הנושאים החמים
הנושאים החמים
החפרפרת
- "את יודעת שהחפרפרת היא עיוורת?" שואלת אותי רותי, הדעתנית של הקבוצה. הכול היא יודעת והכול מבינה. לפעמים אני מקנאה קצת בעולם הבהיר והנהיר שהיא חיה בו, לפעמים אני לא מאמינה לו. לפני שאני מספיקה להגיב היא ממשיכה: "היא גם חרוצה מאד. בתוך שעה היא מסוגלת לחפור תעלה באורך מטר"
- "חפרנית", מפטירה מישהי וכולן צוחקות.
רותי מתעלמת. "כן, חוץ מזה יש לה חוש ריח מדהים. כל נחיר מריח את האזור שלו וכך היא צדה בקלות את המזון שלה בתוך האדמה וחוץ מזה היא צריכה לאכול כמות של מזון כמשקל הגוף שלה".
- "זה באמת מעניין", אני מודה, "ולמה את מספרת לי את זה?"
- "ביקשת שנבחר קלף שמעניין אותנו והיא מיד קפצה לי. היא עמלנית ותכליתית וכישרונית ולא נחה לרגע ובסוף היא גם עיוורת".
- "בסוף היא גם עיוורת?"
- "כן, שהיא עובדת פרך, פרך ממש ובסוף אין לה אפילו רגע של נחת".
- "כי היא עיוורת?"
- "כי הכול. כי היא כמו עבד נרצע, כמו בני ישראל בארץ מצרים, כמו העבדים שהשיטו פעם ספינות. ישבו בבטן האוניה ולא זכו לראות אור יום. גם עסוקה כל הזמן בלאכול. תחשבי שאדם ממוצע ששוקל שישים קילו היה צריך לאכול כל יום ששים קילו. גם להשקיע זמן בלצוד את האוכל וגם זמן בלאכול אותו. אפשר להשתגע לא? ואפילו אם היא רוצה לחטוף לה איזה רגע מנוחה ולהתענג על הבריאה, גם את זה היא לא יכולה. היא עיוורת הרי. בקיצור- זוועה".
- "וככה באמת היא מרגישה?"
- "ככה בדיוק! חיים בשביל לחפור, בשביל לאכול, בשביל למות. אפילו חתולים אפשר לראות לפעמים משתזפים בשמש או ציפורים שעפות סתם כך, שיכורות מתחושת החיכוך עם האוויר, אבל היא, מה יש לה בחיים? עבודה ואוכל ועבודה ואוכל. סיוט!"
כמו מסך אטום יורד לרותי על הפנים. הבנות בקבוצה זעות באי נוחות. בעדינות אני מבקשת את רשותה להמשיך והיא נענית.
- "אם היינו שואלים את החפרפרת איך היא מרגישה, מה היא הייתה עונה לנו?"
- "שהיא לא חיה באמת"
- "חיה מתה?"
- "כן. משהו כזה. מתה חיה".
- "ואין הבדל בינה לבין חפרפרת שמתה?"
- "לא ממש", אנחה מתפרצת מגרונה כמו אדים שרק חיכו להתפרץ מסיר רותח. "אולי חיצונית כן אבל מעשית לא".
תחושת מחנק נוראה עולה בגרוני, הקבוצה נדרכת כולה.
- "ויש מה לעשות?" אני ספק שואלת ספק אומרת.
רותי נאנחת שוב. "זה הטבע שלה, ככה היא, אם לא תאכל- תמות, אם לא תחפור- לא תמצא את המזון שלה, ושוב תמות. אם תנוח- לא יהיה לה זמן לאכול ושוב תמות. לופ כזה, אין מה לעשות".
- "עד כדי כך, טוב מותה מחייה?"
עפעוף מהיר בעיניים. "לפעמים- כן".
- "ולפעמים?"
- "לפעמים... לפעמים היא נאחזת באיזו תקווה, ואז... "רותי לא מצליחה להוציא עוד הגה מהפה. דמעות חונקות את גרונה. "עזבי", מתקרטעת המילה מפיה, "לא חשוב. גם ככה דיברתי יותר מידי..."
*
- "תגידי", אני מתעוררת פתאום. "ואם כן היה לה זמן פנוי, מה היא הייתה עושה, איך היא הייתה מנצלת אותו?"
- "זה ברור לא? היא הייתה נחה, לוקחת נשימה ארוכה, לוקחת אוויר ויושבת פשוט בלי לעשות כלום. כלום".
- "ואז, אז מה היה קורה לה?"
