הדוגמן

אילת בריטמן

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
upload_2019-6-10_13-54-38.png



"אפשר?" שואלת חנה בקול קטן כזה, פצפון. "בטח", אני עונה לה מייד, ומייד גם נזכרת שחנה לא פותחת פה כמעט אף פעם ומי יודע כמה אומץ הייתה צריכה בשביל לומר את האפשר הקטנצ'יק הזה.

"ביקשת שנבחר חיה שנראית לנו מעניינת, נכון? אז אני בחרתי אותו. לא יודעת אפילו איך קוראים לו כל כך, יודעת מה יש לו לומר אבל משהו אחר משך אותי. הוא נראה לי דוגמן".

"דוגמן? מה פירוש?"

"הוא לא בתנוחה הטבעית שלו, נראה כאילו מישהו העמיד אותו לצילום. וחיות הרי לא אמורות לדגמן. כאילו מישהו בחר לו את התנוחה, את הלוקיישן, סידר לו את הידיים, כיוון לו את המבט, מתח לו את הפה, דוגמן בקיצור".

"ואיך זה בשבילו להיות דוגמן?"

"אמרתי, קודם כל זה לא טבעי. בעצם אם חושבים על זה, אף פעם דוגמן הוא לא טבעי, הוא סוג של הנדסה גנטית, בסך הכול משמש כלי להשגת מטרות של מישהו, של משהו אחר".

"ומה עוד?"

"מה עוד? תראי, מבחוץ זה נראה מאד נחמד. הוא נראה מושלם, ובטח בחרו אותו מבין כל החיות האחרות. הוא כנראה יפה במיוחד או כריזמטי במיוחד או הכול ביחד. הוא מקבל מן הסתם הרבה מחמאות על המראה שלו, אולי יש כאלו שמקנאים בו, והוא גם נורא מפורסם וידוע בסביבה שלו".

"זה מבחוץ את אומרת, ומה בפנים?"

המבט שלה מרצין. "אני חושבת שהוא שכח קצת את מה שיש בפנים. מרוב שהוא עסוק באיך הוא נראה ואיך הוא צריך להיראות ומה אומרים על איך שהוא נראה, הוא כאילו איבד את הפנימיות שלו, כאילו התנוונו שם החלקים הפנימיים".

"אז מה, אין פנימיות?"

"לא", היא אומרת ונושכת שפתיים, "הוא מפלסטיק, הוא לא באמת חי".

מן כבדות שכזאת יורדת על החדר. אני מתבוננת בשאר הקבוצה. רוב הנשים מסיטות את מבטן או משפילות את עיניהן. שמץ של מושג אין לי על מה מדברת חנה, תיאור הדוגמנית המוחצנת רחוק ממנה כרחוק רבנית דגולה מהתואר הזה. רק הכאב נישא בחלל, מוחש כמעט.

"איך הוא מרגיש?" אני שואלת בשקט.

"הוא לא מרגיש, אמרתי לך, הוא בהצגה".

"והיא לא מסתיימת? מתי שהוא לא נגמרים הצילומים?"

"הוא לא רוצה", היא מרימה פתאום את העיניים.

"לא רוצה שייגמרו הצילומים?"

"כן".

"כי מה?"

"כי כשיסתיימו, הוא יצטרך לפשוט את הבגדים, את העטיפה הזאת, היפה, להיפרד מכל האנשים שמעריצים אותו. הוא לא רוצה".

"ואז יגלו מה הוא באמת?"

"כן".

"ומה הוא באמת?"

"אני לא יודעת", היא שוב נושכת את השפתיים בחוזקה. "נראה לי שאין שם כלום בפנים. אולי פעם היה, היום הכול מת".

"אז המעטפת הזאת של הדוגמן מגינה, שומרת עליו בעצם".

היא מנידה לי בראשה ושותקת. אני מנסה לשמוע את מה שהיא לא אמרה. אגדת עם ישנה מספרת על נסיך שכישוף עתיק הפך אותו לצפרדע. אני חוששת שאצל חנה זה בדיוק להיפך.

"תגידי חנה, מתי הוא פגש את עצמו בפעם האחרונה?"

דמעות נקוות בעיניה. "לא זוכרת, אולי פעם פעם, כשהוא היה קטן, אולי אפילו אז לא".

"זה בסדר שאנסה לדבר אתו?" אני שואלת בעדינות הכי גדולה שאני רק יכולה.

"עם הדוגמן?"

"לא, עם ההוא הפנימי, המנוון".

