פרק ו
עכשיו, יוצא מביתם של דודה נחמה, מחזיק בקושי את הצ'ימידן בכתף אחת ואת המזוודה המיושנת ביד השניה, נזהר לא לחטוף זצים מפינות הפליז, נזכרתי בכל ההכרות שלנו. הרב ויינגרטן היה זה ששכנע אותי בסופו של דבר ללכת לישיבה החרדית 'שערי בשורות טובות', במקום לתיכון ליידי גרובייס. ההורים שלי לא התלהבו, כל אחד מסיבותיו, ושניהם גם יחד התהפכו לגמרי על עצמם והתלהבו כשהבינו שמדובר בישיבה עם פנימיה.
לא שהם לא אהבו אותי, הם פשוט היו עסוקים בצרות הפרטיות שלהם, ושמחו על הכיוון שלקחתי לעצמי בחיים בזכות הרב ויינגרטן. כיוון שפתר להם בעיה גדולה; כל השנה האחרונה הם לא הפסיקו להתווכח לאן אני הולך ללמוד שנה הבאה, ואצל מי אני אגור. שניהם ידעו שצורי וציפ ממילא יעשו מה שבא להם.
כשאני קיבלתי את ההחלטה הם כבר חיו בנפרד, והחיים שלהם היו מרוסקים לגמרי, ולאף אחד מהם לא היה יותר מידי סבלנות אליי. ופה אני חייב להיות פייר ולהגיד שלפני שהכל נשבר הם כן ניסו להציל את המצב, בעיקר בשביל הילדים.
ההורים שלי, למרות ואחרי הכל, אף פעם לא היו אנשים שלא אכפת להם מהילדים שלהם. הם תמיד רצו בשבילנו את ההכי טוב, כל אחד בדרך שלו. שניהם ידעו שפירוק החבילה, כמו החרדים קוראים בשפה עדינה לגירושין, זה ממש המוצא האחרון.
בקיצור, באותם ימים ששוטטתי בשכונת התקווה והרב ויינגרטן התגנב בחוכמה לתוך החיים שלי, זו הייתה התקופה הכי קריטית לנישואין שלהם. באותם ימים הם עשו צעד נואש, הנשק האחרון שעוד נותר ב"ארסנל הכלים של כפיר ממן להצלת הנישואין", ושקלו לעבור דירה למקום חדש. הבעיה שהם לא הסכימו כמובן לאיפה.
אבא שלי דיבר הרבה על המעבר. הוא כבר מזמן התייאש מהחלום לגור בחיספין, אולי בגלל שהוא פחד מהקטיושות שירו עליהם לפעמים. עכשיו הוא החליט שהוא צריך לגור בעתניאל, היישוב החופשי בגבעות נוף, ורק שם. ומצידו, ציטוט, "שהעולם יתהפך ויעשה סלטות שבע מאות עשרים ואחת פעם".
אמא התנגדה, אמרה שמדובר במקום לא דתי, והיא מוכנה לעשות הכל כדי להמשיך לחיות ביחד - אני וצורי שמענו ממנה את המשפטים האלו עשרות פעמים ביום באותם ימים - אבל בלי לזוז מהיהדות.
אבא שלי צעק עליה שהתורה רוצה שהאשה תעשה מה שהבעל רוצה, והיא יודעת כמה בא לו לפתוח מבשלה, והוא כבר מצא שטח טוב בעתניאל שמתאים בול.
היא לא צעקה, וענתה לו בקול הרגיל שלה, העייף והשחוק: עודד, אל תשכח שאם אני עוזבת את בית היתומים, אף אחת אחרת לא תדאג לבנות שם כמוני. וגם לילדים שלנו לא יהיה טוב בעתניאל. חצי מהמושב שם חילונים לגמרי, והחצי השני בקושי נכנסים לבית הכנסת בשבת. בדקתי את זה, כל השבוע אין שם אפילו תפילות במניין. פה הילדים שלנו עדיין חרדים, שם הם יהיו תוך יומיים כמו הבנים של שֶזִי ונועה המסכים.
זה היה השלב הקבוע ששניהם הפסיקו לדבר, והסתכלו עלינו. עליי, על צורי ועל ציפ.
לא יודע אם צורי שם לב בכלל. הוא תמיד היה קורא וקורא. במיוחד ספרים בלי כריכות. לא שיש בהם משהו מיוחד, פשוט אותם הוא מקבל בחינם מרחמים שם טוב הכורך. הוא היה קובר את עצמו בהם, שוכח מעצמו, לא אוכל ולא שותה. כמעט לא זז חוץ מיד ימין, שאיתה הוא היה מועך את "כדור העצבים" - גוש קטן מספוג דחוס, מתנה מרחימה העובדת סוציאלית. היא חילקה אותם בקביעות לכל המשפחות שלה. היו לנו עשרות כאלה בבית. על כולם מודפס בקטן: "מתנת הג'ויינט ישראל והצלב האדום, שי למשפחות קשות יום". כולנו שנאנו אותם, הם היו תזכורת לעוני בבית, למצב הסוציואקונומי שלנו. לא שהכרנו את המינוח הזה, כמובן. צורי לימד אותנו.
עד פה לגבי צורי. לציפ המצב לא הזיז. היא הייתה עסוקה כל הזמן. באה והולכת עם חברות שלה, כולן מבוגרות ממנה וכולן כאלו שאמא ממש לא סבלה אותן. ציפ אף פעם לא הביאה הביתה חברות שלה מהסמינר. תמיד בנות מהשכונה, שגם נראות ככה.
