פרק 6/ אין משיחים בשעת הסעודה
ציפי רוצה השבת שקט, זה ברור לה.
אחרי השבועות האחרונים של האירוח סביב השעון ואחרי השבת האחרונה שהיתה על תקן של 'מתארחים' שזה גרוע מבחינתה בהרבה...
כן. שבת של שקט, זה כל מה שביקשה נפשה.
מי היה מאמין?
פשוט ל-י-ש-ו-ן. היינו כחולמים.
"קניתי לך עיתונים, קצת ממתקים. תיהני, תתפנקי השבת. תחגגי את החופש!" מחייך חיוך רחב מנחם ןמעיף בקשת חבילת עיתונים ושקית ממתקים מרשרשת, מניח בחגיגיות מארז שוקולדים מגרה ומזמין.
מי צריך עיתונים מנחם? עיתונים? השבת???
שינה בשבת- תעננננוג. רוב האנושות זוכה לתענוג הנפלא הזה, גם אורחיה היקרים. היא- לא. היא לא.
והשבת היא תזכה.
לא, היא לא צריכה עיתונים.
היא תחליק ככה לגרון כמה שוקולדים עסיסיים ואחר כך - תחליק הישר למיטה הקסומה. ותישן שנת יגעים עסיסית.
היא תצבור כוחות. לא פחות.
אכין כזו שבת קלילה.
שלושה סוגי סלטים ככה... בלי לעשות סלט של תריסר סוגי סלטים.
מנה אחרונה- זו הדאגה האחרונה. אולי נקנה גלידה ואולי לא צריך בכלל.
בקיצור- שבת של כיף, בשבילי.
יום חמישי היום, והיא מרגישה שהלב שלה קצת מפרפר לו, את האמת? היא ממש לא מבינה למה קוראים לזה 'לפרפר' כשהקונוטציה שעולה מן המילה לדידה היא פרפרים, חופש, דרור, שמיים, פריחה.
היא מרגישה שליבה דחוס עד כדי מחנק. כל צלצול טלפון מקפיץ אותה.
השם, רק לא עוד אורחים השבת.
אבאל'ה, תן לי להעביר שינה לעיני ותנומה לעפעפי בשבת זו.
אבאל'ה, מבקשת שהשבת תתן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה- רק לאחר השעה תשע בבוקר. בבקשה. לכל הפחות לתרנגול של יודקביץ' השכנים.
אבאל'ה. אני רוצה לנוח באמת---
הם פונים ליטול ידיים לארוחת ערב משותפת, ארוחה רגועה של אנשים שיש להם גם קצת זמן רק לעצמם.
בליבה- ממשיכה את ברכות השחר. שלא עשני עבד. שעשני כרצונו. פוקח עיוורים.
צלצול הטלפון גודע באחת את תפילתה הנרגשת. והיא נעצרת, דהומה.
לא, זה לא יכול להיות.
זה כן.
ישראל.
'אל תענה' היא מתחננת למנחם בלי קול. 'אל תענה'.
מנחם לוחץ באלגנטיות 'השתק'. למנחם אין נקיפות מצפון. לציפי- המצפון חוגג. למה בכלל קוראים לה ציפי?
צלצול נוסף.
לענות? לא לענות? לענות? לא לענות? לענות?
לא לענות.
"הכל בסדר!" צוחק אליה מנחם בעליזות ועיניו צוחקות. "הפלאפון שלי ישן עכשיו! הקדים את השינה ליום חמישי. מה רע? שינה ביום חמישי- תענוג!"
צלצול נוסף מנסר את הדממה המשתקת.
הפלאפון של ציפי. ציפי שולחת יד מהססת.
"עצרי!" זועק מנחם ורוצה ליטול את השפופרת. "תני לי לפחות לענות!"
מאוחר מידי.
"שלום" חסר גוון נשמע בטלפון.
'שלום' כזה שאומר שלום לכל התכניות היפות. 'שלום' כזה שאומר שלום לחלומות על החלומות.