"תנסי", היא אומרת, "לא בטוח שעוד נשאר שם מישהו בפנים בכלל. אמרתי לך, לא בטוח שיש בכלל עם מי לדבר".

"יש איזשהו שם שאפשר לקרוא לו?"

"מה פירוש?"

"למי שבחוץ נתת שם, הדוגמן. למי שהוא מכסה עליו, שבקושי נשאר, יש איזה שם שאפשר לתת לו?"

היא חושבת קצת. "המיואש אולי", היא אומרת בסופו של דבר.

"אוקי. ואם הוא היה דמות כאן בחדר, איפה לדעתך הוא היה רוצה לשבת, לעמוד?"

היא מתבלבלת לרגע מן השאלה אך אוספת את עצמה במהירות- "מתחת לשולחן. לא, מתחת לכורסא, בין הרגליים לרצפה, במקום שלא רואים אותו בכלל".

אני מורידה את המבט שלי, מפנה אותו לשם.

"תתארי לי אותו קצת, מסכימה?"

"חיצונית את מתכוונת, נכון? אז ככה. הוא קטן כזה, מכופף, החושים שלו כבר לא משהו. הוא לא רואה, לא שומע טוב, בקושי זז. את יודעת מה, כל זה שטויות. הלב שלו אטום, בקושי עובד".

"דבר אתו", אני מבקשת מהדוגמן, "תגיד לו משהו".

"אני מציל אותך, אתה צריך להגיד לי תודה, בזכותי כולם מהללים אותך, כולם מעריצים אותך, מתייחסים אליך. בזכותי אף אחד לא יודע מה אתה שווה באמת".

"מסכימה לנסות לענות לו?"

"נכון", בבת אחת משתנה שפת הגוף שלה, קולה שפוף. "נכון. אני אפס, אני מעדיף כמה שפחות לחשוב, כמה שפחות להיות, זה טוב שאתה עושה את העבודה כל כך טוב. בלעדיך באמת לא הייתי כלום".

האווירה בחדר מחושמלת, אני לא רואה אף אחת. זה רק חנה והם, ואני.

"תגיד לי", אני פונה ל'דוגמן', "מה אתה חושב עליו?"

"בדיוק מה שהוא חושב על עצמו. שהוא אפס, שהוא מכוער וחלש, ולא שווה כלום".

"אתה צריך אותו?"

"לא, למה שאצטרך אותו. הוא כלום, חתיכת אפס".

"אז מה, אפשר בעצם לוותר עליו?"

"לא". היא מחייכת פתאום מן חיוך מריר. "אפס אפס, אבל בסופו של דבר אם אני התפאורה החיצונית הוא למעשה העורק הנושם, המנוע. אני הכפפה, אבל הוא היד שמניעה אותי".

"תסביר לי עוד", אני לא בטוחה שהבנתי.

"זה כמו בובה על חוטים", היא ממשיכה. "מכוער ככל שיהיה המפעיל שלה, בלעדיו היא חתיכת כלום, ערימת סמרטוטים".

"רק רגע, אז גם אתה כלום, ערימת סמרטוטים בעצם?"

"כן נו, אמרתי לך כבר קודם, אני מפלסטיק, אני רק עושה רושם, אני לא באמת חי".

"והוא, האפס הזה מנשים אותך בעצם?"

"לא יאומן אבל כן".

"אם כך, למעשה אתם לא מאד שונים".

"נכון", היא עונה לי ומצטמררת לפתע.

אני שותקת, לאות נוראה פושטת בי, מתלבטת איך להמשיך מהמקום הקשה הזה, אם להמשיך בכלל, אבל חנה לא נותנת לי יותר מידי זמן.

"זהו", היא אומרת, "אני לא רוצה להמשיך, גם ככה דיברתי יותר מידי".

מה עושים? אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי. לא מפקירים פצועים מדממים בשטח, אבל חנה לא מוכנה עוד. גם אני מצדי חוששת שהשטח לא סטרילי מספיק בשביל העבודה הכירורגית העדינה הזאת.

אביגיל, אישה גדולת מימדים מתערבת פתאום.

"תקשיבי חנה", היא אומרת לה, "את מדהימה, פשוט מדהימה, אני אומרת לך, את דוגמנית, את יפהפייה גם מבפנים וגם מבחוץ. אל תאמיני למיואש הזה, הוא שקרן, פשוט שקרן!"

חנה נושאת אליה עיניים אדומות, תמהות. "מאיפה את יודעת?"

