האוטוביוגרפיה הבדיונית של קלמי

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
בס"ד

פרק א'.
הייתי אז בגיל ארבעה עשרה וחצי. בחור צעיר, מנומש, ו... משקשק.
יום שישי. הדגים של קלפהולץ.

כל הדרך מהישיבה, בואכה באר שבע, מירושלים, מטולטל בקו 579, הגיתי בדגים המחכים לי במקפיא. מתנתו של קלפהולץ.

לאחר נסיעה ארוכה הגעתי למקום שכיניתי בחיוך חמוץ "ביתי", סחבתי במדרגות הצרות את המזוודה המרובעת והמביכה עם פינות הפליז המוקשחות, נדחקתי לקיר כדי לאפשר לאיצקו מחברת החשמל, שכננו שונא החרדים, לעבור במדרגות, והמשכתי בטיפוס. עליתי עד לקומה אחרונה, נתתי לעצמי דקה להירגע מהסחיבה, ו... דפקתי בדלת.

דודה נחמה פתחה את הדלת, ואמרה: באת בדיוק בזמן, קלמי, הדגים של קלפהולץ על השיש.
אוי, לא.

גררתי את המזוודה עד לחדר הקטן שהוקצה לי בבית הדודה, סוג של חלל קטן דחוק בין מכונת הכביסה ומרפסת השירות, השלכתי את בגדיי המלוכלכים למכונת כביסה, שמתי את אבקת הכביסה הפשוטה והפעלתי את המכונה, וטופפתי למטבח. הדודה כבר הייתה מוכנה, וסידרה לי סט סכינים על השיש. הארוכה (שאותה כיניתי בליבי מלאך המוות), הבינונית עם השיניים החדות (שאותה כיניתי בליבי צורי), והסכין הקצרה, החלקה, העשויה מחומר מרוכב כלשהו, חזק פי מאה ומשהו מיהלום, לא זכרתי בדיוק את הקשקוש של הדוד.

על השיש, בצד ימין, הייתה מונחת אימתי הגדולה: שקית מכולת גדולה, צהובה, בתוכה שבעה דגי קרפיון כבירים. קפואים. דבוקים זה לזה.
לצידם, משטח עץ קטן, זירת הקרב הצפויה, ועל הכיסא הסמוך - קערת נירוסטה רחבה ועמוקה, להשליך לתוכה את התוצרים המוכנים.

כמו כל שבוע, ייחלתי בליבי לנס. אולי לקרוב משפחה שיבוא פתאום לבקר את הדודה ויטפל בדגים במקומי; אולי שדוד יואל ייצא כבר מכורסת הקריאה שלו ויבוא להושיט יד; אולי שיתברר שקלפהולץ כבר חתך את הדגים, משהו.
לא קרה שום נס.

הדודה הרימה קלות את הגבה הימנית שלה, ושאלה: נו, קלמי. איך היה השבוע בישיבה?
ועוד טרם הספקתי להתלבט אם לענות לה בכלל - כן כן, כמובן שלא חשבתי אפילו לרגע לשתף דוווקא אותה בהתמודדויות ובחברי החדר המרגיזים שלי - והיא כבר המשיכה לדבר על ואל עצמה, משתמשת כמו תמיד בנימת הרחמים הקבועה שלה: אתה יודע, קלמי, לא קל לי ולבעלי לארח בבית מישהו. שנינו כבר לא צעירים, ובעלי אומר שהיום הפנימיות בישיבה ממש טובות, ואני מאמינה שאפילו מגזימים קצת עם הפינוק שמפנקים שם את הבחורים (כן, היא באמת חשבה ככה), ואף על פי זאת, אתה בטח כבר יודע, אני יש לי לב טוב. לא יכולתי לראות את המצב. אז לכן הסכמתי שתגור אצלנו קצת עד שהם יבינו שלא צריך לריב כל היום, ולא כל כך מהר ללכת לרבנות.

