הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
פה ושם כתבתי עוד פרקים. קצב איטי. ככה זהעם קלמי...
שמח להעלות עוד המשך:
כח
בשבת אצל מיימון היה משהו שלא ציפיתי לו. מפגש משונה, אקראי, סוג החוויות שרק אנשים תלושים כמוני בלי שורשים יכולים לעבור. בליל שבת, אחרי תפילה מעניינת בנתיבי הרחמים, ואחרי שמיימון דאג להציג אותי בפני כל המתפללים איש איש בתורו ואני ניסיתי להמלט ולהתחמק, שמישהו אחר ייהנה מזה, אני לא בעניין - פתאום ראיתי מישהו מוכר. מה זה מוכר... יותר מידי.
אבא שלי.
מכירים את כל הדרשנים והמרצים שאומרים שאם מישהו פתאום רואה את ההורים שלו יש לו מחשבות שניות?
וואלה, הם צודקים.
כי היו לי מחשבות שניות על הכל. ראיתי את אבא שלי, עודד, נשען על המעקה מעבר לכביש, ומדבר עם חברים שלו. שבת, לילה, ריח קלוש של עשן סיגריות שנישא מעבר לכביש.
לא רציתי שהוא יראה אותי, אני אוהב כמה שפחות צרות ובלאגנים. לא אוהב הפתעות. התקרבתי בשקט, סימנתי למיימון שעוד שניה אני בא, וכן, ראיתי מקרוב. אבא שלי. מכניס ומוצא את הסיגריה מהפה. צוחק את הצחוק המנוזל והצרוד שיש לו כשהוא עם החבר'ה שלו.
ידעתי שאבא שלי והדת לא חברים טובים, אבל כמו שכל אחד מהחדשים שעובדים אצל של זקי יודעים, עניין אחד להחליט ולהבין מה צריך לעשות, ועניין שני זה לגנוב בפועל. או במקרה שלי - לראות בעיניים את אבא מעשן בשבת.
מעשן.
בשבת.
אללה ירחמו. לאיפה הבנאדם הזה הגיע.
*
הרב בן זקן היה מוסר התלמוד תורה הרצאה כל יום שישי. הוא היה אוסף את כל הילדים לכיתה א', למה שם היה מקום גדול עם מזגן חזק שגם לא מטפטף ולא מעיף אבק דחוס, ומדבר איתנו השקפה ודברי תורה לכבוד שבת. כולנו הקשבנו לו כמו שצריך, אפילו חנוכי ועזרא היו מתעסקים עם האוריגמי שלהם פחות בהתלהבות מתמיד ומנסים תוך כדי הקיפולים המסובכים של ברבורים וטווסים להצליח לשמוע מה הרב מדבר השבוע.
כי בדרך כלל הבנאדם לא היה מעניין במיוחד, וגם טרחן לא קטן וחופר הרבה, אוהב לדבר על עצמו ולהעלות זכרונות מטריפולי ומסבא שלו חכם סוויסה, יענו אין רבנים אחרים בעולם. רק סבא שלו. אבל בשישי הוא היה אשכרה מעניין. מביא בראש. סיפורים על חסידים, על המשיח, מדרשים לא ידועים על בריאת העולם. מתן אמר שלפני ההרצאה של יום שישי נכנס לו דיבוק, והוא נהפך לאיש אחר. אין הסבר "רציונלי ומדעי" לתופעה הזאת. וואלה יש מצב שהוא קלע בול.
ככה או ככה, הרב בן זקן הצליח להיות מעניין בכל יום שישי. עובדה שהייתי מקשיב להן, ובטח ובטח שאפילו אני זוכר אותן עד היום. שזה משהו.
כשהוא שמע על מתן זאיוני, הגאון של הכיתה שהולך לאוניברסיטה שנה הבאה, הוא התחרפן לגמרי. לא ידענו מה עובר עליו, הוא נכנס לכיתה כמו רוח שערה. צורי אגב אומר שאין דבר כזה רוח שערה ושאני בושה לאנושות ושיש לי אינטלגנציה של תולעת. הוא מבלבל את המוח. הוא הבושה לאנושות. כי בדיוק כמו שיש שערה בכוס תה, שזה ביטוי שהבריטים אוהבים להגיד, ככה יש גם רוח שערה. שזו רוח ענקית שעושה המון רעש אבל לא מזיזה או משנה משהו באמת. כמו שערה בכוס תה, נו.