"אני יודעת", אביגיל מתעקשת, "ואני אומרת לך שהוא פשוט שקרן גדול. את לא מדברת הרבה, אבל אני, אנחנו, פוגשות אותך כאן שבוע אחרי שבוע. קולטות מצויין איזו אישה מהממת את. אז מה, הכול מפלסטיק? הכול כלום? אם היית נותנת לי לדבר אתו, עם המיואש הזה, הייתי מעמידה אותו במקום. הייתי כבר מראה לו מה זה!"

משהו מתרכך באווירה. תבורך אביגיל. בעקבותיה, ביתר עדינות אומנם מתחילים קולות נוספים להישמע בחדר.

"את יודעת חנה", כך שירי, "בכיתי כשדיברת, ממש בכיתי. אין לי מושג על מה את מדברת, לא מבינה מי זה הדוגמן, מי זה המיואש שלך. הרגשתי אבל שהדיבור שלך היה כל כך פנימי, כל כך אמיתי שפשוט רציתי לקום ולחבק אותך. את פשוט מיוחדת".

"גם אני", מצטרפת מירי ובלי מילה נוספת היא קמה ועוטפת את חנה בחיבוק ענק.

משהו מופלא מתרקם בחדר. אני בקושי יכולה להכיל את כל מה שמתחולל. אחת אחת הן מגישות לחנה את מנחותיהן. מילה, משפט, מבט דומע.

חנה יושבת בשקט, ככלת יום הולדת ביישנית שבעל כורחה כמעט נאלצת לתפוס את מרכז הבמה.

הגיעה העת לסיים. "תאמרי לנו משהו?" אני מבקשת ממנה

"אני רוצה", היא משתנקת ומנסה שוב. "אני רוצה... אתן מכירות אותי, אני לא רגילה לדבר הרבה... אני... אתן פשוט... זה חמצן מה שנתתן לי. זהו".

"מה את לוקחת הביתה?"

"הביתה? היא מתחייכת פתאום. אני חושבת בלון, בלון חמצן. צריך להתחיל להנשים את הגוסס הזה שם בפנים. אני לא יודעת כמה זמן זה ייקח, לא יודעת אם זה יצליח. לפחות עכשיו אבל, אני מרגישה שיש לזה סיכוי".
 

shira bira

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
צפה בקובץ המצורף 490626


"אפשר?" שואלת חנה בקול קטן כזה, פצפון. "בטח", אני עונה לה מייד, ומייד גם נזכרת שחנה לא פותחת פה כמעט אף פעם ומי יודע כמה אומץ הייתה צריכה בשביל לומר את האפשר הקטנצ'יק הזה.

"ביקשת שנבחר חיה שנראית לנו מעניינת, נכון? אז אני בחרתי אותו. לא יודעת אפילו איך קוראים לו כל כך, יודעת מה יש לו לומר אבל משהו אחר משך אותי. הוא נראה לי דוגמן".

"דוגמן? מה פירוש?"

"הוא לא בתנוחה הטבעית שלו, נראה כאילו מישהו העמיד אותו לצילום. וחיות הרי לא אמורות לדגמן. כאילו מישהו בחר לו את התנוחה, את הלוקיישן, סידר לו את הידיים, כיוון לו את המבט, מתח לו את הפה, דוגמן בקיצור".

"ואיך זה בשבילו להיות דוגמן?"

"אמרתי, קודם כל זה לא טבעי. בעצם אם חושבים על זה, אף פעם דוגמן הוא לא טבעי, הוא סוג של הנדסה גנטית, בסך הכול משמש כלי להשגת מטרות של מישהו, של משהו אחר".

"ומה עוד?"

"מה עוד? תראי, מבחוץ זה נראה מאד נחמד. הוא נראה מושלם, ובטח בחרו אותו מבין כל החיות האחרות. הוא כנראה יפה במיוחד או כריזמטי במיוחד או הכול ביחד. הוא מקבל מן הסתם הרבה מחמאות על המראה שלו, אולי יש כאלו שמקנאים בו, והוא גם נורא מפורסם וידוע בסביבה שלו".

"זה מבחוץ את אומרת, ומה בפנים?"

המבט שלה מרצין. "אני חושבת שהוא שכח קצת את מה שיש בפנים. מרוב שהוא עסוק באיך הוא נראה ואיך הוא צריך להיראות ומה אומרים על איך שהוא נראה, הוא כאילו איבד את הפנימיות שלו, כאילו התנוונו שם החלקים הפנימיים".

"אז מה, אין פנימיות?"

