הנושאים החמים
הנושאים החמים
"שלום אדוני, אפשר לעזור לך?" הציע צביקה, המוכר בחנות החליפות.
הייתה זו שעת בוקר מאוחרת והחנות הייתה ריקה למדי. צביקה בדיוק סיים שיחת טלפון עם אחד הספקים, כשהבחין בלקוח העומד בפתח החנות, מביט סביבו במבט תוהה של לקוחות חדשים.
"לא קוראים לי 'אדוני', קוראים לי ירחמיאל", הציג את עצמו הקונה בחיוך מעט ביישני.
"אוקיי, בוקר טוב ר' ירחמיאל. איך אפשר לעזור?"
"אני רוצה לקנות חליפה לבר מצווה".
"איזה יופי. הרבה מזל טוב. איפה הבחור?"
"הבחור לא פה".
"אז שיבוא לפה. איך אני אמדוד לו?"
"אה, צריך למדוד? לא משנה. תביא חליפה רגילה של בר מצווה. הגודל הרגיל מה שכולם לוקחים".
"אין דבר כזה הגודל הרגיל". צביקה כבש חיוך, "יש בחורי בר מצווה שהם מידה 30 ויש כאלה שהם גם מידה 40. תביא את הבחור ונמדוד עליו".
"אני חושב שהוא מידה 35".
"זה לא רק עניין של מידה. אני צריך למדוד על הבחור, לראות שזה עומד עליו טוב. אולי צריך לקצר שרוול, אולי צריך להרחיב את המכנס. זה לא הולך ככה".
"אני מבין", אמר ירחמיאל, "זה קצת בעיה".
"למה בעיה?"
"הוא לא יבוא לפה. הוא מאד ביישן. מאד מאד".
"עד כדי כך?"
"אהה. אתה יכול למכור לי ככה?"
"טוב, בסדר", משך צביקה בכתפיו, "אם אתה משלם, אני בטח מוכן למכור. רק חבל ש-".
"אני משלם, אל תדאג".
"אוקיי. יש פה כמה דוגמאות, בוא תראה מה אתה מעדיף".
"אני אשאל את הילד" הוציא ירחמיאל מכשיר סלולרי מכיסו וחייג. "הוא לא מסכים בשום אופן לבוא איתי לחנות. מה אני אעשה". הצטדק תוך כדי שהוא מחכה למענה.
"או. אברימי מותק, מה נשמע? זה אבא. אתה שומע, אני נמצא עכשיו בחנות של החליפות וקונה לך חליפה לבר מצווה. אני רואה שיש פה כמה דוגמאות. מה אתה מעדיף, שחור עם פסים, כחול כהה משבצות, או שחור חלק?"
"תן לי רגע לדבר איתו", ביקש צביקה.
"לא נראה לי שהוא ידבר איתך, אבל תנסה". העביר ירחמיאל את הפלאפון לידי המוכר.
"שלום לך אברימי צדיק, אני צביקה, המוכר של החנות חליפות. עוד מעט יש לך בר מצווה?"
מעברו השני של הקו לא נשמעה כל תשובה.
"הוא שומע אותך, תדבר", אמר האב.
"הבנתי מאבא שאתה לא רוצה לבוא פה לחנות? למה אתה לא רוצה לבוא?"
אין תשובה.
"פשוט, אם תבוא לחנות אני אוכל למדוד עליך את החליפה שתהיה במידה שהכי מתאימה לך, אז כדאי לך לבוא, אה? מה אתה אומר?"
"הוא מאד ביישן, לא מדבר עם אנשים לא מוכּרים". הסביר האב בלחישה ונטל את הפלאפון בחזרה מידי המוכר.
"טוב, אברימי, אני קונה לך את החליפה השחורה עם הפסים. נראה לי שאתה תאהב את זה. אתה מידה 35, נכון? יופי. תגיד לאמא שאני תיכף חוזר. להתראות". סיים ירחמיאל את השיחה ופנה למוכר, "אז אני משלם לך עכשיו, ואם זה לא יהיה במידה או משהו, אבוא להחליף. בסדר?"
