Featured שיתוף הווה ממושך זה לא פשוט/אלישבע מספרת

הנושא בפורום 'קהילת כתיבה מקצועית' פורסם ע"י פרפר סגול, ‏6/7/19.

  1. פרפר סגול

    פרפר סגול משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏16/3/19
    הודעות:
    127
    תודות :
    2,786
    נקודות:
    149
    סוג מצלמה:
    CANON 80D
    שלום,
    תודה ל @רותי רפפורט על אישור ההצטרפות לקהילה המענינת הזו, אני מעתיקה לכאן פרקים של סיפור בהמשכים שכתבתי בפורום אא"ר.
    ותודה ל @כנפיים, הפרק הראשון בסדרה נכתב בעקבות האתגר הקודם.
    בהנאה!
     
    נערך לאחרונה ב: ‏7/7/19
  2. פרפר סגול

    פרפר סגול משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏16/3/19
    הודעות:
    127
    תודות :
    2,786
    נקודות:
    149
    סוג מצלמה:
    CANON 80D
    פרק א'
    אני בחנות נעליים עכשיו,
    זוגות, המון זוגות של נעלים, בכל הצבעים בגדלים שונים בסגנונות מגוונים.
    הם מאורגנים בקופסאות מלבניות, מוכנים לחיים ולא זקוקים לשום שדכן,
    אני מודדת זוג ורוד, חמוד, לק וקישוט פנינה- לא, לא טוב לוחץ.
    מספיקה לחלוץ את המוקסין הימני, הורוד,
    צלצול של "כי הרבית"- נשפך אל החלל, אתמול שיניתי את הצלצול ולוקח לי זמן לקלוט שהוא מהתיק שלי.
    פותחת את התיק הלבן המעוצב ומתבוננת בפלאפון
    "גב' רובינצויג" על הצג,
    -כן?
    -זה לא מתאים?
    -אז,למה הוא משך את זה עד עכשיו?
    ממלמלת מילות פרידה,
    כאילו כל הכח שלי נשאב לאנטנה הסוללרית הקרובה.
    מוצאת זוג שחור, פשוט, אולי אפילו עלוב?
    עליבות, זו ההרגשה.
    משלמת ויוצאת אל הרחוב
    השמים דומעים במקומי,אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי עכשיו,
    בתחנה
    ובאוטובוס
    ובתמרון בין השלוליות,בדרך הביתה,
    אני בונה את "תוכנית הפעולה" שלי
    מגיעה הביתה, שוקעת לתוך הפוך, בוכה את הדמעות שכבר אין לי
    ולא, לא יוצאת משם בעתיד הקרוב.
    מה שבטוח , לא יוצאת לפגישה בקרוב, וודאי שלא לסדרת עשרת המכות –שלא מסתימות ביציאת מצרים ,אלא ההפך.

    מגיעה הביתה.

    אבל בבית נמצאת מיכל אחותי
    ונראה לי, שאני עזרתי לאמא לבחור לה את נעלי צעד ראשון הראשונות שלה, ולא זכור לי שהן היו שחורות...
    מיכל מרוגשת, זה מורגש.
    •••
    שעתיים קודם, בביתה הפרטי של מיכל
    -יואל, אתה קולט?
    -זה חיובי,חיובי!!
    -איזו מתנה מופלאה ליום נישואים רביעי,
    -תחזור הביתה, אני חיבת אותך איתי.

    מתהלכת לי בבית, דמעות וחיוכים נשפכים ממני בתערובת משונה כזו.
    אני מאושרת, מאושרת, הלב שלי רוקד.
    הצעדים של יואל שרים שיר אחר, נמרץ וקצבי.
    והדפיקות שלו מנגנות במקצב של סימן סימן טוב ומזל טוב מזל טוב.
    מיכלי,אני כ"כ שמח!
    ואוו,הוא הספיק לקנות זר עליז בדרך.
    אני מרגישה שמחה ברמות שלא ידעתי שיש בעולם בכלל.
    אנחנו אומרים ביחד "מזמור לתודה" ו"נשמת".
    ויואל אומר לי: את הבשורה המשמחת הזאת אנחנו מבשרים לאבא ואמא, לא בטלפון, פנים מול פנים.

    מתארגנת ליציאה, הטיפוס לאבא ואמא נראה לי פתאום מאתגר, זה לא רציונלי אבל ככה זה.
    יש, אבא ואמא נמצאים.
    וזהו,
    א"א לא כאן עכשיו.
    אני ,כאילו לא יודעת איך להוציא את זה מהפה,
    אמא מכינה ספלי קפה לכולם, ושוקו לי ואבא מוציא שוקולד שמרלינג טעים מהמחבוא בארון העליון,
    מברכים,שותים
    יואל מחיך
    ואני מוצאת את עצמי אומרת: אבא, אמא,מגיע לנו מזל טוב
    החיוך של אבא ואמא פורץ מהשפתים ושוטף את העינים באור מאושר.
    דפיקות על הדלת,
    שקית של"זוגות" נכנסת, אחוזה ביד של אלישבע.
     