'שלום' כזה ששואל דבר אחד: למה הרמת, ציפי? למה??? ולמה אם הרמת- את יודעת מראש שאת מרימה גם ידיים והולכת לאשר את בואם של ישראל ואסתר?
אבל אחרי רגע ה'שלום' הזה מצרף אליו מילים חמות ונרגשות: "הי, מה שלומכם? מה קורה אתכם? מתגעגעים אליכם--- מה שלום הילדים?. בקיצור- מתגעגעיםםם!"
מה את חושבת שאת עושה, ציפי. מה?
"ברוך השם, יום יום. ומה שלומכם? מה שלום הילדים? כולם? גם אנחנו מתגעגעים. נורא."
ציפי שותקת ומחכה להמשך הברור. לאסתר של ישראל יש רק משהו אחד ביום חמישי בלילה לבקש.
תעשי את זה קצר אסתר, בבקשה. היא מתחננת בלי קול לנייד.
יום חמישי בלילה היום, ואם אני צריכה להספיק להכין למחר את הבית כיאה לאורחים, להכין גם את חדר האורחים, לפרוש מיטות, מצעים, מגבות, לדאוג לקניות ולמלאי בארונות ולטגן, לקצוץ, לאפות ולבשל למשפחת אורחים חמודה, אני חייבת לעצור עכשיו את השיחה, ולהתחיל עכשיו. הרגע.
ידיה נשלחות כמאליהן לכיוון המקפיא. כבר, כבר מוציאה את הדגים---
"אז את שומעת ציפי? בשבוע שעבר בקידוש, השארתם את הסוודר של יוסי. שלחנו אותו עכשיו עם אנשים שנוסעים בשבת למושב. אז יופי, היה כיף לדבר איתך! לילה טוב ושבת שלום!"
ציפי צונחת בהלם על הכסא, ולמרגלותיה בקול רעש גדול צונחים לה שני מגשים של דגים קפואים.
ציפי רוצה השבת שקט, זה ברור לה.
אחרי השבועות האחרונים של האירוח סביב השעון ואחרי השבת האחרונה שהיתה על תקן של 'מתארחים' שזה גרוע מבחינתה בהרבה...
כן. שבת של שקט, זה כל מה שביקשה נפשה.
מי היה מאמין?
פשוט ל-י-ש-ו-ן. היינו כחולמים.
"קניתי לך עיתונים, קצת ממתקים. תיהני, תתפנקי השבת. תחגגי את החופש!" מחייך חיוך רחב מנחם ןמעיף בקשת חבילת עיתונים ושקית ממתקים מרשרשת, מניח בחגיגיות מארז שוקולדים מגרה ומזמין.
מי צריך עיתונים מנחם? עיתונים? השבת???
שינה בשבת- תעננננוג. רוב האנושות זוכה לתענוג הנפלא הזה, גם אורחיה היקרים. היא- לא. היא לא.
והשבת היא תזכה.
לא, היא לא צריכה עיתונים.
היא תחליק ככה לגרון כמה שוקולדים עסיסיים ואחר כך - תחליק הישר למיטה הקסומה. ותישן שנת יגעים עסיסית.
היא תצבור כוחות. לא פחות.
אכין כזו שבת קלילה.
שלושה סוגי סלטים ככה... בלי לעשות סלט של תריסר סוגי סלטים.
מנה אחרונה- זו הדאגה האחרונה. אולי נקנה גלידה ואולי לא צריך בכלל.
בקיצור- שבת של כיף, בשבילי.
יום חמישי היום, והיא מרגישה שהלב שלה קצת מפרפר לו, את האמת? היא ממש לא מבינה למה קוראים לזה 'לפרפר' כשהקונוטציה שעולה מן המילה לדידה היא פרפרים, חופש, דרור, שמיים, פריחה.