- "אז כן, אז היה לה טוב. את יודעת מה, אפילו שהיא עיוורת היא הייתה נהנית מהשמש שמחממת, מהאוויר, מהריחות של הפרחים שבסביבה. כן, היה לה פשוט טוב".
- "כמה זמן, כמה זמן היא הייתה רוצה לנוח כך, באפס מעש?"
- "קופץ לי לומר לך תמיד. אבל לא, מה פתאום, לא תמיד. את יודעת מה, כשאני חושבת על זה, אם יש לה גם זמן לנוח, זמן לעצמה, אולי החיים שלה לא נראים כל כך גרוע".
- "כלומר?"
- "אני קולטת פתאום, זה מדהים. עזבי את העייפות, את הסיזיפיות. אם אני מסתכלת רגע על החיים שלה, על העבודה שלה, היא דווקא כן אוהבת את המחילות, אוהבת את תחושת היצירה, ההתחדשות, המהירות המדהימה שלה שאף חיה אחרת לא מתחילה אפילו להתחרות בה, את הכישרון הזה להריח כל כך טוב. חשבתי קודם לומר שהחלום שלה הוא להיוולד מחדש כמו ציפור, כמו אילה, אבל לא. היא בסך הכול צריכה מנוחה".
- "רותי", אני שואלת בשקט, "אולי את יכולה לארגן לה מנוחה? קצת טיים אאוט, איזה זמן בשבילה?"
- "יודעת מה?" רותי ממשיכה לדבר כאילו לא הקשיבה לי בכלל. "יש עוד משהו", את המילים היא שולפת במן תימהון, כמו אדם מן השורה שגילה פתאום שפנים נסתרים בכובעו. "אף אחד גם לא מספר לה איזה מדהימה שהיא, איזה מיוחדת, איזה כישרונות יש לה. זה גם גורם לה להרגיש קטנה כזאת, מטופשת. מכונת עבודה...
"טוב", היא מתנערת פתאום, "אני חושבת שהבנתי. אמרתי לך, לא התכוונתי לדבר כל כך הרבה".
- "חפרפרת יקרה", אני פונה אל הקלף, "תגידי לנו איזו מילת סיכום?"
- "לא", רגע לפני שהמסך יורד בחזרה על פניה היא משחררת חיוך פצפון, כמעט בלתי נראה. "לא צריך. את שיעורי הבית שלה היא כבר תכין לבד".
- "את יודעת שהחפרפרת היא עיוורת?" שואלת אותי רותי, הדעתנית של הקבוצה. הכול היא יודעת והכול מבינה. לפעמים אני מקנאה קצת בעולם הבהיר והנהיר שהיא חיה בו, לפעמים אני לא מאמינה לו. לפני שאני מספיקה להגיב היא ממשיכה: "היא גם חרוצה מאד. בתוך שעה היא מסוגלת לחפור תעלה באורך מטר"
- "חפרנית", מפטירה מישהי וכולן צוחקות.
רותי מתעלמת. "כן, חוץ מזה יש לה חוש ריח מדהים. כל נחיר מריח את האזור שלו וכך היא צדה בקלות את המזון שלה בתוך האדמה וחוץ מזה היא צריכה לאכול כמות של מזון כמשקל הגוף שלה".
- "זה באמת מעניין", אני מודה, "ולמה את מספרת לי את זה?"
- "ביקשת שנבחר קלף שמעניין אותנו והיא מיד קפצה לי. היא עמלנית ותכליתית וכישרונית ולא נחה לרגע ובסוף היא גם עיוורת".
- "בסוף היא גם עיוורת?"
- "כן, שהיא עובדת פרך, פרך ממש ובסוף אין לה אפילו רגע של נחת".
- "כי היא עיוורת?"
- "כי הכול. כי היא כמו עבד נרצע, כמו בני ישראל בארץ מצרים, כמו העבדים שהשיטו פעם ספינות. ישבו בבטן האוניה ולא זכו לראות אור יום. גם עסוקה כל הזמן בלאכול. תחשבי שאדם ממוצע ששוקל שישים קילו היה צריך לאכול כל יום ששים קילו. גם להשקיע זמן בלצוד את האוכל וגם זמן בלאכול אותו. אפשר להשתגע לא? ואפילו אם היא רוצה לחטוף לה איזה רגע מנוחה ולהתענג על הבריאה, גם את זה היא לא יכולה. היא עיוורת הרי. בקיצור- זוועה".
- "וככה באמת היא מרגישה?"
