיר במרפסות הבתים כבקשת רבותינו, נודה לכולם, לחיילים, לשוטרים, למתנדבים, לכוחות ההצלה החירום והביטחון, שעזבו את משפחתם ויחגגו את הסדר לבד ברחובות הריקים למעננו.
אבל מעל הכל נודה למלך מלכי המלכים שבחר בנו מכל העמים, ולמענו אנו מקדשים את החיים!
פסח כשר ושמח!
שלום מלאכי
נ.ב הסיפור מבוסס על רגשות אמיתיים של הכותב ושל עוד רבים כמוהו...
ליל בדיקת חמץ תשפ,
הטלפון הנייד שלי מצלצל, על הצג מספר חסום, אני מתלבט לרגע לענות או לא, אוליי זו עוד שיחת ספאם או עוד פרסומת... אני מחליט לענות. מהעבר השני נשמע קול של גבר ערבי. שלום, אני מדבר מבית החולים תל השומר מחלקת הקורונה. רעדתי כולי הטלפון האיום הגיע גם אליי, המחשבות במוחי רצו, מתי נדבקתי? איפה זה היה? ומה עם האישה והילדים...
תשמע, הוא קוטע את רצף מחשבותיי וממשיך, יש כאן אדם בשם זלמן שנמצא במצב לא טוב, הוא מבקש שתגיע אליו דחוף כנראה שאתה המכר היחיד שיש לו...
זלמן? נרעדתי שוב. זלמן אני מכיר רק אחד.
ר' זלמן מהשטיבל השכונתי. הוא מתגורר בבית האבות הסמוך כבר למעלה מעשרים שנה,
אשתו נפטרה בגיל צעיר לאחר מחלה והוא מסכן נשאר בודד, ללא משפחה ללא ילדים.
הוא היה משתתף קבוע בשיעור המשניות בין מנחה לערבית, במשך השנים הוא אף קיבל את הגבאות על השיעור, תפקיד שהסתכם בלהכין את המשניות למשתתפים ולאסוף אותם חזרה בסיום השיעור. אבל הוא התענג על התפקיד הזה, אני הגבאי של המשניות, כך הוא היה מכריז על עצמו בהומור יהודי ישן, מידיי פעם הצטרפתי גם אני אל השיעור וכך התיידדנו.
על עצמו הוא לא סיפר הרבה, מה שהיה כבר היה, מה שחשוב זה מה שיהיה. הוא היה נוהג לומר לי עם חיוך עצוב, אך מתוך השיחות הרבות שקיימנו במשך השנים הבנתי שהוא בתור ילד עבר את השואה האיומה בהמשך עלה לארץ התגייס ונלחם במלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה התחתן ולאחר כמה שנים אשתו שגם היא הייתה ניצולת שואה נפטרה.
והוא פעם אמר לי ברגע של בדיחות הדעת, לי יש שבע נשמות, תמיד הוא מפספס אותי השטן...
זוהי התמונה שעולה לי יחד עם השם ר' זלמן בית הכנסת השכונתי, כוס תה בתוך ידיים צנומות, וספר משניות שפתוח לפניו.
התעוררתי מהמחשבות,
זלמן מחפש אותי! נכון, איך שכחתי, ליל בדיקת חמץ, כמו כל שנה הוא מתקשר מבקש ממני עזרה בבדיקת החדר שלו בבית האבות, שבסיומה, כמו כל שנה דחף לי חרף התנגדותי מעטפה שבה היו חמישים שקלים, תקנה משהו טעים לילדים הוא היה אומר בטון אבהי...
אבל עכשיו זלמן במחלקת הקורונה...
תמסור לו שאני מגיע מייד! רגע לפני שניתקתי את השיחה הקול מהעבר השני אמר, תתקשר אליי כשאתה מגיע כדיי שאפתח לך את דלת המחלקה הוא השאיר לי מספר טלפון, ולי קוראים איברהים הוא אמר, נסעתי, יותר נכון דהרתי, לעבר בית החולים.
הכניסה לבית החולים סגורה משל היה זה מחנה צבאי לאחר חקירה ארוכה הורשיתי להיכנס.
התקרבתי לעבר המחלקה וכבר מרחוק הבנתי מדוע הוא השאיר לי את מספר הטלפון שלו, המקום היה סגור ומסוגר תחום ונעול בגדרות אין יוצא ואין בא.