אז הרב בן זקן נכנס ככה לכיתה באותו יום שישי, כולו רעש וצלצולים. כמו אוניה טובעת או משהו. גם הנשימות שלו היו שורקניות. דוגרי זה היה מצחיק, לא שאמרתי משהו כמובן.
עדיין לא הספקנו להתיישב, והוא כבר התחיל. מרים את הידיים וסופק אותן, מוחא. מקנח את האף, הולך מסביב לקתדרה. מתנדנד ככה. הוא דיבר קצת מבולבל, אבל הפואנטה שלו הייתה ברורה: אסור ללכת לאוניברסיטה.
הוא סיפר על חברים של אבא שלו מהפלמ"ח, איך שהם רצו למלא את מדינת ישראל בציונים אשכנזים, ואיך החלום שלהם היה להעיף מהמדינה את החרדים והערבים, ואחר כך להיות חיקוי של גרמניה.
ובשביל לתת לגרמנים בראש, הם האמינות שצריך שיהיו לנו אוניברסיטאות לא פחות טובות ממה שיש שם; כמו אוניברסיטת לייפציג או גטינגן. החלום שלהם היה לייסד בארץ ישראל רשת כזו שתהיה הכי טובה בעולם, ושגם הגרמנים המגעילים בעצמם יבואו לפה ללמוד ולהתמקצע. כמובן שהם בלבלו ת'מוח, הדגיש הרב בן זקן, ואין סיכוי שהם היו מצליחים בקטע הזה, אבל אנחנו צריכים להסיק מהנסיונות שלהם את המסקנה הפשוטה שאסור ליהודי שרוצה להיות יהודי צדיק ללכת למקומות כאלו.
ופה הוא הסתכל על מתן בעיניים של לוויתן שרואה את העיר ננטקט ויודע שהוא מת שהיא תיעלם, היא וכל ציידי הלוותנים שעליה.
מתן בקושי שמע אותו, למה הוא קרא בספר מתחת השולחן, באנגלית; ספר ששוקל כמו עשרה קופסאות שימורים של שעועית ותירס ביחד. כבד כבד.
אנחנו לא כזה התחברנו להרצאה הפעם, כי חוץ ממתן זאיוני אין סיכוי שמישהו מהשכונה ילך לשם. איזה ילך, אין סיכוי שמישהו מאיתנו בכלל יצליח לכתוב את המילה אוניברסיטה במכה ראשונה בלי שגיאות כתיב.
מתן הרים את הראש מהספר, הניח אותו על השולחן, ודיבר בלי להצביע: כבוד הרב, מכיוון שציינת אוניברסיטה, אני מניח שכבודו התכוון אליי. אני מודה באשמה, כבודו. כן, אני רוצה ללכת לאוניברסיטה, ליהנות ממעבדת מחקר הקווארקים הכי טובה בארץ. אני רוצה לקדם את המדע. לבנות מודלים מתמטיים מתקדמים של תורת המיתרים, אני רוצה להיות מפורצי הדרך שימצאו את התיאוריה של הכל, מה שאינשטיין ניסה ולא הצליח. וכן, כבוד הרב, אני אשאר דתי בדיוק כפי שאני.
ופה נפלה עלינו סקרנות לא נורמלית לראות איך הויכוח הזה ייגמר, אבל הרב בן זקן התעייף כנראה מכל הדלק שהוא בזבז כבר קודם, ככה שהוא רק אמר בלי עצבים: תלמידי, מתן, אתה טועה. אתה תגמור בסוף כמו כל הצ'חצ'חים שמעשנים בשבת ליד מועדון תקוותנו.
בום.
שקט.
אף אחד לא זז, גם חנוכי ועזרא הפסיקו לקפל ניירות אוריגמי ופתחו פה גדול.
וזהו, ככה זה נגמר. בלי שום פיצוצים. מתן קם, קד קידה מצחיקה כזו, מנומסת ומגוחכת, לקח את הספר, אמר תודה לכולם ועזב את התלמוד תורה. יותר הוא לא חזר אלינו.
