הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
בס"ד
כפי שהבחנתם, אין יותר פנס בערפל, אין יותר ערפל, אין כלום.
אני כבר מתגעגע לערפל!
נהיה לי חשוך פתאום, אני מגלה שאני מתגעגע גם לפנס.
כנראה טעיתי, אבל זהו, אין מה לעשות. יש טעויות שהן בלתי הפיכות, כמו שתמיד מקשקש לי באוזן ירוחם, שכני הדביק.
בחור טוב ירוחם, הבעיה שחוץ ממנו אף אחד לא חושב ככה.
אישית אני סולד ממנו מאוד.
נודניק!
דביק!
טרחן!
קשקשן!
רגע, אלו בכלל המילים שלו. כן, ככה הוא אמר לי בבוקר:
געציל, אתה נודניק, דביק, טרחן, קשקשן.
הסמקתי כולי.
איך, איך הצלחת לאבחן אותי בחדות כזו?
מצד שני, חשתי סיפוק עצום.
פעם ראשונה שהצלחתי ממש לחסוך כסף:
קיבלתי את האבחון בחינם, ללא תשלום.
אתם יודעים כמה אנשים אחרים משלמים על אבחון מקצועי? בוכטות של כסף!
טוב, עזבו רגע את ירוחם, בואו נדבר על הנושא המעניין-
אני.
הצטרפתי לפרוג לפני שנים מספר, ההתחלה הייתה קשה. נרשמתי 3 פעמים, וכל פעם הרישום נכשל. תקלות טכניות מוזרות ומעיקות.
התייאשתי, הכרזתי על ויתור גורף.
חבר ותיק גיחך:
אתה חייל צרפתי? למה אתה נכנע בלי קרב?
אמרתי:
אל תיתן עצות, זה מעצבן.
בוא נראה אותך בחור טוב-
עוזר לי.
הוא עזר- ופתח לי ניק בפרוג. הצליח לו במכה ראשונה! מוכשר, כל הכבוד.
אממה?
אליה וקוץ בה, קרטיב ומים בו, גלידה וחצץ בה, טופי ומלח בו, סוליה ומסמר בתוכה:
הוא בחר עבורי את שם הניק.
איזה שם מעיק!
איש שמח.
ממש לא שמחתי. כמעט כעסתי, עד שנזכרתי שהוא בכלל עשה לי טובה.
כמה רטנתי
למה איש שמח, למה.
כולם צחקו עליי:
איש שמח כבר לא שמח.
נואשתי מפרוג, מהכל.
יום אחד קמתי בבוקר, מלא אמביציה חיובית, אנרגטית, מהסוג הנכון. רגע לפני שהאנרגיה תיעלם לתהום, שלחתי מייל דחוף לאחד המנהלים בפרוג. התחננתי על נפשי בדמעות תנין, שיקרתי, הבטחתי הבטחות בכל מיני נושאים, הצעתי שוחד, הטבות מס, זכיה בפיס. איכשהו, הכל ביחד הצליח.
המנהל נעתר לבקשתי.
נו, תן לי שם אחר, הוא כתב. אבל מהר. אני ממהר.
מה עושים??
אז בחרתי סתם שם. למה? ככה, לא יודע.
פנס בערפל.
חשבתי שבחרתי שם נחמד, קליט, מאיר.
שוד ושבר.
אבוי.
איזו עוגמת נפש:
תוך ימים ספורים, התכנית הלכה פייפן. נגוזה, נעלמה. כמו הצבא הצרפתי מול הנאצים---
מאוד מהר קראו לי רק פנס.
פנס וזהו.
השאירו אותי בלי ערפל, הרגשתי מיותר. פגוע, זנוח, עלוב.
אבל-
התגברתי על העלבון. התאוששתי, זינקתי קדימה במהירות הבזק.
הסתערתי על היעד,
קפצתי ו-
לא קרה כלום, את אף אחד זה לא עניין.
איך כתב לי אז כלכולתא52?
"איש שמח שלום, בשבילי תמיד תישאר איש שמח המעצבן, לא קונה את הפנס שלך, ותסתדר לבד עם הערפל שעשית"
מעליב!
מחלתי לו על העלבון, כמובן. רק בשביל ההרגשה הטובה כתבתי לו בחזרה:
לך לכל הרוחות, איש בן בליעל, איש מדון ומריבה, איש נאלח, רדוד, טיפשי.
מאז נהיה שקט מצידו, וכך חלפו שנתיים, בערך. משהו כזה. לא יודע. נו, אל תתפסו אותי על המילה, אל תציקו לי, די, נו, בבקשה, רחמנות.
שנתיים חלפו, ופתאום הבנתי:
לא אכפת לי שתדעו מה שמי.
או כמו שאומר איש המכירות החלקלק של פולקוואגן: כמה פשוט, ככה קל, ככה טוב.
בסדר, אני לא האיש שיתווכח עם חברת פולקסוואגן, החברה שבנתה את מכונית החיפושית, וגם המציאה שיטה מיוחדת לרמות במבחני פליטת העשן. על זה לבד מגיע להם פרס נובל, לדעתי.
