הנושאים החמים
הנושאים החמים
אני מבקש להעלות בפורום מכובד זה נושא המעיק עלי. יתכן שהוא הנץ אצלי מזה עידן ועידנים, יתכן בתקופות מאוחרות יותר, אולם לאחרונה הוא מבעבע בי שוב ושוב.
טרם העלאת הנושא אקדים ואומר, יתכן שדיון זה זמנו יבוא רק בעוד 20-40-60 שנה ++, יתכן שלעולם לא ויתכן שתגידו 'סוף סוף יש אמיץ אחד שמעלה את זה'.
מנגד, יתכן שחלקכם ירגיש עקצוץ קל או גירוד כבד, מעצם העלאת הנושא במרחב הציבורי. אך דומני שבנושא זה אין מקום לתגובה בסגנון 'איך אתה מעז/חוצפן/פוגע ברגשות' מסיבה פשוטה, מי שלא מסוגל להתמודד """עדיין""" עם הנושא, שיניח, שיפרוש מהדיון, שיעבור להירגע עם איזה בלדה טובה או סאטירה מצויינת. הדיון הזה מיועד לבוגרים שבינינו (קוגניטיבית, לא בגיל), המסוגלים להתייצב מול המראה העקומה שהנחתי ולחוות את דעתם המלומדת על הנוף הנשקף ממנה.
ראשית לדיון, גילוי נאות, לא גדלתי בצל מספר כחול מובהק. אני דור שלישי לשואה, הורי נולדו כאן בארץ מיד אחריה, סביי וסבתותיי עלו הנה מתוך ההריסות, מייצגים נאמנה את הנאמר אחד מעיר ושניים ממשפחה, כל אחד ואחת מהם/ן הוא נצר למשפחה ענפה, גדולה, סבוכה ומכובדת.
הם שיכלו בשואה הורים ודודים, אחים ואחיות, חברים לספסל הלימודים או שותפים לעבודה. הוריי העבירו לנו (לא) מעט מן הבכי בלילות, השתיקות הרמות, שברי הסיפורים והפגיעות האישיות.
גדלתי לתוך דור שלא זורק כלום כי בשואה לא היה כלום, נולדתי לתוך דור שכל שמחה היא נקמה בהיטלר והתפתחתי בחברת מוצרים ומכשירים שלא יוצרו בגרמניה.
מכאן אלו דעותיי האישיות.
אני חושב שהשואה הייתה מצע מדהים לטיפוח הדור של היום, בתת מודע דאגו להחדיר בנו את הצורך בנקמה. והיא, הנקמה, ליוותה אותנו בכל מהלך חיינו וגרמה לנו לעשות את הדברים טוב יותר כי 'מי יודע איך היה נראה היום האח הצעיר של סבא פישרמאייר, איזה דור הוא היה מקים פה'.
לעיתים אני משתעשע במחשבות, איך באמת היה נראה הדור הזה כאן עם כל הכללים של כל המגזרים, עם 'תלבושת אחידה' של כל יחידה או אוגדה, ואני בכוונה לא ממשיך הלאה איך הדור הזה היה מתמודד עם הצפת המידע או הטכנולוגיה החדשה, זה בפירוש לא הדיון כאן ובבקשה אל תסיטו את הדיון למחוזות האלה.
מי ששרד עד כאן ועדיין לא ברח לחסות בצל היצירה התורנית המתפרסמת, מוזמן להצטרף לדיון.
הנקודה שאותה אני רוצה לנתח היא, השימוש שנעשה בשואה לצורך כתיבה ואני אסביר, לא ספרתי בדיוק כמה, אך מתוך קריאה במוספי הסיפורים של סוכות האחרון במשפחה, קהילה, המודיע, יתד, מרווה לצמא, חלק נכבד מהסופרים/ות 'השתמשו' בשואה כדי לכתוב את סיפורם.
ולמה אני כותב 'השתמשו' כי ההרגשה היא שהסופר/ת אשר התבקשו לכתוב סיפור, הלכו לשחק במגרש הביתי שלהם, מאחורי הבית, היכן שקל לחפור, מתחת לפנס, מתחת לגשר. באמת, למה להתאמץ וללכת רחוק? 70 שנה אחורה והופס, יש סיפור וגם אפשר לעשות וי מהיר על המוטיבים המרכזיים, מסעיר – וי, מרגש – וי, נושא נוגע ללב – וי, קולע לקונצנזוס – וי.
ללכת רחוק יותר? ליבשות אחרות? לארצות רחוקות? לתקופות אפלות ומסובכות? למה? הרי מתוך שש מיליון תמיד הסיפור יכול לקלוע למטרה (וסליחה על הבוטות) אז למה להתאמץ?
נכון, יש גם צד נוסף למטבע. 'מה אתה רוצה' יאמרו בצד ההוא, 'השואה זה המאורע המסעיר האחרון שהתרחש במאות שנים האחרונות וכל מי שמבקש קצת לזוז אחרון בזמן, פוגש את השואה עוד לפני הסיבוב הראשון, אם הסיפורים האלו היו נכתבים 70 שנה אחרי גירוש ספרד, המינון היה דומה'.