היא עצרה כדי להרהר לרגע בהמשך, ואני ייחלתי שלמרות הרוטינה הקבועה, היא בכל זאת לא תתחיל לדבר על נעלי הבית שלה.
התבדיתי.

היא אמרה: ...ואתה בטח לא יודע, קלמי, שאני מאוד בררנית בנעלי בית, וצריכה שהם יהיו ממש נוחות ודווקא מחברת בלופוט. ואתה כבר מכיר אותנו, ויודע שלא נעים לי להסתובב בבית שלי עם נעלי בית כשיש אצלנו עוד מישהו...

וכמו מחזה מוזל של סטודנטים למשחק, היא מצמצה פעמיים והרימה את נעלי הבית הסדוקות שלה, ושבה על הטקסט הנדוש והכה שבלוני שלה: בלופוט ממש טובים, יש להם נעליים נוחות, עם חיזוקים מתחת העקב. אנשים לא צעירים צריכים נעליים טובות וחזקות. אני חוסכת כל חודש ושמה בצד כסף כדי לקנות זוג חדש. אבל שבוע שעבר הפסדת את האוטובוס והייתי צריכה לשלם שלושים ושניים שקל וארבעים אגורות כדי שתגיע בזמן לתחנה המרכזית.
 

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
זה מאוד יפה.
אבל מה פה אוטוביוגרפיה?
ומה לא בדיוני בגעציל?
יש ליואל פרוייקט דומה, ספר מדומיין לחלוטין, שמציג סוג של אוטוביוגרפיה.
אני רוצה לנסות לקחת את 'געציל' הספרותי, ולבנות סביבו אוטוביוגרפיה.
הפרק שקראת הוא רק ההתחלה, ובהמשך הגיבור צריך לעבור כל מיני מקומות, שאין לי משוג עדיין לאן, ואתה מוזמן להציע כיוונים.
 

הפקות כתיבה

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
מוזיקה ונגינה
זה כתוב כל-כך חי, יכולתי להריח את נעלי הבית של הדודה (וזה לא משהו)
לראות את הדגים הרוטטים (בעעעעעע)
ואת הסירחון שבחדר כביסה
מה שנהניתי הוא, שלכאורה אין פה שום עלילה- הכל תיאורים, ואיזכורים מזעריים על זה שהוא בישיבה ועל הוריו הפרודים ועל דודיו מאמציו הנחמדים.
ודרך תיאור של יום שישי הקורא מקבל סיפור כל כך מורכב וקשה. מה שמלמד, אל תאכילו אותי בכפית. אל תכתבו לי "שמי געציל. הורי התגרשו כשהייתי בן שש. דודתי המגעילה קמצנית ומוזנחת, רוצה שאקנה לה נעל בית חדשה, ומחייבת אותי לחתוך קרפיונים טריים". פשוט תביאו את זה, הכי טוב שיש. מדהים.
 

מוישה

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
עריכה תורנית
יש ליואל פרוייקט דומה, ספר מדומיין לחלוטין, שמציג סוג של אוטוביוגרפיה.
אני רוצה לנסות לקחת את 'געציל' הספרותי, ולבנות סביבו אוטוביוגרפיה.
רק הערה. אוטוביוגרפיה על דמות בדיונית היא לא 'אוטוביוגרפיה בדיונית', היא פשוט חלק מהסיפור הבדיוני השלם. @יואל ארלנגר כתב אוטוביוגרפיה בדיונית על עצמו, והיא בדיונית כי ככל הידוע לנו יואל הוא דמות אמתית. יש מבין געציל?
 

כנפיים

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
טוב.
זה נהדר. מצטרפת לכל מילה של @הפקות כתיבה .
הרבה עושר נוסף על הגעציליות המוכרת.

מצא חן בעיניי מאד שהצלחת להעביר רגשות בלי להזכיר אותם בכלל.
סוף סוף אני מבינה את החיפוש אחר כתיבה לגברים מבוגרים "לא דביקית או נשית".

בפרק קצר כלכך קולטים את הרקע, את הסיטואציה, ואת אפיון הדמויות. נפלא!
 