היא מרגישה שליבה דחוס עד כדי מחנק. כל צלצול טלפון מקפיץ אותה.
השם, רק לא עוד אורחים השבת.
אבאל'ה, תן לי להעביר שינה לעיני ותנומה לעפעפי בשבת זו.
אבאל'ה, מבקשת שהשבת תתן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה- רק לאחר השעה תשע בבוקר. בבקשה. לכל הפחות לתרנגול של יודקביץ' השכנים.
אבאל'ה. אני רוצה לנוח באמת---
הם פונים ליטול ידיים לארוחת ערב משותפת, ארוחה רגועה של אנשים שיש להם גם קצת זמן רק לעצמם.
בליבה- ממשיכה את ברכות השחר. שלא עשני עבד. שעשני כרצונו. פוקח עיוורים.
צלצול הטלפון גודע באחת את תפילתה הנרגשת. והיא נעצרת, דהומה.
לא, זה לא יכול להיות.
זה כן.
ישראל.
'אל תענה' היא מתחננת למנחם בלי קול. 'אל תענה'.
מנחם לוחץ באלגנטיות 'השתק'. למנחם אין נקיפות מצפון. לציפי- המצפון חוגג. למה בכלל קוראים לה ציפי?
צלצול נוסף.
לענות? לא לענות? לענות? לא לענות? לענות?
לא לענות.
"הכל בסדר!" צוחק אליה מנחם בעליזות ועיניו צוחקות. "הפלאפון שלי ישן עכשיו! הקדים את השינה ליום חמישי. מה רע? שינה ביום חמישי- תענוג!"
צלצול נוסף מנסר את הדממה המשתקת.
הפלאפון של ציפי. ציפי שולחת יד מהססת.
"עצרי!" זועק מנחם ורוצה ליטול את השפופרת. "תני לי לפחות לענות!"
מאוחר מידי.
"שלום" חסר גוון נשמע בטלפון.
'שלום' כזה שאומר שלום לכל התכניות היפות. 'שלום' כזה שאומר שלום לחלומות על החלומות.
'שלום' כזה ששואל דבר אחד: למה הרמת, ציפי? למה??? ולמה אם הרמת- את יודעת מראש שאת מרימה גם ידיים והולכת לאשר את בואם של ישראל ואסתר?
אבל אחרי רגע ה'שלום' הזה מצרף אליו מילים חמות ונרגשות: "הי, מה שלומכם? מה קורה אתכם? מתגעגעים אליכם--- מה שלום הילדים?. בקיצור- מתגעגעיםםם!"
מה את חושבת שאת עושה, ציפי. מה?
"ברוך השם, יום יום. ומה שלומכם? מה שלום הילדים? כולם? גם אנחנו מתגעגעים. נורא."
ציפי שותקת ומחכה להמשך הברור. לאסתר של ישראל יש רק משהו אחד ביום חמישי בלילה לבקש.
תעשי את זה קצר אסתר, בבקשה. היא מתחננת בלי קול לנייד.
יום חמישי בלילה היום, ואם אני צריכה להספיק להכין למחר את הבית כיאה לאורחים, להכין גם את חדר האורחים, לפרוש מיטות, מצעים, מגבות, לדאוג לקניות ולמלאי בארונות ולטגן, לקצוץ, לאפות ולבשל למשפחת אורחים חמודה, אני חייבת לעצור עכשיו את השיחה, ולהתחיל עכשיו. הרגע.
ידיה נשלחות כמאליהן לכיוון המקפיא. כבר, כבר מוציאה את הדגים---
"אז את שומעת ציפי? בשבוע שעבר בקידוש, השארתם את הסוודר של יוסי. שלחנו אותו עכשיו עם אנשים שנוסעים בשבת למושב. אז יופי, היה כיף לדבר איתך! לילה טוב ושבת שלום!"
ציפי צונחת בהלם על הכסא, ולמרגלותיה בקול רעש גדול צונחים לה שני מגשים של דגים קפואים.