ירחמיאל שילם ויצא מהחנות, מותיר את המוכר מהורהר.
יש מקרים הזויים בעולם, הרהר לעצמו.
*
"איפה היית היום?" שאל תמיר.
"הלכתי לגאולה".
"יופי. מה עשית שם?"
"הייתי בחנות חליפות".
"טוב מאד". תמיר רשם דבר מה בניירות שלפניו. "קנית לך חליפה חדשה?"
"לי? לא. קניתי לאברימי. לקראת הבר מצווה שלו".
"שוב אברימי?" נפלו פניו של תמיר. "ואני כבר חשבתי שאתה מתחיל לחזור לעצמך".
"מה הבעיה? יש לו בר מצווה עוד כמה שבועות. הוא צריך חליפה חדשה".
"ירחמיאל, תביט לי בעיניים ותקשיב לי טוב. שמי ד"ר תמיר ואני המטפל שלך. אני אחזור ואומר לך את זה שוב ושוב. אין לך בן בשם אברימי או בכל שם אחר. אתה מדמיין שיש לך ילד. לכן אתה נמצא פה במוסד הפסיכיאטרי הזה. סיכמנו שאתה לא מדבר יותר על הבן המדומיין, כבר חשבתי שהתחלנו תהליך של שיפור, אבל אני רואה ששוב חזרת לדיבורים על כך שיש לך בן בשם אברימי".
ירחמיאל צמצם את עיניו. "מה?! מה אתה מתכוון לומר?"
"אני מתכוון למה שאמרתי. אתה עברת מצוקה נפשית קשה לפני חודש ומאז אתה הוזה על כך שיש לך בן".
"אני... אני... אני חושב שאתה מדבר שטויות".
"לצערי, ממש לא".
"אבל..." ניסה ירחמיאל לגמגם.
"טוב, תראה, יש לי עוד כמה מטופלים להיום, ואתה קצת איחרת לפגישה שלנו, אז נמשיך את השיחה פעם הבאה. אנחנו נמשיך להיפגש פה בכל שבוע לשיחות. ואני מאד מבקש שתיקח את התרופות שהצוות פה נותן לך".
"מה יש לו?" שאל איציק את תמיר, כשירחמיאל יצא מטווח השמיעה.
"סיפור עגום", צקצק תמיר בלשונו, "עקרונית יש חיסיון רפואי על פרטים של מטופלים, אבל בגלל שאתה הסטאז'ר שלי אני יכול לספר לך. היהודי הזה, ירחמיאל סוסוביץ', לפני חודשיים אשתו נהרגה בתאונת דרכים לא עלינו. הם בדיוק ציפו אז לבשורות טובות אחרי שנים ארוכות שלא זכו להיפקד, ואז היא נהרגה בתאונה. והוא היה הנהג". עיניו של איציק נפערו בחלחלה.
"מבחינה גופנית הוא יצא מהתאונה ללא שריטה וללא כל פגע. אבל ההלם והיגון הכבד יחד עם תחושת האשמה הנוראית הותירו בו משקעים נפשיים קשים מנשוא. מאז הוא פה. אנחנו לא סוגרים אותו כי הוא לא מסוכן, אבל ההלוצינציות שלו הולכות ומחריפות. הוא מדמיין שיש לו בן, מדבר איתו כביכול, הולך וקונה לו דברים. הזוי".
"הזוי לגמרי".
*
מיד כשנכנס ירחמיאל הביתה, שמע את קולו של אברימי.
"אבא קנית לי חליפה לבר מצווה?"
"כן בטח. הנה אני אראה לך. בוא תמדוד את זה".