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
פרק ב'.

הידקתי בכוח את שפתיי זו לזו, אוזר כוחות לקראת ההמשך המוכר, שלא אכזיב והגיע גם הפעם: ...קלמי, אל תחשוב שאני ונחום לא אוהבים אותך, ההפך, אתה יודע שאמא שלך ואני גם מדברות מידי פעם, ואני ממש שמחה לגדל אותך ולדעת שבזכות המאמץ האדיר שלי אני מצילה נשמה יהודית מללכת לגור בעתנאיל החילונית. רק מה, אתה יודע איך זה - חיוך חסוד של צדקת דגולה עלה על פניה, והיא המשיכה בעונג מה - גם לאנשים טובים יש לפעמים חולשות, זו לא בושה. ואני לפעמים מרגישה שאין לי כוח לארח אותך אצלנו, בעיה שלי כמובן, אתה דווקא ממש ילד טוב, הרבה יותר משאר הבנים שם אצלכ -

אוזניי צלצלו. השורה הזו במחזה הייתה חדשה לי! עם כל העיסוק האינסופי שלה בעצמה וסלידתה ממני, ממשפחתי ומהוריי (כולל אימי, אחותה!), דודה נחמה מעולם לא דיברה בבוטות שכזו עלינו.

דמי שצף בעורקיי, שמעתי צלצולים וגלינגים בתודעתי. ההשפלה נטעה בי כוחות חדשים, וכך מצאתי את עצמי נועץ את חוד הסכין בתוך עיסת הדגים הקפואים, משאיר אותה שם, כמו דגל של משלחת חוקרים בראש האוורסט, ומכריז:

עד פה. הלכתי. תודה.


נחום בדיוק נכנס למטבח, אבל כתמיד הוא לא הבחין במאומה, ורק התכופף ורשרש באובססביות בארון תחת הכיור, נובר בין הבקבוקים ומחפש את העראק הקבוע שלו.

הוא מצא בקבוק ישן מכוסה באבק, נטל אותו בהבעה מרוצה למדיי, ויצא עימו החוצה, בחזרה אל הכורסא הנצחית שלו במרפסת השירות.


הדודה עדיין ניצבה מולי באותה הבעה קפואה, ידעתי אז שאין לה מושג איך לצאת מה'בְּרוֹך' שהיא יצרה, ולמען האמת - גם לא היה אכפת לי. אני את ההחלטה שלי קיבלתי.


צעדתי החוצה מהמטבח החנוק, ניגשתי אל החדר שהוקצה לי - השטח הזעיר חסר דלת וללא חלונות, הרמתי את צרור הבגדים שלי, זרקתי אותם בתוך הצ'ימידן שאיתו באתי לבית הדודה לפני כמעט שנה, מתי ששני ההורים שלי החליטו שהם כבר לא, תחבתי פנימה את סט החומשים הקטן והאהוב, הדבר היחיד שרכשתי לעצמי בשנה האחרונה, נאבקתי עם הריצ'רץ' השבור וסגרתי חלקית את התיק כמיטב יכולתי, העמסתי אתו על כתפי - וצעדתי בהפגנתיות שקטה אל עבר פתח הבית.


בינתיים, גם דוד נחום איכשהו שם לב שמשהו קורה, תלוש ככל שזה יישמע, והוא ניסה לדבר אליי.

טעית בכתובת, טעית בשעה, טעית בהכל, חפצתי לזעוק בפניו, ותחת זאת שתקתי. קברתי את מבטי בנחישות ברצפה, פתחתי את דלת הבית על שלל מנעוליה, זרקתי על כתפי את התיק, וכמובן תפסתי אותו חזק בו זמנית גם מאחורה, שלא יתפרק לי בדיוק עכשיו - וטרקתי אחריי את הדלת בקול נפץ.

עוד לא היה לי מושג לאן החיים יקחו ואתי הלאה, ומה עכשיו אעשה עם עצמי, או אפילו איפה אשהה בשבת הקרובה.