  3. פרפר סגול

    פרפר סגול משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏16/3/19
    הודעות:
    127
    תודות :
    2,786
    נקודות:
    149
    סוג מצלמה:
    CANON 80D
    פרק ב'
    הדלת נטרקה בקול דנדון פעמונים ענוג.
    מיכלי הלכה, בצעדי ריקוד.
    ת'אמת- הלב שלי גם רקד איתה, רקד איתה ובכה איתי.
    הרצון הכי בסיסי שלי היה לשקוע במיטה,
    אבל אמא שנכנסה לחדר בעינים שואלות גמדה אותו.
    העינים שלה אמרו לי ככה,
    אלישבע, מה דעתך לשמח אותי הלאה?
    עוד בשורה טובה ממך ואני נעשית צעירה בעשר שנים.

    לא יודעת איך, וזה אף פעם לא קרה לי קודם,
    פשוט אמרתי אמא, אנחנו ממשיכים.
    בקול נרגש ומאושר שהיה נשמע לאוזנים שלי קול מתוק עד כדי בחילה.
    אבל, עכשיו, הכי חשוב היה לי שהפנסים של אמא נדלקו,
    או, אולי,
    תמהתי לעצמי לפני ששקעתי בשנה עמוקה,היה לי צורך להדליק גם לעצמי פנס של תקוה?

    קמתי אחרי שינה עמוקה,שפשפתי עינים
    ונזכרתי פתאום בטפשות שלי...
    מה אני עושה עכשיו, למען השם?
    ומה היה הרעיון המשונה הזה שנפל עלי?
    ומה בדיוק מפריע לי לבוא לאמא ולאמר לה- תקשיבי, בסוף זה ירד.
    ירד ודי, ונגמר וקאט.

    אבל, במקום כל זה, נכנסתי למטבח,
    ואמרתי לאמא בקול הכי שלו שהצלחתי לגיס,
    אמא, מחר אני נוסעת לצימר בצפון ,קצת להשתחרר,את יודעת...
    והלכתי לארוז מזודה.
     
  4. פרפר סגול

    פרפר סגול משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏16/3/19
    הודעות:
    127
    תודות :
    2,786
    נקודות:
    149
    סוג מצלמה:
    CANON 80D
    פרק ג'

    חבל שגוגל לא סימה כבר את הפיתוח של הרכב האוטונומי שלה,
    היה מתאים לי עכשיו לשבת ליד ההגה עם יד על הברקס ולבהות בחלון,
    בנופים שרצים לי מול העינים.

    יו, איזו מחשבה גאונית, צייץ לי בראש קול מאשים,
    זה לא בדיוק, אבל בדיוק, מה שאת עושה?
    יושבת ליד ההגה של החיים, מדוכדכת,
    עם יד על הברקס,
    וכל העגלות העמוסות ברחו-

    פתאום שמעתי : די!!!
    די אדיר שברח לי מהפה,
    אני לא אשמה!
    אני לא אשמה!
    אני לא אשמה!
    שעתיים אח"כ, מצאתי את עצמי על האופניים, מדושת במרץ, בשביל רכיבה קסום על גדות הנחלים,
    הרחש השלו של המים, ציוצי הציפורים ולחש הרוח בעצים, גרמו לקצב הדיווש להאט,
    וכשמאטים- רואים דברים באור אחר.
    כר הדשא הקרוב, ב"שביל עמי" שצופה אל מפל קסום, קרץ לי בידידותיות מרובה,
    לרגע התלבטתי ותוצאות ההחלטה שהתקבלה ברוב קולות היו לעצור, ולבצע (בטעות) צניחה חופשית על חיפושית חביבה.

    להשתרע על דשא,
    לקטוף אותו,
    להריח,
    להפסיק לחשוב,
    לזרום כמו מי המפל שבזוית העין שלי,
    להפסיק לשלוט,

    למצ-
    איכס!
    חיפושית צועדת לי על הפרצוף,
    אני מתנערת בבהלה,
    וכשאני מרגישה בטוחה סופסוף,
    אני שומעת צחוק כבוש,
    שלאט לאט פורץ החוצה,
    מעיפה מבט לאחור,
    אישה מבוגרת, סבך תלתלים לבנים לראשה מצחקקת.
    לא יודעת איך, אבל אפשר להרגיש אם צוחקים איתך או עליך.
    היא צחקה איתי.

