שיתוף - לביקורת ההווה אין

לאלה

משתמש על
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
פרסום וקופי
כמה שצפתה לו, למלאך השחור, סירב הוא לפגוש אותה. כמה שכמהה לראות את המוות, להרגיש שהכל נגמר, לא בא קיצה. היא צפתה לו, האמינה שהנה הנה, הדלקת ריאות הזאת תגמור אותה. אך לא. שוב פקחה עיניים, שוב מלמלה "מודה אני" שוב התאכזבה שהאמין בה, והשיב בה נשמה.

כמה דברה על הסוף, על איך יקברו ומי יספיד, כמה אהבה את הפרטים הטכניים של הלוויה תצא מבית נעוריה ובאיזה חלקה תיקבר. ראתה בעיני רוחה את המנחמים עולים לדירתה, מספרים על הנחת, על ארבעה דורות.

כמה יחלה שיגמרו ייסוריה, העין הדומעת מהקטרקט שנכשל, הרגל הנפוחה משנים וריאות לא משהו, הלב שפעם בקצב משלו וכרישי הדם במח. כמה נמאסו עליה החידלון וכהות החושים, הכח ההולך ואוזל, חירותה ההולכת ונמוגה וגופה הבוגד בה שאוסר אותה בתוכו.

האמינה שיש גם יש ייאוש, האמינה שלא נשאר עוד שבב של אור, לא חלמה שמישהו מבין אותה, את כאביה, את ראשה הצלול למחצה. את אכזבותיה, את רצונותיה של אישה בת תשעים וחמש.

התגעגעה להוריה, פעמים חשבה כי עודם בדירתם בתל אביב ממתינים לבואה, פעמים בקרעי צלילות ידעה שמנוחתם עדן, רצתה לנוח עימם. חלמה על אחיותיה שהבינו לליבה וידעו שיחה מהי, ביקשה את אחיה שחכמים היו, ואינם עוד.

כאבה דור שאבד. דור שדיבר את שפתה, שידעה את מושגיו וחלומותיו. כאבה דור חדש שקם ולא ידע אותה.

כך היא קמה בוקר ועוד בוקר, ישובה על כיסא הגלגלים של "יד שרה", מדפדפת בסידור עמוד אחר עמוד, מתפללת שחרית, ממשיכה למנחה, לערבית, לשחרית של שבת, לברכת המזון. עד שבאה אישה שלא הכירה וסגרה את סידורה, הגישה לה ארוחת בוקר.

סביבה הסתובבו אנשים, טענו לקרבת משפחה, קראו לה "סבתא" אמרו לה שהם הבנים של ההיא, הבנות של ההוא. היא לא זיהתה איש מהם. ישבה עמם לסעודות שבת ולא ידעה אם אכן שבת היום, או שמא חג, או יום חולין. אהבה אותם, את חביבותם, את אדיבותם, אך לא זיהתה בהם נכדים. הלא ילדיה שלה – ילדים רכים היו בתודעתה.

כך העבירה את ימיה בהכרה חלקית, יודעת לא יודעת מה נעשה עימה, זוכרת ולא זוכרת, חיה בעבר בעולם של הווה. מבולבלת. עלובה. כמהה לסיים תפקידה בעולם תוהו.

ואז הוא בא.

זקנו צמח והאפיר. היא זוכרת אותו בן שש לכל היותר.

"אמא? מה שלומך?" הוא שואל וחיוך תחת שפמו הצהוב מעשן סיגריות.

מבטה תוהה עליו, על הסבא הצעיר שיושב מולה ומספר לה שהוא בנה הקטן. העיניים אותן עיניים, ניצוצות של זהב בתוך חום. והגומה בלחי שמבצבצת מבעד לזקן. אינה בטוחה בזהותו. אך הדמיון מבטיח לה ילד שגדל.

והם יושבים, והם מדברים וצוחקים ומעלים זיכרונות שהיא בעצם חיה עכשיו.

הוא מזדעזע מאירוע מוחי שלקח לו את אימו יולדתו, העלים עבר קרוב, הביא עבר רחוק לקדמת האונה. כואב את האישה היושבת חסרת פעילות בכיסא גלגלים נצרכת כל כך לשירותיו. רוצה לבכות ילדות שעוד מפעמת בו. רוצה לצרוח רצון נואש לאם שתאחז בידו ותאמר "יהיה בסדר, ילד." רוצה לשבת לידה, להביט בעיניה הצלולות ולספר לה על השידוכים של גרשון, ועל בתיה שלו שמחכה לילדים, לדבר פוליטיקה. אך עיניה עכורות מדלקת מתמשכת, והוא צוחק לה צחוק נבוך.

