הנושאים החמים
הנושאים החמים
קמתי טוב הבוקר, הייתי אחרי חופש של שבע ימים.
לאחר שקט של שבוע.
קמתי מלאת סיפוק שעבר שבוע מאז ההחלטה לברוח,
ועמדתי בקבלה. שבוע.
זה היה יום שני שעבר, שהרגשתי שזהו, שהעולם מסתחרר סביבי,
ואני צריכה ללכת.
אז הלכתי.
נכנסתי הביתה, לקנוכיה שלי.
התקפלתי לי אל תוך עצמי, נשאבת אל תוך המקום שאני הכי אוהבת,
לבד, עם ההיא שאני הכי אוהבת.
וביליתי. עם הפיצול שלי. עם אהבת הנפש שלי.
עם האני שהוא רק שלי.
דיברתי איתה אישית, לראשונה מזה זמן.
דנתי איתה על סוגיות מעניינות,
והעיקר שרבנו, הרבה.
והיה לי טוב.
העולם היה לי הנוף, וצפיתי בו מבעד לשריון.
עקבתי אחרי הרצים, העמוסים, אחרי אלו שאין להם זמן לחשוב.
ראיתי את הזוחלים, את הנחשלים ובהיתי בנופלים.
צחקתי מבעד לחומות, על חוסר השליטה.
לעגתי על קטנותם.
בזתי להם, לעולם כולו.
אהבתי לבוז. לכולם.
הרגשתי טוב עם עצמי,
ככה, עם העצמאות והבדידות.
החיים שלי נוהלו על אצבע אחת קטנה.
והאצבע הזו הייתה שלי.
לא רדפתי, קינאתי לא הייתי חלק מהאטמוספרה שלהם.
הייתי לי שבוע בכוכב לכת נפרד.
ששם יש קובעת חוקים אחת.
שליטה עושה לי טוב.
שליטה על אנשים חזקים עושה לי עוד יותר טוב.
אז שלטתי על עצמי, שליטה מלאה.
שלטתי על הקשרים שלי,
על מרחב הכניסה אלי פנימה,
ומזה שבוע אין יוצא ואין בא.
ועכשו עבר שבוע,
ואני, שאוהבת לעמוד בהחלטות בכבוד,
ועד הסוף.
אני שומעת את הצער של ייצר השליטה שלי,
מקשיבה לשמחה של ייצר אהבת הבריאה,
ומתעלמת משתיהם.
כשליט שלפעמים מתעלם מיועציו.
וחוזרת לקחת חלק עם העולם שכה בזתי לו.
כי כך החלטתי.
ואני עומדת בכל החלטותי.
יצאתי מהבית זקופה. מכירה בערכי.
הכל בשליטה.
עד הכאב ברגל שמנע ממני ללכת בקצב המתוכנן,
שגרם לי להפסיד את האוטובוס, לאחר לעבודה,
ליפול,
ולצלוע כל היום.
לצלוע וללגלג.
להיראות מגוחך ולצחוק.
ואהבתי את זה, את קטנות האדם.
אהבתי ללעוג לאדם על אופסת ידו.
אהבתי לבוז לעולם כולו.
לאחר שקט של שבוע.
קמתי מלאת סיפוק שעבר שבוע מאז ההחלטה לברוח,
ועמדתי בקבלה. שבוע.
זה היה יום שני שעבר, שהרגשתי שזהו, שהעולם מסתחרר סביבי,
ואני צריכה ללכת.
אז הלכתי.
נכנסתי הביתה, לקנוכיה שלי.
התקפלתי לי אל תוך עצמי, נשאבת אל תוך המקום שאני הכי אוהבת,
לבד, עם ההיא שאני הכי אוהבת.
וביליתי. עם הפיצול שלי. עם אהבת הנפש שלי.
עם האני שהוא רק שלי.
דיברתי איתה אישית, לראשונה מזה זמן.
דנתי איתה על סוגיות מעניינות,
והעיקר שרבנו, הרבה.
והיה לי טוב.
העולם היה לי הנוף, וצפיתי בו מבעד לשריון.
עקבתי אחרי הרצים, העמוסים, אחרי אלו שאין להם זמן לחשוב.
ראיתי את הזוחלים, את הנחשלים ובהיתי בנופלים.
צחקתי מבעד לחומות, על חוסר השליטה.
לעגתי על קטנותם.
בזתי להם, לעולם כולו.
אהבתי לבוז. לכולם.
הרגשתי טוב עם עצמי,
ככה, עם העצמאות והבדידות.
החיים שלי נוהלו על אצבע אחת קטנה.
והאצבע הזו הייתה שלי.
לא רדפתי, קינאתי לא הייתי חלק מהאטמוספרה שלהם.
הייתי לי שבוע בכוכב לכת נפרד.
ששם יש קובעת חוקים אחת.
שליטה עושה לי טוב.
שליטה על אנשים חזקים עושה לי עוד יותר טוב.
אז שלטתי על עצמי, שליטה מלאה.
שלטתי על הקשרים שלי,
על מרחב הכניסה אלי פנימה,
ומזה שבוע אין יוצא ואין בא.
ועכשו עבר שבוע,
ואני, שאוהבת לעמוד בהחלטות בכבוד,
ועד הסוף.
אני שומעת את הצער של ייצר השליטה שלי,
מקשיבה לשמחה של ייצר אהבת הבריאה,
ומתעלמת משתיהם.
כשליט שלפעמים מתעלם מיועציו.
וחוזרת לקחת חלק עם העולם שכה בזתי לו.
כי כך החלטתי.
ואני עומדת בכל החלטותי.
יצאתי מהבית זקופה. מכירה בערכי.
הכל בשליטה.
עד הכאב ברגל שמנע ממני ללכת בקצב המתוכנן,
שגרם לי להפסיד את האוטובוס, לאחר לעבודה,
ליפול,
ולצלוע כל היום.
לצלוע וללגלג.
להיראות מגוחך ולצחוק.
ואהבתי את זה, את קטנות האדם.
אהבתי ללעוג לאדם על אופסת ידו.
אהבתי לבוז לעולם כולו.