"אוי, אני רואה שזה טיפה ארוך בשרוולים באמת", אמר ירחמיאל. "חבל שלא באת איתי. היית חוסך לי ללכת לשם עוד פעם בשביל התיקונים".
"אבל אבא, אתה יודע שאני מתבייש מאד לפגוש אנשים זרים או לדבר איתם. אני ממש לא יכול".
"אני יודע אברימי, אבל מה תעשה שנה הבאה, כשתלך לישיבה? שם תהיה חייב להכיר אנשים חדשים. תשב ותשתוק שם כל הזמן?"
"מה אני אעשה אבא, אני לא מסוגל. מקומות חדשים מפחידים אותי. אולי אני צריך טיפול. אולי אני חולה נפש".
"חס וחלילה", נזעק ירחמיאל. "יכול להיות שיש לך איזה חסך רגשי או משהו. אולי איזה טראומה שצריך לטפל בה. אבל חולה נפש?! אתה יודע מה זה חולה נפש?!"
"מה זה באמת?" שאל אברימי בסקרנות.
"שלא תדע מצרות" נאנח ירחמיאל.
"מה אתה מתכוון?"
"היום, אחרי שקניתי לך את החליפה, הלכתי לבקר באיזה מוסד לאנשים אומללים שפגועים נפשית. מדי פעם הולך קצת לשמח את היהודים המסכנים הללו. פשוט חסד עם נשמות אומללות.
"היה שם אחד בשם תמיר, אתה רואה אותו, הוא נראה לך בן אדם חכם ומשכיל. אבל מה, הוא מנותק מהמציאות. הוא חי באשליה שהוא פסיכיאטר. כל מי שהוא פוגש, הוא מתחיל 'לאבחן' אותו ותופר לו סיפורים שלמים בן רגע. יש לו מילים גבוהות וכל מיני מושגים. אם אתה לא מכיר אותו, אתה יכול להאמין לו. הוא חי בבועה שלו, מדבר עם החבר חדר שלו, כאילו היה הסטאז'ר שלו. תאמין לי אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. פשוט הזוי".
"הזוי לגמרי".
הייתה זו שעת בוקר מאוחרת והחנות הייתה ריקה למדי. צביקה בדיוק סיים שיחת טלפון עם אחד הספקים, כשהבחין בלקוח העומד בפתח החנות, מביט סביבו במבט תוהה של לקוחות חדשים.
"לא קוראים לי 'אדוני', קוראים לי ירחמיאל", הציג את עצמו הקונה בחיוך מעט ביישני.
"אוקיי, בוקר טוב ר' ירחמיאל. איך אפשר לעזור?"
"אני רוצה לקנות חליפה לבר מצווה".
"איזה יופי. הרבה מזל טוב. איפה הבחור?"
"הבחור לא פה".
"אז שיבוא לפה. איך אני אמדוד לו?"
"אה, צריך למדוד? לא משנה. תביא חליפה רגילה של בר מצווה. הגודל הרגיל מה שכולם לוקחים".
"אין דבר כזה הגודל הרגיל". צביקה כבש חיוך, "יש בחורי בר מצווה שהם מידה 30 ויש כאלה שהם גם מידה 40. תביא את הבחור ונמדוד עליו".
"אני חושב שהוא מידה 35".
"זה לא רק עניין של מידה. אני צריך למדוד על הבחור, לראות שזה עומד עליו טוב. אולי צריך לקצר שרוול, אולי צריך להרחיב את המכנס. זה לא הולך ככה".
"אני מבין", אמר ירחמיאל, "זה קצת בעיה".
"למה בעיה?"
"הוא לא יבוא לפה. הוא מאד ביישן. מאד מאד".
"עד כדי כך?"
"אהה. אתה יכול למכור לי ככה?"
"טוב, בסדר", משך צביקה בכתפיו, "אם אתה משלם, אני בטח מוכן למכור. רק חבל ש-".
"אני משלם, אל תדאג".