חוץ מזה, יאמרו באותו צד מתגונן. אצל רבים וטובים מאיתנו השואה עודנה טרייה, הנה רק אתמול ליווינו למנוחות את מחשבשטיין, שריד לדור דעה, אחרון הנפילים, נצר לישיבה המעטירה שגלתה יהודה מעוני. השואה היא לחם חוקינו, כמה שנכתוב עליה עדיין לא נגענו בקצה קציה של אם הטרגדיות של כל הזמנים.
או אז, אני אגיח מעברו השני של המטבע ואשאל, בסדר. צודקים. אז עד מתי? האם בעוד 20-40-60 שנה כמות השימושים במוטיב השואה יפחת? עד מתי נתחבא מאחורי הטיעון 'זה המאורע המסעיר האחרון שהתרחש במאות שנים האחרונות'?
וגם היום, האם כל סופר שהשתמש בשואה לצורך כתיבת סיפורו יכול להניח את ידו על לבו ולומר 'לא השתמשתי!' אני את סיפורי כתבתי מנהמת ליבי ולא ממצוקת חומרים. מרגשה אישית או משפחתית ולא כשליפה ממגירה נסתרת המאחסנת חומרים לשעת חירום.
אולי אעצור כאן ואביא דוגמא לדבריי.
במסגרת נסיעותיי הרבות ברחבי הארץ, אני משתמש בשיעורים והרצאות תורניות למלאות את זמני הנרמס תחת צמיגי מכוניתי.
פעם בכמה זמן אני פונה לאתר החשוב והקדוש 'קול הלשון', ומוריד לי מיקבצי שיעורים בזה אחר זה, בד"כ אני מתביית על רב פלוני ומעמיס מלא האונקי את שיעוריו או הגיגיו.
רב אחד, עושה שימוש בטרגדיה אישית להעלות את רמת ההקשבה או לחשמל את האווירה (הזול מבניהם), אינני מבקרו, אם הוא חושב שככה הוא יסחוף את האווירה זה זכותו. אך מכיוון שאני שומע סדרות של שעורים, פתאום לאחר ששה-שבעה-שמונה שיעורים, התחלתי להרגיש תחושת קבס, מחנק, פתחתי במקביל פחית קולה קרה ואת כל החלונות ברכב ושאלתי בקול, למה? עד כמה?
אתם מבינים את הנקודה? כמה עוד נעשה שימוש בשואה לצורך הקלה על כאבי כתיבה?
(המילים נחצבו מקירות ליבי, אל נא אחיי תרעו, התייחסו עניינית לנושא והגיבו בכבוד הדדי. תודה.)
טרם העלאת הנושא אקדים ואומר, יתכן שדיון זה זמנו יבוא רק בעוד 20-40-60 שנה ++, יתכן שלעולם לא ויתכן שתגידו 'סוף סוף יש אמיץ אחד שמעלה את זה'.
מנגד, יתכן שחלקכם ירגיש עקצוץ קל או גירוד כבד, מעצם העלאת הנושא במרחב הציבורי. אך דומני שבנושא זה אין מקום לתגובה בסגנון 'איך אתה מעז/חוצפן/פוגע ברגשות' מסיבה פשוטה, מי שלא מסוגל להתמודד """עדיין""" עם הנושא, שיניח, שיפרוש מהדיון, שיעבור להירגע עם איזה בלדה טובה או סאטירה מצויינת. הדיון הזה מיועד לבוגרים שבינינו (קוגניטיבית, לא בגיל), המסוגלים להתייצב מול המראה העקומה שהנחתי ולחוות את דעתם המלומדת על הנוף הנשקף ממנה.
ראשית לדיון, גילוי נאות, לא גדלתי בצל מספר כחול מובהק. אני דור שלישי לשואה, הורי נולדו כאן בארץ מיד אחריה, סביי וסבתותיי עלו הנה מתוך ההריסות, מייצגים נאמנה את הנאמר אחד מעיר ושניים ממשפחה, כל אחד ואחת מהם/ן הוא נצר למשפחה ענפה, גדולה, סבוכה ומכובדת.
הם שיכלו בשואה הורים ודודים, אחים ואחיות, חברים לספסל הלימודים או שותפים לעבודה. הוריי העבירו לנו (לא) מעט מן הבכי בלילות, השתיקות הרמות, שברי הסיפורים והפגיעות האישיות.
גדלתי לתוך דור שלא זורק כלום כי בשואה לא היה כלום, נולדתי לתוך דור שכל שמחה היא נקמה בהיטלר והתפתחתי בחברת מוצרים ומכשירים שלא יוצרו בגרמניה.
מכאן אלו דעותיי האישיות.
אני חושב שהשואה הייתה מצע מדהים לטיפוח הדור של היום, בתת מודע דאגו להחדיר בנו את הצורך בנקמה. והיא, הנקמה, ליוותה אותנו בכל מהלך חיינו וגרמה לנו לעשות את הדברים טוב יותר כי 'מי יודע איך היה נראה היום האח הצעיר של סבא פישרמאייר, איזה דור הוא היה מקים פה'.