בכל אופן,
החלטתי להזדהות עם שמי המלא.
זה אני, זהו שמי האמיתי, המלא, הגלוי.
האמת שהקרדיט מגיע בכלל לדודה נחמה. בפורים שעבר באנו אליה למסיבת חנוכה, ובגלל שידעתי מראש לאן הולכים- התחפשתי כמו שצריך.
קיוויתי שהעניין יעבור בשקט.
פחחחח, נראה לכם שזה מה שקרה?
ברגע שהדודה היקרה ראתה אותי עם התחפושת והבינה שאני לא מתכוון להזדהות, היא פרצה בצרחות אימים:
תפסיק לפחד מכל זבוב, ואל תתבייש להגיד לדודה איך קוראים לך.
סמוק ומובך, הורדתי את התרבוש ואף האפון המהבהב שתליתי אל אפי, והיא פלטה בלעג:
אה, זה אתה? תעשה מה שאתה רוצה, גם ככה אני לא מתייחסת אליך.
נעלבתי, הכרזתי על מלחמה, ואז צחקתי על הטיפשות העצמית שלי:
מלחמה עם דודה נחמה?
השתגעתי?
שתקתי וזהו.
מאז אני תוהה: להיחשף בפרוג או לא? להישאר אנונימי או לא? להכריז על שמי או להמשיך לשתוק?
החלטתי להיחשף.
וזהו, ההחלטה מאחוריי. כלומר- מימיני.
מובן שמעבר לשם, אין בדעתי לספר לכל העולם ואשתו שגולשת בפרוג מי אני בחיי היום יום, מהם עיסוקיי, מהו גילי, וכמה כסף אני שווה. (רמז: כלום)
גם לא מתכוון לספר ש-
שניה, רגע, דוד נחום מתפרץ לפה עם בקבוק מנופץ וריח של עראק זול מזוייף, צועק.
מה אתה רוצה, איש מרגיז?
אהה. בטח, בטח. אכתוב הבהרה, תירגע.
הנה ההבהרה, והיא רצינית וחמורת סבר, כמו שתמיד רציתי להיות ולא הצלחתי:
כל הדמויות שתיארתי בטוריי, מוישל'ה, חנהל'ה, דוד נחום, חדווה, יענטא, ונחמה הנחמתית- כול כולם- פרי דמיוני בלבד!
אינני מכיר אף אחד כזה במציאות. אין אפילו מישהו שדומה להם....
הכל פרי דמיוני (כן, גם ירוחם!), מבטיח.
שלכם,
געציל - נתן גלנט.
כפי שהבחנתם, אין יותר פנס בערפל, אין יותר ערפל, אין כלום.
אני כבר מתגעגע לערפל!
נהיה לי חשוך פתאום, אני מגלה שאני מתגעגע גם לפנס.
כנראה טעיתי, אבל זהו, אין מה לעשות. יש טעויות שהן בלתי הפיכות, כמו שתמיד מקשקש לי באוזן ירוחם, שכני הדביק.
בחור טוב ירוחם, הבעיה שחוץ ממנו אף אחד לא חושב ככה.
אישית אני סולד ממנו מאוד.
נודניק!
דביק!
טרחן!
קשקשן!
רגע, אלו בכלל המילים שלו. כן, ככה הוא אמר לי בבוקר:
געציל, אתה נודניק, דביק, טרחן, קשקשן.
הסמקתי כולי.
איך, איך הצלחת לאבחן אותי בחדות כזו?
מצד שני, חשתי סיפוק עצום.
פעם ראשונה שהצלחתי ממש לחסוך כסף:
קיבלתי את האבחון בחינם, ללא תשלום.
אתם יודעים כמה אנשים אחרים משלמים על אבחון מקצועי? בוכטות של כסף!
טוב, עזבו רגע את ירוחם, בואו נדבר על הנושא המעניין-
אני.
הצטרפתי לפרוג לפני שנים מספר, ההתחלה הייתה קשה. נרשמתי 3 פעמים, וכל פעם הרישום נכשל. תקלות טכניות מוזרות ומעיקות.
התייאשתי, הכרזתי על ויתור גורף.
חבר ותיק גיחך:
אתה חייל צרפתי? למה אתה נכנע בלי קרב?
אמרתי:
אל תיתן עצות, זה מעצבן.
בוא נראה אותך בחור טוב-
עוזר לי.
הוא עזר- ופתח לי ניק בפרוג. הצליח לו במכה ראשונה! מוכשר, כל הכבוד.
אממה?
אליה וקוץ בה, קרטיב ומים בו, גלידה וחצץ בה, טופי ומלח בו, סוליה ומסמר בתוכה:
הוא בחר עבורי את שם הניק.
איזה שם מעיק!
איש שמח.
ממש לא שמחתי. כמעט כעסתי, עד שנזכרתי שהוא בכלל עשה לי טובה.
כמה רטנתי
למה איש שמח, למה.
כולם צחקו עליי:
איש שמח כבר לא שמח.
נואשתי מפרוג, מהכל.