*
לא מזמן עשיתי שבת במחנה ברקוביץ, קפצתי לראות מה שלום אמא הצדיקה שלי. בלילה ישנתי בדירה ריקה שהיא השיגה לי, ובסעודות אכלתי איתה ביחד בחוֹר הפיצי שהיא גרה שם היום. לבד. בעיקר שתקנו שנינו, ואני קצת שרתי זמירות והיא עזרה לי ותיקנה אותי כשטעיתי.
סיפרתי קצת על החיים בישיבה והכל, לא אמרתי לה כמובן כלום על דודה נחמה, אחותה המעפנה. אמרתי שהכל טוב ואני שמח לגור אצלה. אמא כל הזמן חזרה ואמרה שטוב מאוד שאני אצל אחותה, ושהשם שלח מקום טוב כזה לגור בו עכשיו כשהיא על הקרשים.
כן, נו, ככה היא.
בכל אופן מה שקרה שסעודה שלישית אכלנו מוקדם, והשמש עוד הייתה בשמיים. נפרדתי ממנה והלכתי לרב ויינגרטן לבקר אותו, עם המגבעת והכל. ובדרך ראיתי את מתן, יושב בטל על אחד הספסלים החצי שבורים ברחוב. עשיתי לו שלום, והוא מיהר להחביא ממני את הפלאפון שלו.
מתן. פלאפון. בשבת. מה קורה בעולם שלנו. השם ישמור, זה עזב את הדת לגמרי. לפחות הוא עדיין קטן ולא מעשן.
עשיתי לו שלום ומיהרתי להתחפף משם. לא סבלתי את מתן אף פעם, שחצן מתנשא שחושב שהוא חכם יותר מכל העולם. ועכשיו זה גם נהיה חילוני, אז בכלל.
מבחינתי סיגרייה בשבת זה סוף פסוק. טוטאל. בעבר, לפי מה שהבנתי, רק האנשים הכי רחוקים מהדת היו מעזים לעשן בשבת. היום גם אנשים פשוטים מרשים לעצמם.
וכן, גם אבא שלי. שנמצא בבאר שבע הרחוקה, לא מכיר את אחד מהחרדים בעיר הזאת, רק את החבר'ה הדפוקים שלו, וחושב שהוא יכול לעשן בלי בעיה.
איזה אבא שיש לי, אלוקים. אוף.
למה מיימון לא אבא שלי למה.
שמח להעלות עוד המשך:
כח
בשבת אצל מיימון היה משהו שלא ציפיתי לו. מפגש משונה, אקראי, סוג החוויות שרק אנשים תלושים כמוני בלי שורשים יכולים לעבור. בליל שבת, אחרי תפילה מעניינת בנתיבי הרחמים, ואחרי שמיימון דאג להציג אותי בפני כל המתפללים איש איש בתורו ואני ניסיתי להמלט ולהתחמק, שמישהו אחר ייהנה מזה, אני לא בעניין - פתאום ראיתי מישהו מוכר. מה זה מוכר... יותר מידי.
אבא שלי.
מכירים את כל הדרשנים והמרצים שאומרים שאם מישהו פתאום רואה את ההורים שלו יש לו מחשבות שניות?
וואלה, הם צודקים.
כי היו לי מחשבות שניות על הכל. ראיתי את אבא שלי, עודד, נשען על המעקה מעבר לכביש, ומדבר עם חברים שלו. שבת, לילה, ריח קלוש של עשן סיגריות שנישא מעבר לכביש.
לא רציתי שהוא יראה אותי, אני אוהב כמה שפחות צרות ובלאגנים. לא אוהב הפתעות. התקרבתי בשקט, סימנתי למיימון שעוד שניה אני בא, וכן, ראיתי מקרוב. אבא שלי. מכניס ומוצא את הסיגריה מהפה. צוחק את הצחוק המנוזל והצרוד שיש לו כשהוא עם החבר'ה שלו.
ידעתי שאבא שלי והדת לא חברים טובים, אבל כמו שכל אחד מהחדשים שעובדים אצל של זקי יודעים, עניין אחד להחליט ולהבין מה צריך לעשות, ועניין שני זה לגנוב בפועל. או במקרה שלי - לראות בעיניים את אבא מעשן בשבת.
מעשן.
בשבת.
אללה ירחמו. לאיפה הבנאדם הזה הגיע.