לעיתים אני משתעשע במחשבות, איך באמת היה נראה הדור הזה כאן עם כל הכללים של כל המגזרים, עם 'תלבושת אחידה' של כל יחידה או אוגדה, ואני בכוונה לא ממשיך הלאה איך הדור הזה היה מתמודד עם הצפת המידע או הטכנולוגיה החדשה, זה בפירוש לא הדיון כאן ובבקשה אל תסיטו את הדיון למחוזות האלה.
מי ששרד עד כאן ועדיין לא ברח לחסות בצל היצירה התורנית המתפרסמת, מוזמן להצטרף לדיון.
הנקודה שאותה אני רוצה לנתח היא, השימוש שנעשה בשואה לצורך כתיבה ואני אסביר, לא ספרתי בדיוק כמה, אך מתוך קריאה במוספי הסיפורים של סוכות האחרון במשפחה, קהילה, המודיע, יתד, מרווה לצמא, חלק נכבד מהסופרים/ות 'השתמשו' בשואה כדי לכתוב את סיפורם.
ולמה אני כותב 'השתמשו' כי ההרגשה היא שהסופר/ת אשר התבקשו לכתוב סיפור, הלכו לשחק במגרש הביתי שלהם, מאחורי הבית, היכן שקל לחפור, מתחת לפנס, מתחת לגשר. באמת, למה להתאמץ וללכת רחוק? 70 שנה אחורה והופס, יש סיפור וגם אפשר לעשות וי מהיר על המוטיבים המרכזיים, מסעיר – וי, מרגש – וי, נושא נוגע ללב – וי, קולע לקונצנזוס – וי.
ללכת רחוק יותר? ליבשות אחרות? לארצות רחוקות? לתקופות אפלות ומסובכות? למה? הרי מתוך שש מיליון תמיד הסיפור יכול לקלוע למטרה (וסליחה על הבוטות) אז למה להתאמץ?
נכון, יש גם צד נוסף למטבע. 'מה אתה רוצה' יאמרו בצד ההוא, 'השואה זה המאורע המסעיר האחרון שהתרחש במאות שנים האחרונות וכל מי שמבקש קצת לזוז אחרון בזמן, פוגש את השואה עוד לפני הסיבוב הראשון, אם הסיפורים האלו היו נכתבים 70 שנה אחרי גירוש ספרד, המינון היה דומה'.
חוץ מזה, יאמרו באותו צד מתגונן. אצל רבים וטובים מאיתנו השואה עודנה טרייה, הנה רק אתמול ליווינו למנוחות את מחשבשטיין, שריד לדור דעה, אחרון הנפילים, נצר לישיבה המעטירה שגלתה יהודה מעוני. השואה היא לחם חוקינו, כמה שנכתוב עליה עדיין לא נגענו בקצה קציה של אם הטרגדיות של כל הזמנים.
או אז, אני אגיח מעברו השני של המטבע ואשאל, בסדר. צודקים. אז עד מתי? האם בעוד 20-40-60 שנה כמות השימושים במוטיב השואה יפחת? עד מתי נתחבא מאחורי הטיעון 'זה המאורע המסעיר האחרון שהתרחש במאות שנים האחרונות'?
וגם היום, האם כל סופר שהשתמש בשואה לצורך כתיבת סיפורו יכול להניח את ידו על לבו ולומר 'לא השתמשתי!' אני את סיפורי כתבתי מנהמת ליבי ולא ממצוקת חומרים. מרגשה אישית או משפחתית ולא כשליפה ממגירה נסתרת המאחסנת חומרים לשעת חירום.
אולי אעצור כאן ואביא דוגמא לדבריי.
במסגרת נסיעותיי הרבות ברחבי הארץ, אני משתמש בשיעורים והרצאות תורניות למלאות את זמני הנרמס תחת צמיגי מכוניתי.
פעם בכמה זמן אני פונה לאתר החשוב והקדוש 'קול הלשון', ומוריד לי מיקבצי שיעורים בזה אחר זה, בד"כ אני מתביית על רב פלוני ומעמיס מלא האונקי את שיעוריו או הגיגיו.
רב אחד, עושה שימוש בטרגדיה אישית להעלות את רמת ההקשבה או לחשמל את האווירה (הזול מבניהם), אינני מבקרו, אם הוא חושב שככה הוא יסחוף את האווירה זה זכותו. אך מכיוון שאני שומע סדרות של שעורים, פתאום לאחר ששה-שבעה-שמונה שיעורים, התחלתי להרגיש תחושת קבס, מחנק, פתחתי במקביל פחית קולה קרה ואת כל החלונות ברכב ושאלתי בקול, למה? עד כמה?
אתם מבינים את הנקודה? כמה עוד נעשה שימוש בשואה לצורך הקלה על כאבי כתיבה?
(המילים נחצבו מקירות ליבי, אל נא אחיי תרעו, התייחסו עניינית לנושא והגיבו בכבוד הדדי. תודה.)