"אוקיי. יש פה כמה דוגמאות, בוא תראה מה אתה מעדיף".
"אני אשאל את הילד" הוציא ירחמיאל מכשיר סלולרי מכיסו וחייג. "הוא לא מסכים בשום אופן לבוא איתי לחנות. מה אני אעשה". הצטדק תוך כדי שהוא מחכה למענה.
"או. אברימי מותק, מה נשמע? זה אבא. אתה שומע, אני נמצא עכשיו בחנות של החליפות וקונה לך חליפה לבר מצווה. אני רואה שיש פה כמה דוגמאות. מה אתה מעדיף, שחור עם פסים, כחול כהה משבצות, או שחור חלק?"
"תן לי רגע לדבר איתו", ביקש צביקה.
"לא נראה לי שהוא ידבר איתך, אבל תנסה". העביר ירחמיאל את הפלאפון לידי המוכר.
"שלום לך אברימי צדיק, אני צביקה, המוכר של החנות חליפות. עוד מעט יש לך בר מצווה?"
מעברו השני של הקו לא נשמעה כל תשובה.
"הוא שומע אותך, תדבר", אמר האב.
"הבנתי מאבא שאתה לא רוצה לבוא פה לחנות? למה אתה לא רוצה לבוא?"
אין תשובה.
"פשוט, אם תבוא לחנות אני אוכל למדוד עליך את החליפה שתהיה במידה שהכי מתאימה לך, אז כדאי לך לבוא, אה? מה אתה אומר?"
"הוא מאד ביישן, לא מדבר עם אנשים לא מוכּרים". הסביר האב בלחישה ונטל את הפלאפון בחזרה מידי המוכר.
"טוב, אברימי, אני קונה לך את החליפה השחורה עם הפסים. נראה לי שאתה תאהב את זה. אתה מידה 35, נכון? יופי. תגיד לאמא שאני תיכף חוזר. להתראות". סיים ירחמיאל את השיחה ופנה למוכר, "אז אני משלם לך עכשיו, ואם זה לא יהיה במידה או משהו, אבוא להחליף. בסדר?"
ירחמיאל שילם ויצא מהחנות, מותיר את המוכר מהורהר.
יש מקרים הזויים בעולם, הרהר לעצמו.
*
"איפה היית היום?" שאל תמיר.
"הלכתי לגאולה".
"יופי. מה עשית שם?"
"הייתי בחנות חליפות".
"טוב מאד". תמיר רשם דבר מה בניירות שלפניו. "קנית לך חליפה חדשה?"
"לי? לא. קניתי לאברימי. לקראת הבר מצווה שלו".
"שוב אברימי?" נפלו פניו של תמיר. "ואני כבר חשבתי שאתה מתחיל לחזור לעצמך".
"מה הבעיה? יש לו בר מצווה עוד כמה שבועות. הוא צריך חליפה חדשה".
"ירחמיאל, תביט לי בעיניים ותקשיב לי טוב. שמי ד"ר תמיר ואני המטפל שלך. אני אחזור ואומר לך את זה שוב ושוב. אין לך בן בשם אברימי או בכל שם אחר. אתה מדמיין שיש לך ילד. לכן אתה נמצא פה במוסד הפסיכיאטרי הזה. סיכמנו שאתה לא מדבר יותר על הבן המדומיין, כבר חשבתי שהתחלנו תהליך של שיפור, אבל אני רואה ששוב חזרת לדיבורים על כך שיש לך בן בשם אברימי".
ירחמיאל צמצם את עיניו. "מה?! מה אתה מתכוון לומר?"
"אני מתכוון למה שאמרתי. אתה עברת מצוקה נפשית קשה לפני חודש ומאז אתה הוזה על כך שיש לך בן".
"אני... אני... אני חושב שאתה מדבר שטויות".
"לצערי, ממש לא".
"אבל..." ניסה ירחמיאל לגמגם.