    -חבובה, היא פתחה בקול מתנגן, אם את כ"כ חוששת מחיפושית מתוקה- לא כדאי לך לשכב על הדשא,
    אחת כמוך צריכה לנוח באיזה פנורמה , פלאז'ה, לא יודעת איפה בדיוק, אבל משהו מהכיוון.

    -תודה על ההמלצה, אני דוקא אוהבת טבע אבל מהסוג הדומם.

    -אהה, פעם הבאה תביאי מפת שולחן,
    היא זרקה לי בציניות חביבה ונעלמה.

    בפעם הבאה, הבטחתי לעצמי אני אביא גם מפת שולחן ,גם שולחן, גם כיסא, גם אוכל.

    הזויה שכמוני, לא הבאתי איתי אוכל למסע הנפלא הזה,
    איפה בדיוק אני מוצאת ברדיוס כאן חנות מכולת?
    התלתלים הלבנים הציצו אלי מקצה השביל,
    פצחתי בריצה, מנסה להספיק אותה.

    בסוף, ישבנו יחד,
    כן, אני ובעלת התלתלים הלבנים.
    ישבנו ביחד ושוחחנו,
    כשבינינו מפריד ים של דעות, מחשבות ותובנות על החיים.
    אני שתיתי מים, והיא סרטטה לי מפת הגעה למכולת,
    היא שתתה קפה ואני ספרתי לה קצת עלי.
    זה לא לקח יותר מחמש דקות ,אבל בסך הכל היה נחמד.

    ***

    הגעתי לאחד הצימרים היותר יחודיים שיש,
    מין מבנה עץ קטן שמשרה חמימות ורוגע,
    תמונות של ריבועים, משולשים ועיגולים בכל מיני צבעים,
    וגולת הכותרת ערסל שינה, ומעליו תקרת זכוכית אל השמים הקסומים של הגליל.
    תמיד אהבתי כוכבים, לא שממש הבנתי את כל ההסברים על העגלה הקטנה והגדולה, אבל איכשהו הצפיה בהם השרתה עלי שלווה,
    הצרצרים שרו לי שיר ערש קסום, והנדנוד העדין של הערסל גרם לי לעצום עינים ולפקוח אותן רק ב10 בבוקר למחרת.
     
  5. פרפר סגול

    פרפר סגול משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏16/3/19
    הודעות:
    127
    תודות :
    2,786
    נקודות:
    149
    סוג מצלמה:
    CANON 80D
    פרק ד'

    אחרי ארוחת בוקר מפנקת יצאתי לחצר הצימר,
    שקעתי לי בכורסא נוחה, ופתאום ראיתי מולי סימן שאלה אדיר,
    מתי בעשר השנים האחרונות עצרתי?
    מתי ישבתי לחשוב עם עצמי?
    מתי הייתי מוכנה לרדת באומץ מהרכבת הזו של הצעה, בירור ,פגישה וחוזר חלילה, ולשאול את עצמי כמה שאלות,
    כמה שאלות פשוטות עם תשובות מורכבות.
    שאלות קצרות ממש, שהתשובות עליהן יכולות לקחת יום מהחיים, או אולי אפילו חודש?

    אז,מה השאלות שלי בעצם?
    היה לי עט, ודף לא מצאתי אז חזרתי לכיתה ד' ורשמתי לעצמי על היד:
    מי את?
    מה את רוצה?
    למה?
    מה מפחיד אותך?

    וזהו- נגמר לי המקום,
    וגם נמאס לי לשבת על הכורסא

    ***

    הסיור שערכתי במושב גילה לי שלכל תושב יש צימר,
    שבערך ליד כל צימר יש גלריה או קליניקה לטיפול טבעי,
    וליד כל גלריה או קליניקה יש עץ ונדנדה שפתוחה לקהל הרחב.
    המושב ההוא היה בעל שטח גדול דיו, כך שאחרי הליכה של שעה הייתי חיבת להתישב על איזו נדנדה, ולגלות מולי שלט עץ,"הקליניקה של שושה".
    שושה חיב להיות שם של אנשים מענינים קבעתי בליבי,
    ושושה היתה מענינת,
    מענינת במיוחד.

    פעם,פעם,כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שמתחת כל מטפחת גבוהה יש קוקו אדיר,
    רק כשחברות שלי החלו להתחתן ובנות עם קוקו דק הצמיחו גבעה או מיני הר-שמעתי על הבובו.
    הפנים הנחמדות שהציצו מחלון הקליניקה של שושה היו תחת הר בובו אדיר, והידים עטויות בצמידים משקשקים השקו במשפך מנוקד באדום-שחור פרחים צחים כשלג.
    אבל, שום דבר לא הכין אותי למראה הפנים שלה, חרושות קמטים ובניגוד גמור צעירות כ"כ, כמו ילדה הרהרתי לעצמי בשקט.
    היא הרימה את מבטה והסירה אבק מעלה בשרני, ואז קלטה אותי, חייכה והניפה יד לשלום.
    בכנות, לא יודעת למה, אבל התפרצה לי שאלה מהפה: הקליניקה פה שלך? לך קוראים שושה?