יום אחד קמתי בבוקר, מלא אמביציה חיובית, אנרגטית, מהסוג הנכון. רגע לפני שהאנרגיה תיעלם לתהום, שלחתי מייל דחוף לאחד המנהלים בפרוג. התחננתי על נפשי בדמעות תנין, שיקרתי, הבטחתי הבטחות בכל מיני נושאים, הצעתי שוחד, הטבות מס, זכיה בפיס. איכשהו, הכל ביחד הצליח.
המנהל נעתר לבקשתי.
נו, תן לי שם אחר, הוא כתב. אבל מהר. אני ממהר.
מה עושים??
אז בחרתי סתם שם. למה? ככה, לא יודע.
פנס בערפל.
חשבתי שבחרתי שם נחמד, קליט, מאיר.
שוד ושבר.
אבוי.
איזו עוגמת נפש:
תוך ימים ספורים, התכנית הלכה פייפן. נגוזה, נעלמה. כמו הצבא הצרפתי מול הנאצים---
מאוד מהר קראו לי רק פנס.
פנס וזהו.
השאירו אותי בלי ערפל, הרגשתי מיותר. פגוע, זנוח, עלוב.
אבל-
התגברתי על העלבון. התאוששתי, זינקתי קדימה במהירות הבזק.
הסתערתי על היעד,
קפצתי ו-
לא קרה כלום, את אף אחד זה לא עניין.
איך כתב לי אז כלכולתא52?
"איש שמח שלום, בשבילי תמיד תישאר איש שמח המעצבן, לא קונה את הפנס שלך, ותסתדר לבד עם הערפל שעשית"
מעליב!
מחלתי לו על העלבון, כמובן. רק בשביל ההרגשה הטובה כתבתי לו בחזרה:
לך לכל הרוחות, איש בן בליעל, איש מדון ומריבה, איש נאלח, רדוד, טיפשי.
מאז נהיה שקט מצידו, וכך חלפו שנתיים, בערך. משהו כזה. לא יודע. נו, אל תתפסו אותי על המילה, אל תציקו לי, די, נו, בבקשה, רחמנות.
שנתיים חלפו, ופתאום הבנתי:
לא אכפת לי שתדעו מה שמי.
או כמו שאומר איש המכירות החלקלק של פולקוואגן: כמה פשוט, ככה קל, ככה טוב.
בסדר, אני לא האיש שיתווכח עם חברת פולקסוואגן, החברה שבנתה את מכונית החיפושית, וגם המציאה שיטה מיוחדת לרמות במבחני פליטת העשן. על זה לבד מגיע להם פרס נובל, לדעתי.
בכל אופן,
החלטתי להזדהות עם שמי המלא.
זה אני, זהו שמי האמיתי, המלא, הגלוי.
האמת שהקרדיט מגיע בכלל לדודה נחמה. בפורים שעבר באנו אליה למסיבת חנוכה, ובגלל שידעתי מראש לאן הולכים- התחפשתי כמו שצריך.
קיוויתי שהעניין יעבור בשקט.
פחחחח, נראה לכם שזה מה שקרה?
ברגע שהדודה היקרה ראתה אותי עם התחפושת והבינה שאני לא מתכוון להזדהות, היא פרצה בצרחות אימים:
תפסיק לפחד מכל זבוב, ואל תתבייש להגיד לדודה איך קוראים לך.
סמוק ומובך, הורדתי את התרבוש ואף האפון המהבהב שתליתי אל אפי, והיא פלטה בלעג:
אה, זה אתה? תעשה מה שאתה רוצה, גם ככה אני לא מתייחסת אליך.
נעלבתי, הכרזתי על מלחמה, ואז צחקתי על הטיפשות העצמית שלי:
מלחמה עם דודה נחמה?
השתגעתי?
שתקתי וזהו.
מאז אני תוהה: להיחשף בפרוג או לא? להישאר אנונימי או לא? להכריז על שמי או להמשיך לשתוק?
החלטתי להיחשף.
וזהו, ההחלטה מאחוריי. כלומר- מימיני.
מובן שמעבר לשם, אין בדעתי לספר לכל העולם ואשתו שגולשת בפרוג מי אני בחיי היום יום, מהם עיסוקיי, מהו גילי, וכמה כסף אני שווה. (רמז: כלום)
גם לא מתכוון לספר ש-
שניה, רגע, דוד נחום מתפרץ לפה עם בקבוק מנופץ וריח של עראק זול מזוייף, צועק.
מה אתה רוצה, איש מרגיז?
אהה. בטח, בטח. אכתוב הבהרה, תירגע.
הנה ההבהרה, והיא רצינית וחמורת סבר, כמו שתמיד רציתי להיות ולא הצלחתי:
כל הדמויות שתיארתי בטוריי, מוישל'ה, חנהל'ה, דוד נחום, חדווה, יענטא, ונחמה הנחמתית- כול כולם- פרי דמיוני בלבד!
אינני מכיר אף אחד כזה במציאות. אין אפילו מישהו שדומה להם....
הכל פרי דמיוני (כן, גם ירוחם!), מבטיח.
שלכם,
געציל - נתן גלנט.