דבר אחד ידעתי:

אני אצל דודה נחמה - סיימתי.
 
נערך לאחרונה ב:

RACHELIZ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
פרק ג'.


חדר המדרגות קיבל אותי בשתיקה יודעת דבר. כמו מרמז שניחש לפני כשעה שעוד אשוב אליו מהר משחשבתי.

אני מחבב חדרי מדרגות, ומכיר רבים מהם. יש את אלו בשכונות היקרות, שם אי אפשר אפילו להישען על הקיר ולנוח, בלי שאיזו שכנה מגונדרת תשאל בקול מזועזע למדיי: ילד, הכל בסדר? רוצה אולי כוס מים?
ויש כמובן את חדרי המדרגות של שכונת התקווה, שיש בה כל דבר חוץ מתקווה. מדרגות סדוקות, תאורה לא פעילה, לכלוך קשיח דבוק בכל מקום אפשרי, וכמובן - גרפיטי מפואר בכל פינה שיש בה טיח שעוד לא הספיק להתפורר.
לא יודע למה, הרגשתי בנוח דווקא בחדרי המדרגות האלו. אחוות מקופחים כזו. הייתי פשוט יושב שם שעות ובוהה, בשקט, מחכה שיעבור כבר הזמן. לבית לא רציתי ללכת, המתח באוויר היה מוחשי וצורב ממש. יושב על המדרגה הכי נמוכה, זו הקרובה למקלט, מסתכל בשלווה על העכבישים הקטנים שמתרוצצים בין הגרוטאות וגלגלי האופניים הזרוקים; מניע עם הנעליים בזהירות כה וכה מזרקים שבורים, ומנסה להבין מה היה כתוב באותיות האדומות לפני שמישהו קשקש עליהם עם כמויות של ספריי צבע שחור ומחק כל זכר לצעקה אלמת.

התקופה ההיא לא הייתה ארוכה, אבל השאירה את חותמה בנפשי. הבדידות, התלישות, אי השייכות. למדתי להכיר מקרוב את התחושות האלו, הכרות כה קרובה עד שידעתי להבדיל ביניהם. אולי הייתי גם נעשה מומחה לתחום, אך לשמחתי ולרווחתי למישהו סביבי היה אכפת. לרב ויינגרטן. הוא נכנס משום מקום לחיים שלי, והשמש זרחה בהם באחת.

נשמע קצת ציורי, ככה זה. הוא נכנס ערב אחד לבניין חצי נטוש שהעברתי בו את הזמן. הוא נכנס פנימה, עלה שתי קומות, דפק בדלת שתי דפיקות, חיכה דקה, ראה שאין תגובה - ויצא משם בצעד מהוסס שלא סגור על עצמו. בטח טעה לגמרי בכיוון, חשבתי. אדם שנראה כמוהו לא נכנס לבניינים מהסוג 'שלי'.

קמתי בשקט מהבסיס שלי, הלכתי אחריו, סתם ככה בלי סיבה. בינתיים, חשבתי שמשהו בו נראה לי מוכר. לקח לי קצת זמן, בסוף הבנתי מאיפה אני מכיר אותו. זה לא סתם חרדי, זה המפקח החינוכי של התלמוד תורה מעבר לכביש, זה שקיבל אליו רק את הילדים ממשפחות חרדיות לגמרי. לא חבר'ה כמוני.

האמת, הייתה אולי סיבה למה הלכתי אחריו. יש מצב שפחדתי שזקי יראה אותו, לא מצב טוב. בנאדם לבוש יפה, נקי, זקן בצבע הנכון, בדיוק בשילוב הכי יפה של שחור, אפור ולבן, מצח גבוה ורושם כללי של בחור טוב. מידי טוב. שלא לדבר על הדרת הכבוד סביבו. הכל ביחד בדיוק מה שמעלה לזקי את כל הפיוזים.