    כן, היא אמרה לי, נעים להכיר ודמותה נעלמה מהחלון ותוך פחות מ10 שניות הפציעה בפתח הבית,
    אני שושה, היא אמרה, נעים מאד.
    ובין כל הקליניקות ,שיאצו,דיקור ואוסטופתיה חשבתי שמותר שתהיה גם פסיכולוגית אחת, בעלת רישיון, לא?

    כן, אמרתי לה, קצת נבוכה, למה לא בעצם?
    ישבנו יחד על הנדנדה, שותקות.
    מענין, איך בכיתה ד' לא חשבתי על הענין שכף היד לא מסתתרת תחת השרוול?

    אני לא יודעת אם אני פזיזה או ספונטנית שאני אומרת לשושה: אז, איך בעצם קובעים אצלך תור?
    היא משרבטת לי את מס' הטלפון שלה ואנו נפרדות.
    אבל, עם כל הכבוד לדבריה של שושה, אני צריכה לבדוק מיהי ומה היא לפני שאני קובעת פגישה.

    אני?
    קובעת פגישה?
    לטיפול?

    אני מרגישה משונה, כל כך הרבה סטריאוטיפים שיושבים לי בראש על פסיכולוגיה ומי שנעזר בה, ותחושה חזקה מאד שכרגע אני זקוקה לעזרה.
    טוב שאני כבר בצימר, נועצת מבט בתמונת המשולשים שעל הקיר.
    משולשים בכל הגדלים והצבעים, פעם, לפני הרבה שנים מישהו אמר לי שציור משולשים מבטא קשיים.
    אם כך אני והציר האלמוני זהים...
    ואז, בלי שליטה עולה בי גל אדיר של בכי,
    והיות ואני לא בבית עכשיו וגם אם אצרח מבכי-זה לא יגיע לאוזניים של אמא, אני מרשה לעצמי להתפרק.
    זה לוקח זמן, הרבה זמן עד שהבכי מתחיל להרגע,
    ואני מרגישה, כמה לא מפתיע-פורקן.
     
  6. פרפר סגול

    פרפר סגול משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏16/3/19
    הודעות:
    127
    תודות :
    2,786
    נקודות:
    149
    סוג מצלמה:
    CANON 80D
    פרק ה'

    "כל הדרך שהלכת
    עוד תרגיש אותה בסוף
    אבני נגף שמגרת"...

    הזמר קצת מזיף, אבל התחברתי למילים,
    אני בדרך לאמירים,
    אני בדרך לפסיכולוגית שלי.
    מעבירה לי בראש את קורות השבוע האחרון,
    פר-מופתעת מעצמי.
    כאילו השתחרר לי איזה קפיץ.

    רות כמעט התעלפה שהודעתי לה שמכאן ועד להודעה חדשה אני יוצאת בשני בשתים, אבל הרגשתי ממש הוגנת, בכל שנות עבודתי לא יצאתי מעולם לחופשת לידה וגם לא נשארתי בבית בגלל ילד חולה.

    אני אחרי צומת חנניה, דרוכה לא לפספס את הפניה ימינה למושב.

    ***
    בקליניקה של שושה, פזורים פופים וכמה כורסאות מרתקות, אני בוחרת לי את הנוחה מכולן, ושושה מגישה לי דף וצבעים,
    בואי, אלישבע, תצירי לי מה את מרגישה.
    ת'אמת אני גרועה בציור, ממש.
    אחרי שתי דקות אני מדברת, לא מצליחה לציר,
    אני מרגישה תערובת של תחושות: בלבול, בושה ופחד.
    ובסוף בסוף אני מצירת, ציור של ילדה בת שלוש, יער אדיר ו-תולעת קטנה.
    נעים להכיר, תולעת.
    כשהייתי בת שלוש, בגן רוחמי, היינו אוספות תולעי משי בקופסאות נעליים,
    אהבתי את המגע שלהן, כמה עלים מעץ התות שבחצר זו ארוחת גורמה עבורן.
    וכל מי שגידל פעם תולעי משי, יודע שבסוף התהליך נוצר פרפר.
     