ליד הארונית של צורי היו לה שלושה מדפים, עמוסים בקלסרים ובטבלאות עם מלא מספרים. מתחת לכל הערימה היו לה מכתביות ויומנים וורודים עם מנעול קטן בצורת לב שהיא קיבלה לפני המון שנים מאמא. לא חושב שהיא כתבה ביומנים אי פעם משהו, רק שמרה אותם.
מה שהיא כן כתבה היו מכתבים לחברי כנסת. דפים דפים מלאים בכתב יד קטן וצפוף, משפטים ארוכים ומנוסחים. פעם הצצתי לה באחד הקלסרים וניסיתי לקרוא משהו. זה היה צילום של מכתב שהיא שלחה היה לשר הדואר, ושם היא ניסתה לבקש ממנו שהבולים של הדואר יהיו עם תמונות של נשים ולא רק גברים. נראה לי שזה מה שהיא רצתה, אני לא יודע מה בדיוק. לא הבנתי כמעט כלום בתוך כל המילים הגבוהות שהיא השתמשה בהם.
רויזי פרקש, הרווקה הזקנה שגרה בקומה מעלינו, זו שיש לה תפקיד בכיר במשרד המשפטים, הייתה עוזרת לה לכתוב ולפעמים מנסחת לה הכל מחדש. היא גם ניסתה לשכנע אותה להצטרף לתא הנוער של מפלגת מרצ, איזו טרללה שהיא. אני וצורי שנאנו אותה. מכשפה שחיה בעולם משפטי ושונאת בטירוף כל דבר יהודי.
גם אמא בכלל לא שמחה שהן בקשר, וממש שנאה ורחמה על רויזי. היא רחמה עליה כמו כולם, וגם שנאה אותה, ואמרה שרויזי היא "מכונה מסוכנת שהורסת את החינוך של בנות ישראל". משהו כזה.
זה קצת מצחיק, האמת. כי אותה רויזי פרקש, זו ששונאת חרדים ונלחמת נגד בתי כנסת, בכלל נולדה בבית חרדי במאה שערים. היא הבת האחרונה של עזרא סטפנסקי, ראש העיר הראשון של העיר החרדית גבורות עילית.
באחת הפעמים שאמא ניסתה לבקש מציפ שתפסיק את הקשר שלה עם רויזי, היא אמרה לה שרויזי לא כזו ליברלית והגונה כפי שהיא מציגה את עצמה, ושבגלל כל השקרים שהיא סיפרה לתקשורת על אבא שלה - הוא יושב עד היום בכלא שמריהו באגף עברייני משפחה. ציפ אמרה לה שהיא ורויזי מדברות הרבה גם על זה, ורויזי אומרת שהיא לא המציאה שום דבר, ואבא שלה לא סתם נמצא בכלא. רויזי אמרה לה שאבא שלה הוא "אדם נוראי, שפל וצבוע שאשם בכל הסעיפים, ובגללו שיניתי את שם המשפחה שלי".
אמא כעסה עליה ואמרה שזו רכילות של שונאי חרדים, וציפ ענתה לה שיש לה הוכחה: הראש ישיבה הצדיק, גדול הדור, לא מזכיר את עזרא סטפנסקי באף דרשה. יותר מזה, הוא גם לא מסכים לחתום על שום דף מטעם העירייה אם כתוב שם את שם המייסד. הוא גם לא מרשה לעיתון החרדי דגל הזהב לכתוב או להזכיר באגביות את השם עזרא סטפנסקי בצורה מפורשת, ואם אין ברירה אז לכנות אותו 'הידוע' וזהו.
אמא אמרה לה שהיא מאמינה שהכל שטויות ולשון הרע ורויזי הרסה לאבא שלה את החיים עם עלילות מרושעות, וציפ לא התווכחה ורק אמרה: "בית המשפט בדק לעומק, וכל התלונות בכתב האישום נמצאו נכונות".
לציפ יש קור רוח אמיתי.
*
לא רק קור רוח. גם חלומות גדולים. חוץ מההתפרצות שלה על הטלוויזיה כשהיא הייתה עוד ילדה קטנה, היא תמיד הייתה מנותקת מכל הג'יפה מסביב. היו לה חלומות משלה. כולנו ידענו שהיא לא תשאר דתיה בהמשך, ושהיא רוצה להיות עורכת דין שמטפלת באפליה עדתית ומגדרית. כבר אז היא ידעה בדיוק מה היא תהיה. וואלה עד היום אני לא מבין איזה מן מקצוע היא בחרה לעצמה. מצאה לה כל מיני נשים שמאלניות טחונות בכסף, וביחד הן מקשקשות בלי סוף על פמיניזם, נשים בעידן המודרני, המפלגות החרדיות השוביניסטיות, ועוד שטויות מהסוג הזה. היא אחת המקימות של עמותת 'הבונות היוצרות'. ארגון שהוקם כדי לגשר על פערי התרבות וכדי ליזום שיח משותף בין נשות האיכרים בעזה ובין נשות הקיבוצים בעוטף.
לא חושב שהן מצליחות במיוחד, יפה שהן ממשיכות לנסות. אני הייתי מתייאש מזמן.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
מקווה ומאמין שתשנו את דעתכם בהמשך.
