רציתי לכתוב את דעתי, אך במקום זאת אקצר ואצטט אותה, כפי שנאמרה על ידי גדולים וחכמים:
כללי כתיבה לא חייבים ללמוד בקורס.
בעצם כן, אבל החיים עצמם הם גם סוג של קורס.
את זה כתבתי בתחילה-של-דיון שהתפתח בפורום "לוחמת". ובגלל שאני פוגשת את הנושא ממש ביום יום הוא לא מניח לי.
להתיישב מול דף ריק לפשוט לכתוב או לעשות תכנון מקדים? להישמע לכללי העריכה או להחליט על מינונים בעצמי?
יש פה כמה שאלות שונות, שלא קשורות בהכרח זו לזו.
השאלה המהותית כאן היא: מה מטרתי, כשאני כותב/ת?
אם המטרה היא ליצור קטע מקצועי?
אולי קטע מרשים, שיגרוף קהל ולא דווקא יהיה באמת איכותי?
האם המטרה שלי היא לבטא את עצמי בדרך נוספת?
או אולי בכלל אני רוצה להעזר במילים כדי להשתחרר נפשית?
לכל סופר יש כמה מטרות, כל קטע ומטרתו.
לכל מטרה כזו, יש דרכים אחרות להשגה.
וכאן באמת צריך הכותב להתיישב מול דף ולהחליט: מה אני רוצה לעשות עכשיו? איך אני עושה את זה? ורק אז להתחיל לעבוד.
יש לכם כלל שראיתם שבאמת עזר לשבח את הכתוב? (נגיד בקטעי רגש?)
ובכן, אצלי הכללים הם בעצם הגדרות ל"איך אני אוהבת את הקטעים שלי". למשל, אני לא אוהבת אותם מלאי דמעות, אלא בעלי רגש מאופק אך עמוק. כפועל יוצר מכך, אני לומדת בקורסי החיים שהקב"ה מזמן לי, איך כותבים כאלו קטעים.
יש לי הרבה מאוד כללים אישיים שעזרו לי, אינני יודעת אם הם יועילו לעוד כותבים, כי טעם זה דבר אישי... דוגמא לכלל כזה:
כדי להעביר אווירה מדוייקת, תמיד עדיף לכתוב מה הדמות עשתה ברגעי השיא של הקטע. אבל בשורה האחרונה - עדיף להכניס מחשבה ולא פעולה.
כלל נוסף:
השורה הראשונה לא חייבת להיות קשורה לעלילה. היא צריכה לעורר אצל הקורא רגש, ולהכניס אותו ל"מוד" של הקטע
כולו. לדוגמא:
ההרים תמיד חיכו למבול. ואלי, בעיניים גדולות, עקב אחרי העבים המתקדרים. "אמא, זה מבול?" שאל, בכל פעם שטיפה הצליחה להסתנן ארצה. "לא, זה טפטוף." הייתה משיבה אמא, ממהרת להגיף חלומות. לפעמים פסק הטפטוף, לפעמים התחזק. אך אף פעם לא הגיע המבול. ואלי חיכה. חיכה עם האדמה, לפריצתם של מעיינות התהום. חיכה עם...
www.prog.co.il