  7. פרפר סגול

    פרפר סגול משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏16/3/19
    הודעות:
    127
    תודות :
    2,786
    נקודות:
    149
    סוג מצלמה:
    CANON 80D
    פרק ו'

    בשבת הגיעו שיפי ואלי, הזו"צ הטרי שלנו, עם אלישבע שלהם.
    שתינו אלישבע על שם אותה באבי, שלא אני ולא היא מכירות.
    שיפי היתה מחוסלת, היא לא ישנה כבר שבוע, אלישבע הפיצונה הזו כולה בת ארבעה חודשים וכבר מתחילה עם שינים.
    אחרי הסעודה הצעתי לשיפי בלארג'יות שהיא תלך לישון ואני אקח את אלישבע תחת חסותי ללילה.
    וזהו,
    עכשיו שתינו בסלון הסגור, היא מבסוטה מהרעיון שאין כאן כפיית שינה או כיבוי אורות, ולי כיף לבלות עם האחינית שלי.
    היא מגרגרת בהתלהבות ומנהלת איתי שיח ער של אווו ואהה.
    והיא מקשיבה בכל נימי נפשה לכל הגיג שלי, חכם וטיפשי כאחד, אני בתמורה מספרת לה על החתונה של אפרתי, כמה מענג היה לי לקבל משישים נשים ונערות את האיחול "בקרוב אצלך"...
    מענין, לא זכור לי שרבע מהן התקשרו אי פעם להציע לי הצעה, אבל ככל הנראה מצבי מטריד אותן במיוחד.
    תארתי לאלישבוש הקטנה איך אני מקפידה תמיד להגיע לכל החתונות האלו שמחה, עדכנית וקלילה.
    ובתגובה היא פהקה לעברי במלוא פיה ,כאילו אמרה לי : ומה נראה לך? כולם יודעים בת כמה את, וכולם מרחמים.
    אפילו היא כמעט התחילה לבכות.
    ואז, נרדמנו שתינו על הספה בסלון והתעוררנו כעבור שעה פלוס מינוס לסבב דיבורים נוסף,
    אפילו, הגענו לשיח מרומם בעקבות סדרת הפגישות האחרונה, וכשסימתי לתאר לה את השיחה עם רובינצויג ואת הבשורה הנפלאה אצל יואל ומיכלי, דלת הסלון נפתחה בעדינות וסבא של הפספוסה חיך לבובה הקטנה וכשהוא הרים את עיניו אלי הן היו לחות, שבת עכשיו.
    הרהורים מותרים,
    ולשדך הבנות.
    השינה ממני והלאה,
    ויהי בחצי הלילה,
    גם אני וגם אבא חלמנו בהקיץ:
    תאיר כאור יום חשכת לילה.
     
  8. פרפר סגול

    פרפר סגול משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏16/3/19
    הודעות:
    127
    תודות :
    2,786
    נקודות:
    149
    סוג מצלמה:
    CANON 80D
    פרק ז'

    הלילה הלך והעמיק
    החמאתי לעצמי על האומץ- לסוע מאמירים הביתה בכבישי הצפון החשוכים.
    שקט שרר במכונית, שקט נעים.
    ותוך כדי שחזרתי לעצמי את השיחה עם שושה.
    היא דברה על העבר,
    ועל ההשלכות שלו על החיים שלנו,
    על החלטות שקבלנו אי שם בהיסטוריה ומנהלות אותנו עד כה.
    ובשלב כלשהו החלטנו לבדוק את התהליך שבו הפכתי לתולעת.

    מכאן ואילך אני דברתי והיא רק הקשיבה.
    ספרתי על עשרות(!) הפגישות,
    על ציפיות,
    אכזבות,
    תשובות שליליות,
    על שדכנים.

    החלק הכי מענין היה שהרגשתי כאילו אני מספרת את כל זה מבחוץ,
    כאילו לא אני חוויתי את כל החוויות הללו.
    תו"כ שושה ישבה וכתבה,
    ופשוט הקשיבה לי, בלי קטיעות, אמירות וצקצוקי צער.
    וכשסימתי לדבר, נגמר לנו הזמן.
    ושושה בקשה רק דבר אחד, שאחשוב עד לפגישה הבאה שלנו, אם הייתי מתחילה שידוכים עכשיו, מה הייתי אומרת לעצמי?

    מה באמת הייתי אומרת לעצמי?
    הראש שלי ריק,
    אני עיפה ורוצה הביתה,
    לפני נוסעת פג'ו חבוטה ואחד הסטיקרים שמודבקים עליה מנחם אותי במידת מה:
    "סבלנות זו לא היכולת להמתין,
    אלא היכולת לשמור על האמונה בזמן שאתה מחכה".

    ואת קצה העין שלי תופסות המילים הבאות:
    "לפעמים האדם שנמצא שם בשביל כולם,צריך מישהו שיהיה שם בשבילו"

    אממ, אולי זה מה שהייתי אומרת לעצמי?
     