*
הרב בן זקן היה מוסר התלמוד תורה הרצאה כל יום שישי. הוא היה אוסף את כל הילדים לכיתה א', למה שם היה מקום גדול עם מזגן חזק שגם לא מטפטף ולא מעיף אבק דחוס, ומדבר איתנו השקפה ודברי תורה לכבוד שבת. כולנו הקשבנו לו כמו שצריך, אפילו חנוכי ועזרא היו מתעסקים עם האוריגמי שלהם פחות בהתלהבות מתמיד ומנסים תוך כדי הקיפולים המסובכים של ברבורים וטווסים להצליח לשמוע מה הרב מדבר השבוע.
כי בדרך כלל הבנאדם לא היה מעניין במיוחד, וגם טרחן לא קטן וחופר הרבה, אוהב לדבר על עצמו ולהעלות זכרונות מטריפולי ומסבא שלו חכם סוויסה, יענו אין רבנים אחרים בעולם. רק סבא שלו. אבל בשישי הוא היה אשכרה מעניין. מביא בראש. סיפורים על חסידים, על המשיח, מדרשים לא ידועים על בריאת העולם. מתן אמר שלפני ההרצאה של יום שישי נכנס לו דיבוק, והוא נהפך לאיש אחר. אין הסבר "רציונלי ומדעי" לתופעה הזאת. וואלה יש מצב שהוא קלע בול.
ככה או ככה, הרב בן זקן הצליח להיות מעניין בכל יום שישי. עובדה שהייתי מקשיב להן, ובטח ובטח שאפילו אני זוכר אותן עד היום. שזה משהו.
כשהוא שמע על מתן זאיוני, הגאון של הכיתה שהולך לאוניברסיטה שנה הבאה, הוא התחרפן לגמרי. לא ידענו מה עובר עליו, הוא נכנס לכיתה כמו רוח שערה. צורי אגב אומר שאין דבר כזה רוח שערה ושאני בושה לאנושות ושיש לי אינטלגנציה של תולעת. הוא מבלבל את המוח. הוא הבושה לאנושות. כי בדיוק כמו שיש שערה בכוס תה, שזה ביטוי שהבריטים אוהבים להגיד, ככה יש גם רוח שערה. שזו רוח ענקית שעושה המון רעש אבל לא מזיזה או משנה משהו באמת. כמו שערה בכוס תה, נו.
אז הרב בן זקן נכנס ככה לכיתה באותו יום שישי, כולו רעש וצלצולים. כמו אוניה טובעת או משהו. גם הנשימות שלו היו שורקניות. דוגרי זה היה מצחיק, לא שאמרתי משהו כמובן.
עדיין לא הספקנו להתיישב, והוא כבר התחיל. מרים את הידיים וסופק אותן, מוחא. מקנח את האף, הולך מסביב לקתדרה. מתנדנד ככה. הוא דיבר קצת מבולבל, אבל הפואנטה שלו הייתה ברורה: אסור ללכת לאוניברסיטה.
הוא סיפר על חברים של אבא שלו מהפלמ"ח, איך שהם רצו למלא את מדינת ישראל בציונים אשכנזים, ואיך החלום שלהם היה להעיף מהמדינה את החרדים והערבים, ואחר כך להיות חיקוי של גרמניה.
ובשביל לתת לגרמנים בראש, הם האמינות שצריך שיהיו לנו אוניברסיטאות לא פחות טובות ממה שיש שם; כמו אוניברסיטת לייפציג או גטינגן. החלום שלהם היה לייסד בארץ ישראל רשת כזו שתהיה הכי טובה בעולם, ושגם הגרמנים המגעילים בעצמם יבואו לפה ללמוד ולהתמקצע. כמובן שהם בלבלו ת'מוח, הדגיש הרב בן זקן, ואין סיכוי שהם היו מצליחים בקטע הזה, אבל אנחנו צריכים להסיק מהנסיונות שלהם את המסקנה הפשוטה שאסור ליהודי שרוצה להיות יהודי צדיק ללכת למקומות כאלו.
ופה הוא הסתכל על מתן בעיניים של לוויתן שרואה את העיר ננטקט ויודע שהוא מת שהיא תיעלם, היא וכל ציידי הלוותנים שעליה.
מתן בקושי שמע אותו, למה הוא קרא בספר מתחת השולחן, באנגלית; ספר ששוקל כמו עשרה קופסאות שימורים של שעועית ותירס ביחד. כבד כבד.