אני מתקשר לאיברהים, מתברר שהוא האח הראשי במחלקת הקורונה, לאחר כמה דקות השער נפתח. איברהים יוצא הוא מתקרב לעברי ועוצר במרחק שני מטר,
תשמע הוא אומר לי, אדון זלמן הזה, מאז שהוא הגיע למחלקה שלנו הוא שבה את ליבי
תמיד עם חיוך תמיד מודה על כל דבר תמיד עם סבלנות, אך בעוד שלכל החולים היו משפחות שלמות שלא הפסיקו להתקשר ולשאול בשלום יקירם, לזלמן אף אחד לא התקשר, אף אחד לא התעניין, היום בבוקר ראיתי שמצבו מחמיר, נכנסתי לחדרו ושאלתי אותו, זלמן מה אני יכול לעשות למענך, רציתי לשמח אותו קצת, הוא חשב רגע ואז הביא לי את המספר טלפון שלך תבקש ממנו שיגיע, הוא ביקש. האמת שלזה לא ציפיתי, הרי אי אפשר להכניס אף אחד למחלקה המבודדת הזו, אבל לא יכולתי לסרב לו, יצרתי קשר עם פרופסור טמיר מנהל המחלקה, וביקשתי ממנו אישור חד פעמי פרופסור טמיר לא השתכנע בקלות, רק לאחר שהבטחתי שאקח אחריות על המיגון ועל כל הציוד הוא התרצה, איברהים תשמור על עצמך הוא אמר לי, בסיום השיחה, אנחנו צריכים אותך בריא בימים אלו,
ועכשיו, המשיך איברהים ואמר, קח את הקרטון הזה בפנים תמצא את את כל ציוד המיגון, הוצאתי מן הקרטון חליפה ומסיכת חמצן, לאחר שהתמגנתי ולאחר אישורו של איברהים נכנסתי למחלקה.
בכניסה לחדרו של ר זלמן התבקשתי על ידי איברהים שלא להתעכב יותר מידיי בפנים, כשאקרא לך מן האינטרקום אנא כבד אותי וצא בבקשה, הבטחתי לאיברהים שאכבד את בקשתו.
הדלת נפתחה,
ר זלמן שכב מחובר למכונת חמצן. כשראה אותי ברגע הראשון הוא עוד לא זיהה אותי הזדהיתי בשמי ואז אורו עיניו. כמה טוב שבאת, הוא אמר...
החזקתי בידו הצנומה והוא סימן לי לשבת.
התיישבתי, והוא כאילו הבין שזמננו יחד קצוב, התחיל מיד מספר לי,
בערב פסח תש"ב הייתי ילד בגטו ורשה. אבא היה רופא במקצועו היו אלו ימים קשים בגטו, המגפה השתוללה אז במלוא עוזה ואבא לא נח לרגע. הוא רץ בין הבתים ללא מנוחה, ולפעמים גם ימים שלמים ללא שינה. אמא הייתה מודאגת מאוד השמועות סיפרו שהמגפה מתפשטת ללא רחם.
ערב אחד מאוחר בלילה שכבתי ער במיטה שמעתי את אבא ואמא מדברים במטבח, יענקל אתה חייב לשמור על עצמך , יענקל אני יודעת שאתה מציל אנשים אבל מה עם החיים שלך? הרי חייך קודמים, ומה עם הילדים שלנו גם להם מגיע אבא… הרי לא כולם כמוך, שמעתי שהרופא מהבלוק השכן הסתגר בביתו והפסיק לקבל חולים. יענקל אוליי זה מספיק מה שעשית עד עכשיו..
שקט השתרר במטבח ואז שמעתי את אבא מתייפח, ובבכי הוא אמר לאמא, רוחעל את יודעת התורה צוותה עלינו את החיים, ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. אבל רוחעל, היא ציוותה עלינו את החיים בתנאי שהם עומדים בתנאי של קדושת החיים! אבא המשיך והתייפח, את חושבת שלחיות בבית שלי כשאני רואה שכולם מסביבי חולים זה חיים? לעמוד מהצד כשיהודי זועק לעזרה? זה אוליי נראה חיים, אבל אלה אינם חיים. אלו הם חיים חסרי תוכן ומשמעות. חיים מזוייפים!
רוחעל, אבא המשיך ואמר, יבוא עוד יום שכל זה ייגמר ואז, אז יתברר מיהו שחייו אמיתיים הם, ומיהו שחייו מזוייפים חסרי משמעות וריקים מתוכן,
ואז אבא סיים עם משפט שנחרט לי בלב עד היום, רוחעל אשתי היקרה, תדעי לך,
בעוד שאחרים עסוקים בחיים, אני עסוק בלקדש את החיים!
הקרב הוכרע,
אבא ניצח ואמא נתנה לאבא את האישור להמשיך ולקדש את החיים!
שנתיים לאחר מכן ההורים שלי נלקחו למחנה באושוויץ אבא הלך גאה עם ראש מורם, מכרים שחזרו משם ספרו שעד הרגע האחרון אבא עזר לכל מי שיכל, זה היה אבא שלי, אלו היו ההורים שלי הי"ד. אמר לי ר' זלמן, וכמו שכבר סיפרתי לך פעמים רבות אותי מלאך המוות לא הצליח לתפוס התגלגלתי בין משפחות וכשהמלחמה הסתיימה מצאתי את עצמי לבד ללא אב ואם, בתי היתומים אספו אותנו ולאחר כמה שנים עלינו לארץ.
היה זה בעיצומה של מלחמת ששת הימים השמועות משדה הקרב היו נוראות, ואני כמו הרבה צעירים קיבלנו צו גיוס, להילחם. אני זלמן שמעודי לא החזקתי רובה? ומה יהיה הרי אני בסכנה. רציתי לברוח ...