והיא – לחצי שעה של ביקור של הילד שלה, שגדל לה ככה פתאום, שמספר את חייו ולא מתעקש על חייה, לחצי שעה, היא – רוצה לחיות.
 

שלחן עורך

מהמשתמשים המובילים!
פרסום וקופי
עריכה תורנית
וואו. עצוב מידי.
נכון, יש בסוף תקוה קטנה, עם מסר עוצמתי הזועק אלינו גם מלוחות מהודעות 'מתי בפעם האחרונה התקשרת להגיד לאמא בוקר טוב'... אך העצב הוא גדול, ומעט מייאש.
התיאור הארוך על הייאוש, הסבל וחוסר הטעם בחיים, כמעט מוציא את הטעם מהברכה הנפוצה 'עד מאה ועשרים'... וחבל שכך.
והאמת שונה ברוב המקרים, ומסיבות שונות.
א. הרבה פעמים, הדבר הראשון שמאבדים באיבוד הצלילות הוא המחשבות המדכאות. כשלא מצליחים לחשוב קדימה ואחורה, וחיים בעיקר את הרגע, ואת ההורים שבדמיון עדיין כאן - מכסים בשמיכה ומכינים ארוחה חמה... אין סיבה להיכנס למחשבות שכאלו.
ב. דווקא הישישים שמחוברים לסידור ולספר התהילים, סובלים הרבה פחות מהרגשות כאלו. האמונה, התפילה, התקווה והקרבה לקב"ה, מנטרלים פעמים רבות את ההרגשות המייאשות.

יש פעמים כאלו, יש הרבה, אבל אנא, תשאירו לנו טעם בחיים.
 

לאלה

משתמש על
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
פרסום וקופי
אני יודעת שזה עצוב.
אבל זו המציאות. זה סיפור אמיתי, זה לא פרי הדמיון.
זכיתי ואני חיה באותו בית עם סבתא בת 90+ , כהות חושים גוברת על קרעי צלילות. וזה קשה, וזה חסר תקווה, וזה מייאש - היא אומרת, לא אני.
ואני רואה את ילדיה באים לבקר, וזה קשה להם, מאוד קשה להם.
וחמש דקות אחר כך היא לא זוכרת שהם היו, לפעמים גם תוך כדי.
והם כל כך מיואשים. וכל כך לא מאמינים שעזרו במשהו.
ואני, שחיה איתה יחד, יודעת כמה אור ותקווה הם נותנים לה.
אז חשוב לי מאוד המסר הזה, וחשוב לי מאוד שאנשים ילכו לבקר את הוריהם והורי הוריהם המזדקנים.

הרבה פעמים, הדבר הראשון שמאבדים באיבוד הצלילות הוא המחשבות המדכאות. כשלא מצליחים לחשוב קדימה ואחורה, וחיים בעיקר את הרגע, ואת ההורים שבדמיון עדיין כאן - מכסים בשמיכה ומכינים ארוחה חמה... אין סיבה להיכנס למחשבות שכאלו.
הלוואי. הלוואי. הלוואי. הוי, כמה הלוואי.

דווקא הישישים שמחוברים לסידור ולספר התהילים, סובלים הרבה פחות מהרגשות כאלו. האמונה, התפילה, התקווה והקרבה לקב"ה, מנטרלים פעמים רבות את ההרגשות המייאשות.
כמובן שמדהים לראות את האדם האמיתי, בלי הפילטרים, מתחת לשכבות הגיל והמצב הרפואי. ורואים. וזה יפה מאוד ומרגש מאוד. אבל לכולנו יש רגשות שליליים לפעמים. גם לזקנים יראי שמיים ומורמים מעם.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט א'

א אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת יְהוָה:ב אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ:ג אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ:ד אַתָּה צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ לִשְׁמֹר מְאֹד:ה אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ:ו אָז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְוֹתֶיךָ:ז אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:ח אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאֹד:
נקרא  33  פעמים

לוח מודעות

למעלה