  9. פרפר סגול

    פרפר סגול משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏16/3/19
    הודעות:
    127
    תודות :
    2,786
    נקודות:
    149
    סוג מצלמה:
    CANON 80D
    פרק ח'

    אני לא אוהבת לענות לטלפונים שאני בהליכה, אבל המספר הזה לא מרפה ,משהו דחוף?
    אני מעבירה את השיחה למצב רמקול, תקשיבו ותשפטו:
    -אלישבע?
    -כן?
    -אלישבע יקרה, רציתי לספר לך שביום רביעי הקרוב, אנחנו עורכים תפילה לישועה ומציאת הזיווג ההגון לך בקרוב ממש
    -אממ
    -תרצי להשתתף? אלישבע יקרה?
    זה עולה סה"כ 300 ש"ח לשני שמות ,והישועה, איזה סיפורי ישועות זורמים אלינו למוקד...
    לא יותר מארבעה חודשים ואת תחת החופה!!
    תגידי אמן!!
    -אמ אמ אמן.
    -אז,בואי תני לי פרטי אשראי שלך
    - אני שותקת
    -נו, אלישבע יקרה, אני צריכה לספר לך כמה קשה להיות רווקה מזדק, סליחה להמתין לישועה כל כך הרבה זמן?
    אני צריכה לספר לך מז'ה נקרא לרצות כבר בית משלך? משלך??
    את בטח כבר רוצה להתעורר בלילה לבכיות של התינוק שלך, ומה מפריד בינך לבין החתן? 300 ש"ח?

    היד שלי נשלחת ללחצן האדום.
    מעולם לא טרקתי למישהי את הטלפון בפרצוף, הפעם התחשק לי לעשות משהו מעבר.

    מסחרה,
    עושים מסחרה מהכאב שלי.
    העיכוב שלי שווה 300 ש"ח.

    מזכיר לי את כל המאמנות האישיות לשידוך במסלול מקוצר,
    את כל הסדנאות לגילוי המעכבים בחייך,
    את מגיעה ומגלה שמאחורי כל הטררם יש מישהי שצריכה פרנסה...

    אני נושמת עמוק,
    הרבה זמן אני מבלה בשאיפות ונשיפות,
    מוחלת למטלפנת האלמונית,
    ומבקשת מבורא עולם שיכניס את הסליחה הזו לשק הזכויות שלי בשמים, בדרך לבית שלי.
     
    תמר טל, דסי, ארבע ו-32 משתמשים נוספים מודים על התגובה.
  10. כנפיים

    כנפיים משתמש מקצוען כתיבה ספרותית איור וציור מקצועי פרסום וקופירייטינג

    הצטרף:
    ‏3/12/18
    הודעות:
    659
    תודות :
    4,176
    נקודות:
    159
    הי, @פרפר סגול ! אף אחד לא מגיב כי את לא רוצה או משהו?
    אם כך אמחק אח"כ.
    נושא מרתק, והכתיבה מצויינת!
    התיאורים מעולים, ואני מאד אוהבת את השילוב של שירים ומשפטים בקטעים.

    הפרק על השיחה עם התינוקת נהדר, והייתי ממשיכה אפילו עוד את השיח ומעלה את תגובות הסביבה בפיה של התינוקת כמו שעשית.
    דווקא הפרק האחרון הרגיש טיפה מרוחק. לא הרגשתי את הכאב עולה לגמרי. אולי כי היה יותר מדי מקום להיא שמעבר לקו?
    הצלחות! תמשיכי! מחכים!
     
  11. שני זאת אני :)

    שני זאת אני :) משתמש מקצוען כתיבה ספרותית סאונד ומוזיקה

    הצטרף:
    ‏25/10/17
    הודעות:
    472
    תודות :
    2,506
    נקודות:
    149
    לא ידענו אם היא רוצה פה, או באשכול יעודי לתגובות ככה שזה ישאר לסיפור עצמו.

    @פרפר סגול , מה אומרת?
     
    פרפר סגול, לילך אור ו-כנפיים מודים על התגובה.
  12. רותי רפפורט

    רותי רפפורט Moderator מנהל סופרות וכתיבה כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏14/11/18
    הודעות:
    1,449
    תודות :
    4,216
    נקודות:
    184
    זחלי משי.
    או טוואי משי.
    אבל לא תולעים...
    הכתיבה יפה, אבל הפיסוק.............
    כמה כללים בסיסיים: נקודה בסוף משפט, לא פסיק. פסיקים מפרידים בין חלקי משפט, ויש הרבה מאוד כללים מתי ואיך.
    וגם אין צורך לרדת שורה אחרי כל משפט. טקסט רציף צריך להיות בשורות ארוכות, רק דיאלוגים לא.
     