אבל אז ראיתי את תמונותו של אבא ושומע את קולו המתייפח במטבח הקטן בוורשה . הלזה ייקרא חיים להשקיף על האחרים שמתים? ועל אתר החלטתי שאני כמו אבא הולך להתעסק בקדושת החיים!
קיבלתי נשק, ולאחר כמה שעות של הכשרה שעברנו עלינו על משאיות שהורידו אותנו היישר לשדה הקרב, הסתערתי יחד עם חבריי, הרבה מהם נספו אבל אותי שוב השטן פספס אמנם הוא השאיר לי מזכרת בדוגמת צלקות מרסיסי רימון שהתפוצץ במרחק חצי מטר ממני… אבל לאחר כמה ימים בבית החולים השתחררתי לביתי,
ר זלמן עצר והתייפח.
אתה יודע הלב שלי נשבר בימים האלו,
אני שומע ורואה את הפחד בעיניים של האנשים אני מבין את הרתיעה.
אני. הוא המשיך.והתייפח. שמעתי בימים האחרונים ברדיו את הכל! את הוויכוחים את ההאשמות ואת התסכול. אני לא יודע אם אנצח את השטן שוב, אוליי הפעם הזו היא הפעם.האחרונה.
אבל אני מבקש ממך לך תגיד להם שם בחוץ. שהחיים בלי קדושת החיים הם חסרי ערך!
שלא יזלזלו חלילה בהוראות בכי הוא זה, שישמרו על כל הכללים, אבל שלא ישכחו שגם זה יעבור, ואז כמו שאבא שלי אמר, אז המסך יתרומם ויתגלו לעיני כולם אלו שעסקו בקדושת החיים,
והאחרים יעמדו וייבושו, ירצו הם להחזיר אחורה את הגלגל אבל אז זה כבר יהיה מאוחר.
ר זלמן נשכב אחורה נראה היה שקשה לו
בדיוק באותו הרגע נשמע קולו של איברהים מהאינטרקום, אדוני בבקה לצאת הוא ציווה עליי,
הבטתי לעבר ר' זלמן נישקתי את ידו מבעד למסכה, הוא החזיק בידי עוד שניות ארוכות עד שהתבקשתי שוב לצאת...
לא יכולתי להפסיק לבכות. ביציאה מן המחלקה אמר לי איברהים, הרופאים עוד נותנים לו תקווה, אבל תתפלל בשבילו, אצלכם היהודים כנראה שזה עובד במו עיניי ראיתי…
יצאתי ברגליים כושלות, נכנסתי אל הרכב, הרדיו הפתוח השמיע את קולות הפרשנים המתנצחים ביניהם על סגירתה של בני ברק, על האבסורד בהצבת גדרות בגבולות העיר... אבל אני כבר לא יכולתי לשמוע את זה.
נכון אלו הם.פעולות מצילות חיים אבל האם ר' זלמן לא צדק? האם בדרך ובמירוץ לחיים, לא שכחנו את קדושת החיים ???
המחשבות המשיכו, התובנות מהשיחה עם ר' זלמן היו מייסרות ויורדות עד עמקי הנשמה, המחסום בכניסה לבני ברק בישר לי שהגעתי חזרה הביתה. לאן אדוני, שאל השוטר התורן, אני מכאן אמרתי, בתגובה נדרשתי להוציא תעודת זהות, המחסום נפתח ונסגר מיד אחריי.
ואז, בכניסה לרחוב כהנמן הרחוב הראשי המוביל לעבר השכונה שלי ראיתי אותם, יוצאים ונכנסים מהמוקד ההתנדבותי הגדול, הם נוכחו שם זה לצד זה, חיילים ומתנדבים, חרדים וחילונים, כבכוורת דבורים בפעילות מסביב לשעון עוזרים ונעזרים יחד למען הזקנים החולים והמבודדים, אף אחד לא הכריח אותם, אם רק הם היו רוצים הם היו מתחמקים, נעלמים, אבל הם באו, באו לקדש את החיים!
וכשראיתי אותם התנחמתי, רציתי לחזור לעבר בית החולים, לרוץ לר' זלמן לספר לו שהם פה, שזה ממשיך, שגם אם בחוץ לא רואים ולא שומעים, גם אם בחוץ רק הרוע מתגלה, בפנים זה קיים. המפעל לקדושת החיים ממשיך במלוא עוזו!
והיום בלילה ליל הסדר, כשנצא כולנו יחד לשיר במרפסות הבתים כבקשת רבותינו, נודה לכולם, לחיילים, לשוטרים, למתנדבים, לכוחות ההצלה החירום והביטחון, שעזבו את משפחתם ויחגגו את הסדר לבד ברחובות הריקים למעננו.
אבל מעל הכל נודה למלך מלכי המלכים שבחר בנו מכל העמים, ולמענו אנו מקדשים את החיים!
פסח כשר ושמח!
שלום מלאכי
נ.ב הסיפור מבוסס על רגשות אמיתיים של הכותב ושל עוד רבים כמוהו...