אנחנו לא כזה התחברנו להרצאה הפעם, כי חוץ ממתן זאיוני אין סיכוי שמישהו מהשכונה ילך לשם. איזה ילך, אין סיכוי שמישהו מאיתנו בכלל יצליח לכתוב את המילה אוניברסיטה במכה ראשונה בלי שגיאות כתיב.
מתן הרים את הראש מהספר, הניח אותו על השולחן, ודיבר בלי להצביע: כבוד הרב, מכיוון שציינת אוניברסיטה, אני מניח שכבודו התכוון אליי. אני מודה באשמה, כבודו. כן, אני רוצה ללכת לאוניברסיטה, ליהנות ממעבדת מחקר הקווארקים הכי טובה בארץ. אני רוצה לקדם את המדע. לבנות מודלים מתמטיים מתקדמים של תורת המיתרים, אני רוצה להיות מפורצי הדרך שימצאו את התיאוריה של הכל, מה שאינשטיין ניסה ולא הצליח. וכן, כבוד הרב, אני אשאר דתי בדיוק כפי שאני.
ופה נפלה עלינו סקרנות לא נורמלית לראות איך הויכוח הזה ייגמר, אבל הרב בן זקן התעייף כנראה מכל הדלק שהוא בזבז כבר קודם, ככה שהוא רק אמר בלי עצבים: תלמידי, מתן, אתה טועה. אתה תגמור בסוף כמו כל הצ'חצ'חים שמעשנים בשבת ליד מועדון תקוותנו.
בום.
שקט.
אף אחד לא זז, גם חנוכי ועזרא הפסיקו לקפל ניירות אוריגמי ופתחו פה גדול.
וזהו, ככה זה נגמר. בלי שום פיצוצים. מתן קם, קד קידה מצחיקה כזו, מנומסת ומגוחכת, לקח את הספר, אמר תודה לכולם ועזב את התלמוד תורה. יותר הוא לא חזר אלינו.
*
לא מזמן עשיתי שבת במחנה ברקוביץ, קפצתי לראות מה שלום אמא הצדיקה שלי. בלילה ישנתי בדירה ריקה שהיא השיגה לי, ובסעודות אכלתי איתה ביחד בחוֹר הפיצי שהיא גרה שם היום. לבד. בעיקר שתקנו שנינו, ואני קצת שרתי זמירות והיא עזרה לי ותיקנה אותי כשטעיתי.
סיפרתי קצת על החיים בישיבה והכל, לא אמרתי לה כמובן כלום על דודה נחמה, אחותה המעפנה. אמרתי שהכל טוב ואני שמח לגור אצלה. אמא כל הזמן חזרה ואמרה שטוב מאוד שאני אצל אחותה, ושהשם שלח מקום טוב כזה לגור בו עכשיו כשהיא על הקרשים.
כן, נו, ככה היא.
בכל אופן מה שקרה שסעודה שלישית אכלנו מוקדם, והשמש עוד הייתה בשמיים. נפרדתי ממנה והלכתי לרב ויינגרטן לבקר אותו, עם המגבעת והכל. ובדרך ראיתי את מתן, יושב בטל על אחד הספסלים החצי שבורים ברחוב. עשיתי לו שלום, והוא מיהר להחביא ממני את הפלאפון שלו.
מתן. פלאפון. בשבת. מה קורה בעולם שלנו. השם ישמור, זה עזב את הדת לגמרי. לפחות הוא עדיין קטן ולא מעשן.
עשיתי לו שלום ומיהרתי להתחפף משם. לא סבלתי את מתן אף פעם, שחצן מתנשא שחושב שהוא חכם יותר מכל העולם. ועכשיו זה גם נהיה חילוני, אז בכלל.
מבחינתי סיגרייה בשבת זה סוף פסוק. טוטאל. בעבר, לפי מה שהבנתי, רק האנשים הכי רחוקים מהדת היו מעזים לעשן בשבת. היום גם אנשים פשוטים מרשים לעצמם.
וכן, גם אבא שלי. שנמצא בבאר שבע הרחוקה, לא מכיר את אחד מהחרדים בעיר הזאת, רק את החבר'ה הדפוקים שלו, וחושב שהוא יכול לעשן בלי בעיה.
איזה אבא שיש לי, אלוקים. אוף.
למה מיימון לא אבא שלי למה.