זקי מפחיד אותי פחד מוות. את כולם. משהו בזעם הקבוע שלו בעיניים, בזריזות ידיים, במרחק האפסי בינו ובין לשבור את עצמות ללקוח מזדמן.
דבר ראשון שלמדתי בשכונת התקווה: עם זקי לא מתעסקים.
ואחר עוד כמה ימים ועוד קצת שוטטויות בשכונה בשעות שאחרי התלמוד תורה, למדתי עוד משהו: זקי תמיד מקבל את מה שהוא רוצה.

כל הדברים האלו בלבלו אותי. מצד שני - ידעתי שלא אסלח לעצמי אם בגלל שלא באתי ונתתי לו התראה, הוא יכול לצאת בשן ועין, אולי גם עם שן שבורה ובלי שקל בכיס. שלא לדבר על המשקפיים. זקי מת על לשבור משקפיים לאנשים. הוא נהנה לראות את החוסר אונים שלהם רגע אחר כך. לראות אנשים שהיו מלאים מעצמם עד לפני רגע, הולכים פתאום כמו הומלסים, לאט, מגששים מטר קדימה.
במיוחד יש לו את הקטע כזה נגד רבנים ואנשי חינוך. מפחיד מוות.

קיבלתי את ההחלטה שלי ברגע אחד. באותו שלב כמובן שלא ידעתי שהרב ויינגרטן יקח אותי לטיפול עשרת אלפים. ראיתי בו רק מישהו שצריך לקבל עצה מסויימת, ולא משנה ממי. אז רצתי אחריו, בשקט, בין השיחים וההזנחה בחצר, הקפתי אותו כדי לא להבהיל אותו, כדי שיראה אותי לפני שישמע אותי, ואז אמרתי לו מהר מהר, בקול הכי נמוך שיכולתי: כבוד הרב, אני געציל מהתלמוד תורה של הרב בן זקן. המקום פה ממש לא בשביל הרב, בטח לא בשטח בין הבניינים האלו, למה זאת הממלכה של זקי. בבקשה שהרב ילך מפה מהר, זה מסוכן.

הרב עצר באחת, מבטו שטף אותי כמו גל, ממוקד ורואה רק אותי. הוא היה באמצע לחצוץ את השיניים עם קיסם אליטיסטי קטן ויקר, והביט בי במבט שהרבה זמן לא זכיתי לאחד כזה. חם, מקבל, סקרן ומכבד. הרב עמד, הסתכל עליי - ושתק.
 

שני זאת אני :)

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
לפי כל התיאורים והאווירה, השם 'געציל' לא כל כך מתאים...
'ינון' או 'מכלוף' היה יותר מתאים...
נכון. יטופל ממש באחד הפרקים הקרובים.
מעולה.
עושה חשק לבלוע מהר את כל הספר.

ביניהן

את העצמות ללקוח, או את עצמות הלקוח.
אין עדיין ספר, רק כמה פרקים.
אגב, הסיפור כולו הוא מחווה לידידי יואל, שכתב פה בפרוג סיפור דומה בהמשכים, ומחכה לההזדמנות להוציא אותו לאור.
 

שני זאת אני :)

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
אין עדיין ספר, רק כמה פרקים.
אגב, הסיפור כולו הוא מחווה לידידי יואל, שכתב פה בפרוג סיפור דומה בהמשכים, ומחכה לההזדמנות להוציא אותו לאור.

כן הבנתי שספר אין, אבל חשק לקרא הרבה מהטוב הזה יש ויש.

ואפשר קישור? על איזה סיפור מדובר?
 

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
ומיואל בחזרה אלינו.
בפרקים שפרסמתי פה באשכול עד כה נפלה טעות קטנה, סתירה קלה, נראה אתכם מוצאים.

בנוסף; ספרו לי עוד רשמים שלכם על פרק ג'.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט א'

א אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת יְהוָה:ב אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ:ג אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ:ד אַתָּה צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ לִשְׁמֹר מְאֹד:ה אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ:ו אָז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְוֹתֶיךָ:ז אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:ח אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאֹד:
נקרא  23  פעמים

לוח מודעות

למעלה