"לא", היא אומרת ונושכת שפתיים, "הוא מפלסטיק, הוא לא באמת חי".

מן כבדות שכזאת יורדת על החדר. אני מתבוננת בשאר הקבוצה. רוב הנשים מסיטות את מבטן או משפילות את עיניהן. שמץ של מושג אין לי על מה מדברת חנה, תיאור הדוגמנית המוחצנת רחוק ממנה כרחוק רבנית דגולה מהתואר הזה. רק הכאב נישא בחלל, מוחש כמעט.

"איך הוא מרגיש?" אני שואלת בשקט.

"הוא לא מרגיש, אמרתי לך, הוא בהצגה".

"והיא לא מסתיימת? מתי שהוא לא נגמרים הצילומים?"

"הוא לא רוצה", היא מרימה פתאום את העיניים.

"לא רוצה שייגמרו הצילומים?"

"כן".

"כי מה?"

"כי כשיסתיימו, הוא יצטרך לפשוט את הבגדים, את העטיפה הזאת, היפה, להיפרד מכל האנשים שמעריצים אותו. הוא לא רוצה".

"ואז יגלו מה הוא באמת?"

"כן".

"ומה הוא באמת?"

"אני לא יודעת", היא שוב נושכת את השפתיים בחוזקה. "נראה לי שאין שם כלום בפנים. אולי פעם היה, היום הכול מת".

"אז המעטפת הזאת של הדוגמן מגינה, שומרת עליו בעצם".

היא מנידה לי בראשה ושותקת. אני מנסה לשמוע את מה שהיא לא אמרה. אגדת עם ישנה מספרת על נסיך שכישוף עתיק הפך אותו לצפרדע. אני חוששת שאצל חנה זה בדיוק להיפך.

"תגידי חנה, מתי הוא פגש את עצמו בפעם האחרונה?"

דמעות נקוות בעיניה. "לא זוכרת, אולי פעם פעם, כשהוא היה קטן, אולי אפילו אז לא".

"זה בסדר שאנסה לדבר אתו?" אני שואלת בעדינות הכי גדולה שאני רק יכולה.

"עם הדוגמן?"

"לא, עם ההוא הפנימי, המנוון".

"תנסי", היא אומרת, "לא בטוח שעוד נשאר שם מישהו בפנים בכלל. אמרתי לך, לא בטוח שיש בכלל עם מי לדבר".

"יש איזשהו שם שאפשר לקרוא לו?"

"מה פירוש?"

"למי שבחוץ נתת שם, הדוגמן. למי שהוא מכסה עליו, שבקושי נשאר, יש איזה שם שאפשר לתת לו?"

היא חושבת קצת. "המיואש אולי", היא אומרת בסופו של דבר.

"אוקי. ואם הוא היה דמות כאן בחדר, איפה לדעתך הוא היה רוצה לשבת, לעמוד?"

היא מתבלבלת לרגע מן השאלה אך אוספת את עצמה במהירות- "מתחת לשולחן. לא, מתחת לכורסא, בין הרגליים לרצפה, במקום שלא רואים אותו בכלל".

אני מורידה את המבט שלי, מפנה אותו לשם.

"תתארי לי אותו קצת, מסכימה?"

"חיצונית את מתכוונת, נכון? אז ככה. הוא קטן כזה, מכופף, החושים שלו כבר לא משהו. הוא לא רואה, לא שומע טוב, בקושי זז. את יודעת מה, כל זה שטויות. הלב שלו אטום, בקושי עובד".

"דבר אתו", אני מבקשת מהדוגמן, "תגיד לו משהו".

"אני מציל אותך, אתה צריך להגיד לי תודה, בזכותי כולם מהללים אותך, כולם מעריצים אותך, מתייחסים אליך. בזכותי אף אחד לא יודע מה אתה שווה באמת".

"מסכימה לנסות לענות לו?"

"נכון", בבת אחת משתנה שפת הגוף שלה, קולה שפוף. "נכון. אני אפס, אני מעדיף כמה שפחות לחשוב, כמה שפחות להיות, זה טוב שאתה עושה את העבודה כל כך טוב. בלעדיך באמת לא הייתי כלום".

האווירה בחדר מחושמלת, אני לא רואה אף אחת. זה רק חנה והם, ואני.

"תגיד לי", אני פונה ל'דוגמן', "מה אתה חושב עליו?"

"בדיוק מה שהוא חושב על עצמו. שהוא אפס, שהוא מכוער וחלש, ולא שווה כלום".