  13. פרפר סגול

    פרפר סגול משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏16/3/19
    הודעות:
    127
    תודות :
    2,786
    נקודות:
    149
    סוג מצלמה:
    CANON 80D
    מודעת לענין, ובכל אופן העדפתי להשתמש בתולעי מהסיבה הפשוטה:
    הן חלקלקות ונעימות (או קצת מגעילות, תלוי את מי שואלים).
    הן מרתקות.
    הן מדגימות לנו מעגל שלם חיים.
    הן מכריחות אותנו לזהות עצי תות ולקטוף עלים ברעל.
    הילדים קוראים להן תולעי משי, אבל השם התקני הוא זחלי משי.
    (https://www.internet-mom.com/מגדלים-תולעי-משי/)

    לגבי הפיסוק-
    אני ממש עובדת על כך.
    אשמח לקבל הערות בנושא.
     
    נעמה :) ו-שי"ג מודים על התגובה.
  14. פרפר סגול

    פרפר סגול משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏16/3/19
    הודעות:
    127
    תודות :
    2,786
    נקודות:
    149
    סוג מצלמה:
    CANON 80D
    אשמח לקבל אותם כאן.
    מחכה לשמוע...
     
  15. פרפר סגול

    פרפר סגול משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏16/3/19
    הודעות:
    127
    תודות :
    2,786
    נקודות:
    149
    סוג מצלמה:
    CANON 80D
    פרק ט'

    את מבינה, שושה?
    זה מין חוסר אונים כזה, את לא יכולה לעזור לעצמך, תלויה באחרים.
    את צריכה שמישהו יחשוב עליך, יציע את השידוך, לפעמים אני תוהה כמה כח יש לאנשים לענות עלי בברורים, כמה כח יש להם להתלהב ולהחמיא שוב ושוב, ולהסביר בפעם האלף למה היא עדיין לא התחתנה.
    את יודעת, "אין חבוש מתיר עצמו", אני מרגישה במין בור שאני לא יכולה להוציא את עצמי ממנו.
    אחר כך דברנו על הבור, על החנק ועל התחושה הזו שהעולם רץ קדימה ואני עדיין מדשדשת בשלולית הזו.
    ובסוף קבלתי תרגיל לשיעורי בית, שנים לא עשיתי שיעורים, אז הגיע הזמן להשלים פערים.

    ***
    עקרונית, אני לא הולכת לפגישה עכשיו, אני מזכירה לעצמי,אני הולכת לעשות ש.ב .
    זה פר? זה פר לטרטר בחור בשביל ש.ב ?
    אני משתיקה את הקול הזה באמירה הקלאסית ש"אם זה שלי"...
    אז, ע"פ הכללים החדשים בקשתי שהפגישה הזו לא תתקים במלון משמים, אלא במקום שאפשר להנות בו,סתם כך, גם אם ה"צד השני" ממש משעמם.
    נפגשנו בטילת בנתניה, שעת שקיעה, אני מולהבת מהנוף, מהגלים, ומבחינתי היה אפשר להגיע לכאן גם לבד.
    ולמעשה, אני לבד, אמנם בברורים אמרו שהבחור פחות חברותי ,אבל הוא הספיק להתקדם מאז הברורים ולאחוז את פלך השתיקה באופן שאינו משתמע כלל וכלל.
    ובמפתיע אני לא מתפקדת על תואר מחלצת, ויש שתיקה סמיכה כל חמש דקות, שמופרית מצידי באמירה כזו או אחרת על יופי הגלים.
    ואחרי ארבעים דקות היא מסתימת בקול ענות חלושה, ואני נשארת בטילת להנות.
    אני נהנית מהגלים וגם מעצמי.
    מרגישה שפסעתי צעד קדימה.
     
  16. הפקות כתיבה

    הפקות כתיבה משתמש מקצוען כתיבה ספרותית סאונד ומוזיקה

    הצטרף:
    ‏4/5/18
    הודעות:
    220
    תודות :
    1,258
    נקודות:
    149
    עיסוק:
    מנגנת וכותבת את החיים.
    מיקום:
    מרכז
    איזה כיף שהצטרפת
    הסיפור נוגע ללב
    את יכולה להמשיך?
    (ואגב, הרעיון של לדבר לתינוקת...
    אני הולכת לנסות אותו על הפשוש שלי:))
     
  17. Ruty Kepler

    Ruty Kepler Moderator מנהל סופרות וכתיבה כתיבה ספרותית פרסום וקופירייטינג

    הצטרף:
    ‏13/8/14
    הודעות:
    6,633
    תודות :
    36,383
    נקודות:
    240
    עיסוק:
    ראיית חשבון, כתיבה ספרותית, כתיבה עיתונאית
    סוג מצלמה:
    G9
    הסיפור מעניין, כדאי ללטש יותר את צורת ההגשה, כדי שנוכל להנות ממנו במלואו :)

    כמה כללים בהגשת סיפורים:

    - רווח אחרי פסיק - חובה.
    - בלי ראשי תיבות. לפתוח אותם. (חוץ ממקרים חריגים שראשי התיבות הפכו בעצמם למילה מדוברת, כמו 'בד"ץ').
    - להקפיד על משלב לשוני קצת יותר גבוה משפת הדיבור. ('זה פר', לדוגמה, הוא ביטוי שלא עובר מסך)
    - כמו שכבר אמרו - האנטר נועד רק לסוף פיסקה, או בין משפטים בדו שיח.
    - לזכור שחלק מהקוראים לא נמצאים בעולם התוכן שלך, להנגיש את הסיפור לכולם. האמירה הקלאסית 'אם זה שלי', למשל, לא בטוח שהיא ברורה לכל הקוראים.

     
  18. פרפר סגול

    פרפר סגול משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏16/3/19
    הודעות:
    127
    תודות :
    2,786
    נקודות:
    149
    סוג מצלמה:
    CANON 80D
    תודה!
    מעריכה את האכפתיות והמאמץ!
     
    Ruty Kepler מודה על התגובה.
  19. שני זאת אני :)

    שני זאת אני :) משתמש מקצוען כתיבה ספרותית סאונד ומוזיקה

    הצטרף:
    ‏25/10/17
    הודעות:
    472
    תודות :
    2,506
    נקודות:
    149
    כתיבה מיוחדת, התיאורים מעולים ומרתקים, נושבת מהסיפור אותנטיות פשוטה ונוגעת ללב.
    בפרק א', קצת הפריע לי שהבמה עוברת למיכל, היות וכל הפרקים לאחר מכן של אלישבע, זה קצת 'תקוע'...
    לדעתי אם גם זה היה מסופר מנקודת מבט של אלישבע היה יותר מוצלח.
    אהבתי את הקטע עם שושה :)
    מחכה להמשך.
     
    צלצולית, תמר אלי, נעמה :) ומשתמש נוסף מודים על התגובה.
  20. פרפר סגול

    פרפר סגול משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏16/3/19
    הודעות:
    127
    תודות :
    2,786
    נקודות:
    149
    סוג מצלמה:
    CANON 80D
    פרק י'

    האותיות שעל גבי המעטפה צוהלות 'לכבוד אלישבע הרץ', משהו מוכר לי, ללא ספק. אני פותחת את המעטפה הלבנה, צופנת הסוד, ובתוכה ממתינה לי הפתעה, הזמנה לבת מצווה של הבת של שיר. שיר היא סיפור מעניין בפני עצמו, אבל ההזמנה מטלטלת אותי, שיר עושה בת מצווה, בת מצווה לרונית. רק שיר תזמין חברות מהתיכון לבת מצווה של הבת שלה, ולא רק אני אופיע עם מתנה, אפילו שממש לא מתחשק לי.
    אני לא קונה הרבה מתנות, אבל כשאני קונה, זה עולה לי ביוקר, וכך אני יוצאת מחנות התכשיטים האקסלוסיבית עם שקית ממותגת של סורווסקי, בתוכה שוכן בטח ברבור מוזהב ששמח לצאת סופסוף לחיי המעשה.
    אני מגיעה לביתה של שיר, היא מזהה אותי מיד, אני לעומתה- לא הייתי מצליחה לזהות אותה עד עצם היום הזה,שיר מבטאת בכל מאודה את הפסוק "מגביה שפלים" ואני...
    היא נחמדה ולבבית ונעימה כמו תמיד והברבור שלי מחליף ידים ויוצא לאור בקריאות שמחה של שיר ורונית.
    אחרי עשרים דקות מופיעות רחלי,תרצה ושושנה ואנחנו מתישבות ליד שולחן עמוס ויחודי, כיף, כיף לפגוש בנות שלמדת איתן מהיסודי. נורא, נורא לפגוש אותן בסיטואציה הנוכחית, אני זורמת, הן זורמות, ואיכשהו המפגש מגיע לקו הסיום, וממש ביציאה אחרי שאנחנו נפרדות מכל החוגגות וצועדות בשתיקה לתחנת האוטובוס, אני מעזה לשאול את החברות המקסימות שלי, 'תגידו,חשבתן עלי פעם'?
    הן המומות, אבל אני ממשיכה, נחושה, 'אני מאד אשמח לקבל מכן רעיונות, או אפילו רק שמות, ואני אעשה את המשך העבודה', למזלי, האוטובוס שלי מגיע לתחנה ואנחנו נפרדות.
    הן המומות, אני המומה, לא נורא, מותר לי להפגין חולשה.
    ורק כשאני מגיעה הביתה ומהרהרת בעניין,אני קולטת שגם בשביל להביע חולשה צריך הרבה כוח.