"טוב, תראה, יש לי עוד כמה מטופלים להיום, ואתה קצת איחרת לפגישה שלנו, אז נמשיך את השיחה פעם הבאה. אנחנו נמשיך להיפגש פה בכל שבוע לשיחות. ואני מאד מבקש שתיקח את התרופות שהצוות פה נותן לך".
"מה יש לו?" שאל איציק את תמיר, כשירחמיאל יצא מטווח השמיעה.
"סיפור עגום", צקצק תמיר בלשונו, "עקרונית יש חיסיון רפואי על פרטים של מטופלים, אבל בגלל שאתה הסטאז'ר שלי אני יכול לספר לך. היהודי הזה, ירחמיאל סוסוביץ', לפני חודשיים אשתו נהרגה בתאונת דרכים לא עלינו. הם בדיוק ציפו אז לבשורות טובות אחרי שנים ארוכות שלא זכו להיפקד, ואז היא נהרגה בתאונה. והוא היה הנהג". עיניו של איציק נפערו בחלחלה.
"מבחינה גופנית הוא יצא מהתאונה ללא שריטה וללא כל פגע. אבל ההלם והיגון הכבד יחד עם תחושת האשמה הנוראית הותירו בו משקעים נפשיים קשים מנשוא. מאז הוא פה. אנחנו לא סוגרים אותו כי הוא לא מסוכן, אבל ההלוצינציות שלו הולכות ומחריפות. הוא מדמיין שיש לו בן, מדבר איתו כביכול, הולך וקונה לו דברים. הזוי".
"הזוי לגמרי".
*
מיד כשנכנס ירחמיאל הביתה, שמע את קולו של אברימי.
"אבא קנית לי חליפה לבר מצווה?"
"כן בטח. הנה אני אראה לך. בוא תמדוד את זה".
"אוי, אני רואה שזה טיפה ארוך בשרוולים באמת", אמר ירחמיאל. "חבל שלא באת איתי. היית חוסך לי ללכת לשם עוד פעם בשביל התיקונים".
"אבל אבא, אתה יודע שאני מתבייש מאד לפגוש אנשים זרים או לדבר איתם. אני ממש לא יכול".
"אני יודע אברימי, אבל מה תעשה שנה הבאה, כשתלך לישיבה? שם תהיה חייב להכיר אנשים חדשים. תשב ותשתוק שם כל הזמן?"
"מה אני אעשה אבא, אני לא מסוגל. מקומות חדשים מפחידים אותי. אולי אני צריך טיפול. אולי אני חולה נפש".
"חס וחלילה", נזעק ירחמיאל. "יכול להיות שיש לך איזה חסך רגשי או משהו. אולי איזה טראומה שצריך לטפל בה. אבל חולה נפש?! אתה יודע מה זה חולה נפש?!"
"מה זה באמת?" שאל אברימי בסקרנות.
"שלא תדע מצרות" נאנח ירחמיאל.
"מה אתה מתכוון?"
"היום, אחרי שקניתי לך את החליפה, הלכתי לבקר באיזה מוסד לאנשים אומללים שפגועים נפשית. מדי פעם הולך קצת לשמח את היהודים המסכנים הללו. פשוט חסד עם נשמות אומללות.
"היה שם אחד בשם תמיר, אתה רואה אותו, הוא נראה לך בן אדם חכם ומשכיל. אבל מה, הוא מנותק מהמציאות. הוא חי באשליה שהוא פסיכיאטר. כל מי שהוא פוגש, הוא מתחיל 'לאבחן' אותו ותופר לו סיפורים שלמים בן רגע. יש לו מילים גבוהות וכל מיני מושגים. אם אתה לא מכיר אותו, אתה יכול להאמין לו. הוא חי בבועה שלו, מדבר עם החבר חדר שלו, כאילו היה הסטאז'ר שלו. תאמין לי אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. פשוט הזוי".
"הזוי לגמרי".