"אתה צריך אותו?"

"לא, למה שאצטרך אותו. הוא כלום, חתיכת אפס".

"אז מה, אפשר בעצם לוותר עליו?"

"לא". היא מחייכת פתאום מן חיוך מריר. "אפס אפס, אבל בסופו של דבר אם אני התפאורה החיצונית הוא למעשה העורק הנושם, המנוע. אני הכפפה, אבל הוא היד שמניעה אותי".

"תסביר לי עוד", אני לא בטוחה שהבנתי.

"זה כמו בובה על חוטים", היא ממשיכה. "מכוער ככל שיהיה המפעיל שלה, בלעדיו היא חתיכת כלום, ערימת סמרטוטים".

"רק רגע, אז גם אתה כלום, ערימת סמרטוטים בעצם?"

"כן נו, אמרתי לך כבר קודם, אני מפלסטיק, אני רק עושה רושם, אני לא באמת חי".

"והוא, האפס הזה מנשים אותך בעצם?"

"לא יאומן אבל כן".

"אם כך, למעשה אתם לא מאד שונים".

"נכון", היא עונה לי ומצטמררת לפתע.

אני שותקת, לאות נוראה פושטת בי, מתלבטת איך להמשיך מהמקום הקשה הזה, אם להמשיך בכלל, אבל חנה לא נותנת לי יותר מידי זמן.

"זהו", היא אומרת, "אני לא רוצה להמשיך, גם ככה דיברתי יותר מידי".

מה עושים? אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי. לא מפקירים פצועים מדממים בשטח, אבל חנה לא מוכנה עוד. גם אני מצדי חוששת שהשטח לא סטרילי מספיק בשביל העבודה הכירורגית העדינה הזאת.

אביגיל, אישה גדולת מימדים מתערבת פתאום.

"תקשיבי חנה", היא אומרת לה, "את מדהימה, פשוט מדהימה, אני אומרת לך, את דוגמנית, את יפהפייה גם מבפנים וגם מבחוץ. אל תאמיני למיואש הזה, הוא שקרן, פשוט שקרן!"

חנה נושאת אליה עיניים אדומות, תמהות. "מאיפה את יודעת?"

"אני יודעת", אביגיל מתעקשת, "ואני אומרת לך שהוא פשוט שקרן גדול. את לא מדברת הרבה, אבל אני, אנחנו, פוגשות אותך כאן שבוע אחרי שבוע. קולטות מצויין איזו אישה מהממת את. אז מה, הכול מפלסטיק? הכול כלום? אם היית נותנת לי לדבר אתו, עם המיואש הזה, הייתי מעמידה אותו במקום. הייתי כבר מראה לו מה זה!"

משהו מתרכך באווירה. תבורך אביגיל. בעקבותיה, ביתר עדינות אומנם מתחילים קולות נוספים להישמע בחדר.

"את יודעת חנה", כך שירי, "בכיתי כשדיברת, ממש בכיתי. אין לי מושג על מה את מדברת, לא מבינה מי זה הדוגמן, מי זה המיואש שלך. הרגשתי אבל שהדיבור שלך היה כל כך פנימי, כל כך אמיתי שפשוט רציתי לקום ולחבק אותך. את פשוט מיוחדת".

"גם אני", מצטרפת מירי ובלי מילה נוספת היא קמה ועוטפת את חנה בחיבוק ענק.

משהו מופלא מתרקם בחדר. אני בקושי יכולה להכיל את כל מה שמתחולל. אחת אחת הן מגישות לחנה את מנחותיהן. מילה, משפט, מבט דומע.

חנה יושבת בשקט, ככלת יום הולדת ביישנית שבעל כורחה כמעט נאלצת לתפוס את מרכז הבמה.

הגיעה העת לסיים. "תאמרי לנו משהו?" אני מבקשת ממנה

"אני רוצה", היא משתנקת ומנסה שוב. "אני רוצה... אתן מכירות אותי, אני לא רגילה לדבר הרבה... אני... אתן פשוט... זה חמצן מה שנתתן לי. זהו".

"מה את לוקחת הביתה?"