- "ככה בדיוק! חיים בשביל לחפור, בשביל לאכול, בשביל למות. אפילו חתולים אפשר לראות לפעמים משתזפים בשמש או ציפורים שעפות סתם כך, שיכורות מתחושת החיכוך עם האוויר, אבל היא, מה יש לה בחיים? עבודה ואוכל ועבודה ואוכל. סיוט!"
כמו מסך אטום יורד לרותי על הפנים. הבנות בקבוצה זעות באי נוחות. בעדינות אני מבקשת את רשותה להמשיך והיא נענית.
- "אם היינו שואלים את החפרפרת איך היא מרגישה, מה היא הייתה עונה לנו?"
- "שהיא לא חיה באמת"
- "חיה מתה?"
- "כן. משהו כזה. מתה חיה".
- "ואין הבדל בינה לבין חפרפרת שמתה?"
- "לא ממש", אנחה מתפרצת מגרונה כמו אדים שרק חיכו להתפרץ מסיר רותח. "אולי חיצונית כן אבל מעשית לא".
תחושת מחנק נוראה עולה בגרוני, הקבוצה נדרכת כולה.
- "ויש מה לעשות?" אני ספק שואלת ספק אומרת.
רותי נאנחת שוב. "זה הטבע שלה, ככה היא, אם לא תאכל- תמות, אם לא תחפור- לא תמצא את המזון שלה, ושוב תמות. אם תנוח- לא יהיה לה זמן לאכול ושוב תמות. לופ כזה, אין מה לעשות".
- "עד כדי כך, טוב מותה מחייה?"
עפעוף מהיר בעיניים. "לפעמים- כן".
- "ולפעמים?"
- "לפעמים... לפעמים היא נאחזת באיזו תקווה, ואז... "רותי לא מצליחה להוציא עוד הגה מהפה. דמעות חונקות את גרונה. "עזבי", מתקרטעת המילה מפיה, "לא חשוב. גם ככה דיברתי יותר מידי..."
*
- "תגידי", אני מתעוררת פתאום. "ואם כן היה לה זמן פנוי, מה היא הייתה עושה, איך היא הייתה מנצלת אותו?"
- "זה ברור לא? היא הייתה נחה, לוקחת נשימה ארוכה, לוקחת אוויר ויושבת פשוט בלי לעשות כלום. כלום".
- "ואז, אז מה היה קורה לה?"
- "אז כן, אז היה לה טוב. את יודעת מה, אפילו שהיא עיוורת היא הייתה נהנית מהשמש שמחממת, מהאוויר, מהריחות של הפרחים שבסביבה. כן, היה לה פשוט טוב".
- "כמה זמן, כמה זמן היא הייתה רוצה לנוח כך, באפס מעש?"
- "קופץ לי לומר לך תמיד. אבל לא, מה פתאום, לא תמיד. את יודעת מה, כשאני חושבת על זה, אם יש לה גם זמן לנוח, זמן לעצמה, אולי החיים שלה לא נראים כל כך גרוע".
- "כלומר?"
- "אני קולטת פתאום, זה מדהים. עזבי את העייפות, את הסיזיפיות. אם אני מסתכלת רגע על החיים שלה, על העבודה שלה, היא דווקא כן אוהבת את המחילות, אוהבת את תחושת היצירה, ההתחדשות, המהירות המדהימה שלה שאף חיה אחרת לא מתחילה אפילו להתחרות בה, את הכישרון הזה להריח כל כך טוב. חשבתי קודם לומר שהחלום שלה הוא להיוולד מחדש כמו ציפור, כמו אילה, אבל לא. היא בסך הכול צריכה מנוחה".
- "רותי", אני שואלת בשקט, "אולי את יכולה לארגן לה מנוחה? קצת טיים אאוט, איזה זמן בשבילה?"
- "יודעת מה?" רותי ממשיכה לדבר כאילו לא הקשיבה לי בכלל. "יש עוד משהו", את המילים היא שולפת במן תימהון, כמו אדם מן השורה שגילה פתאום שפנים נסתרים בכובעו. "אף אחד גם לא מספר לה איזה מדהימה שהיא, איזה מיוחדת, איזה כישרונות יש לה. זה גם גורם לה להרגיש קטנה כזאת, מטופשת. מכונת עבודה...
"טוב", היא מתנערת פתאום, "אני חושבת שהבנתי. אמרתי לך, לא התכוונתי לדבר כל כך הרבה".
- "חפרפרת יקרה", אני פונה אל הקלף, "תגידי לנו איזו מילת סיכום?"
- "לא", רגע לפני שהמסך יורד בחזרה על פניה היא משחררת חיוך פצפון, כמעט בלתי נראה. "לא צריך. את שיעורי הבית שלה היא כבר תכין לבד".