"הביתה? היא מתחייכת פתאום. אני חושבת בלון, בלון חמצן. צריך להתחיל להנשים את הגוסס הזה שם בפנים. אני לא יודעת כמה זמן זה ייקח, לא יודעת אם זה יצליח. לפחות עכשיו אבל, אני מרגישה שיש לזה סיכוי".
את מביאה פה קולות אמיתיים וכנים ומרגשים מאד.
אני מבינה נכון שזה פרק שני בסדרה/סיפור בהמשכים?
אם כך אני מחכה בקוצר רוח לפרקים הבאים
 

אילת בריטמן

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
את מביאה פה קולות אמיתיים וכנים ומרגשים מאד.
אני מבינה נכון שזה פרק שני בסדרה/סיפור בהמשכים?
אם כך אני מחכה בקוצר רוח לפרקים הבאים

תודה רבה. זה מה שאני משתדלת לעשות. זה קטעים שאני כותבת שמשקפים את העבודה הטיפולית שלי. (בכל שבוע בערך אני מפרסמת סיפור חדש לרשימת התפוצה שלי)

זה באמת כנה,כאילו הועתק מהתרחשות
זה שיכתוב של קבוצה טיפולית?
זה שיכתוב של האווירה. שום סיפור לא קרה במציאות, גם לא בשינוי פרטים
אתיקה מקצועית
ותודה
 

אשר שרבר

משתמש סופר מקצוען
מקסים ומעביר את המסר נפלא

בקשה: את הגופן אם אפשר, ווקשה להבא לשנות.
מצאתי את עצמי פותח את השרשור פעם אחר פעם ומעביר את עיני ממנו, עד שהכרחתי עצמי לקרוא. תודה.
 

יענקי R

ספר יהלום - עימוד נוצץ ברמה אחרת
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
פרסום וקופי
עימוד ספרים
צילום מקצועי
עריכה תורנית
עריכה והפקת סרטים
בקשה: את הגופן אם אפשר, ווקשה להבא לשנות.
מצאתי את עצמי פותח את השרשור פעם אחר פעם ומעביר את עיני ממנו, עד שהכרחתי עצמי לקרוא. תודה.
זה אותו גופן שאתה כותב בו, רק מודגש.
 

אילת בריטמן

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
מקסים ומעביר את המסר נפלא

בקשה: את הגופן אם אפשר, ווקשה להבא לשנות.
מצאתי את עצמי פותח את השרשור פעם אחר פעם ומעביר את עיני ממנו, עד שהכרחתי עצמי לקרוא. תודה.
חשבתי שנעים יותר לקרוא כתב מודגש
 

יענקי R

ספר יהלום - עימוד נוצץ ברמה אחרת
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
פרסום וקופי
עימוד ספרים
צילום מקצועי
עריכה תורנית
עריכה והפקת סרטים

אילת בריטמן

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום

יענקי R

ספר יהלום - עימוד נוצץ ברמה אחרת
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
פרסום וקופי
עימוד ספרים
צילום מקצועי
עריכה תורנית
עריכה והפקת סרטים

יענקי R

ספר יהלום - עימוד נוצץ ברמה אחרת
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
פרסום וקופי
עימוד ספרים
צילום מקצועי
עריכה תורנית
עריכה והפקת סרטים
וכמובן, שחוץ מ'חיצוניות'... התוכן נפלא, כמו הכתיבה!
 

אילת בריטמן

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
פוסט נפלא
אגב, ממש נפגעתי בשביל הסוריקאטה, (נכון?)
היא בסך הכל חובבת שמש שאין שני לה בממלכת החי, ככה להפיל עליה תיקים כה כבדים?
את האמת, אני לא יודעת שום דבר על החיה הזאת, בקושי את השם שלה.
אשמח לקבל עליה קצת חומר ביוגרפי
מה לעשות, שבתמונה היא נראית כאילו היא עומדת לצילום
ומה לעשות, שזה בדיוק הערך המוסף של הקלפים שלי
כל אחד רואה בהם ומוצא בהם משמעות אחרת
 

אפקטכתיב

משתמש מקצוען
את האמת, אני לא יודעת שום דבר על החיה הזאת, בקושי את השם שלה.
אשמח לקבל עליה קצת חומר ביוגרפי
מה לעשות, שבתמונה היא נראית כאילו היא עומדת לצילום
ומה לעשות, שזה בדיוק הערך המוסף של הקלפים שלי
כל אחד רואה בהם ומוצא בהם משמעות אחרת

גם מההיכרות שלי עם עולם ה"טיפול"
כל דבר יכול להיות משהו לעשות איתו "עבודה"
ו"הכל בעיני המתבונן".זה מה שחשוב.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ב'

ט בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ:י בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ:יא בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ:יב בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:יג בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ:יד בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן:טו בְּפִקֻּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ:טז בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ:
נקרא  5  פעמים

לוח מודעות

למעלה