הנושאים החמים
הנושאים החמים
חודש אלול.
תמיד כשבא אלול יש לי משאלה כמוסה בלב. אולי פטית, אולי נאיבית, אולי עוד תמימה מהילדות.
שתהיה לי הרצאה טובה, שתפתח לי את הלב, שתשיב לי תשובה, שאצא ממנה בתחושה- 'וואו, רוצה עוד'.
טוב, אז בלי הקדמות וכחכוחים מיותרים אגש לעיקרו של עניין.
הייתי בטוחה שהשנה יהיה אחרת.
אני לא אחת שנוהה לכנסי התעוררות, וגם לקווי תוכן כאלה או אחרים אני פחות נוטה להאזין. אבל אלול... אלול. אז יש איזה מזג אוויר שגורם לי לרצות לשמוע איזו הרצאה קטנה, משהו ללב, להכין אותו לראש השנה ולימים הנוראים. אז אני מורידה הרצאה או מעבירה מחברה, ותוך כדי עבודה מאזינה ולוקחת ללב.
שנה אחר שנה, בלי לפספס, המרצים כולם אומרים פחות או יותר אותם רעיונות. חלקם עם כושר רטורי, חלקם בלי, אבל אין אחד שפספס את 'אפילו דגים שבים רועדים'. ואין אחד שלא שאג 'לב מי לא יחרד'. המשלים המוכרים של יעברון כבני מרון, הסיפורים המצמררים על ההוא שחשב שהכל בסדר ובסוף בום. תאונה. מחלה. או לא קם בבוקר. הכל מפחיד ומצמרר ו-
מעורר? לא. לא אותי.
והשנה, הייתי בטוחה שיהיה אחרת.
בלי להוריד מיופייה של השנה בה התגלתה אחדות מופלאה, עמודי חסד איימתניים, מסירות נפש למצוות, ועוד מעלות רבות וטובות. נוספה לשנה זו גם חוסר נוחות מיוחדת ומסוימת לתש"פ.
הרי מי מאיתנו אוהב להישאר כלוא ב50 אמותיו עם עדת ילדים מצווחים את הקלישאה הרווחת ש'משעמם להם'.
למי מאיתנו נחמד לחוש חוסר טעם וריח בעת אכילת מצה עם חזרת ולהרגיש שהגרון נשרף בלי שום סיבה.
האם אי מי פה מהקהל נהנה לעטר את פניו הנאים במסיכה תכולה, שלא רק מכערת ומקערת את הבריות, אלא גם מוסיפה נופך למילים 'על כל נשימה ונשימה...'.
ומי מכל העם הקדוש חש רגשות חיבה עזים למילים בשם 'אפדימיולוגיה' 'אקססציונאלי' 'פנדמיה' 'פרוייקטור' וכו' וכו' וגו'.
בקיצור, כולנו סבלנו מאי נוחות במידה כזו או אחרת. ולי היה בטוח ומחוור כי המרצים ישנו השנה את פאזה. ירימו את קצה הפראק המקומט (כן, כי הוא שכב בארון תקופה ארוכה). יטו את גבם לכיוון הקהל המסוכך והמפורד, וישאגו בפה מלא; 'רבותי! היו נכונים! שנה זו זו השנה האחרונה לקראת ביאת משיח! הכינו עצמכם, קשטו מלבושיכם, נקו את בתיכם, הכינו ליבכם. כי משיח פה! בפתח!'
לתומי חשבתי כך.
ואז האזנתי להרצאה.
היא הוקלטה בי"ז אלול תש"פ. לא היה מקום לטעות. הרב החל בהרצאה בקול מיילל ואמר; 'רבותי! תראו מה עבר עלינו השנה, איזה אסונות, כמה נפטרים, כמה חולים, איך התהפך מזלנו, היינו בטוחים שאנו על גג העולם, ונגיף אחד קטן מגיע והופך את עולמינו לאחר'. וכאן החלו סיפורים אישים על אותו היהודי, כן, עם הזקן הארוך שצעד כל לילה, ולילה אחד הוא לא הגיע ומצאו אותו גוסס, כי אי מי הדביק אותו בנגיף העלוב. ועל אותו צעיר שדיבר איתו אתמול והיום הוא מורדם ומונשם ה"י.
לא אמשיך בתיאורים. כי פה אני הפסקתי להקשיב.
השנה. לא. צריך. כאלה. דרמות.
כולנו סבלנו, כולנו מכירים מישהו שנפטר מקורונה ארורה. על כולנו התהפכו השמיים, וכולנו חשנו על בשרינו שאין לנו על מי לסמוך. למדנו בעל פה לומר שאנחנו רוצים לעשות משהו, אבל אולי בורא עולם ירצה אחרת, כי מי יודע אם יכפו עלינו סגר, או פתאום יבוא בידוד, או יצנח שיעול או חום ל"ע.
והרב החשוב, שעומד ומרצה על הפודיום, או במרפסת ביתו נושף לתוך פלאפון ישן, שכח את זה. הוא לקח איתו את דפי הדרשה של תשע"ט ותשע"ח ותשע"ז /ו/ה/ד/ג/ב/א תשס"ט וכו' וכו'.
מרצים יקרים, לתשומת ליבכם.
רוב רובם של הציבור הקדוש שמקשיב לכם וליבם נוקף, יבכה השנה במילים 'מי במגיפה'. וכן, גם במילים 'ומי בחנק', כולנו נקרע שערי שמיים בפסוק 'מנע מגיפה מנחלתך'. אין צורך לשאוג את המילים הללו שוב ושוב עד שאחרון המאזינים ישפיל את עיניו...
השנה.
השנה תצעקו לנו, באותו רטט, באותו חיל. באותה התלהבות, 'מלוך על כל העולם כולו בכבודך'.
השנה לא תוותרו לאף מאזין עד שעיניו יתמלאו דמעות, ותחזרו ותגידו שמשיח בפתח, ולב מי לא יחרד, מגודל המעמד, מגודל הקרבה, מעוצמת התשוקה.
השנה תחבטו על הפודיום עד שיסדקו כפות ידיכם, הלוך והכה, הכה והלך עד שיקלוט האדיש שבקהל כי הנה, משיח בא. לא עוד סבל. לא בכי. לא עוד כתרים מנוגפים. לא עוד הסתר פנים בין אדם למקום. לא הסתרת פנים בין אדם לחברו.
השנה תגנזו את דפי ההלקאות, ותתחילו לדרוש את מה שהקהל צריך, רוצה ומוכרח לשמוע, נחמה.
וכולנו, כן. כ-ו-ל-נ-ו. נבין שאם משיח בפתח, חייבים להתעורר, חייבים להשתנות.
תהא שנת פדות אמת.
(ניתן להעביר עם קרדיט; עטרה ד)
תמיד כשבא אלול יש לי משאלה כמוסה בלב. אולי פטית, אולי נאיבית, אולי עוד תמימה מהילדות.
שתהיה לי הרצאה טובה, שתפתח לי את הלב, שתשיב לי תשובה, שאצא ממנה בתחושה- 'וואו, רוצה עוד'.
טוב, אז בלי הקדמות וכחכוחים מיותרים אגש לעיקרו של עניין.
הייתי בטוחה שהשנה יהיה אחרת.
אני לא אחת שנוהה לכנסי התעוררות, וגם לקווי תוכן כאלה או אחרים אני פחות נוטה להאזין. אבל אלול... אלול. אז יש איזה מזג אוויר שגורם לי לרצות לשמוע איזו הרצאה קטנה, משהו ללב, להכין אותו לראש השנה ולימים הנוראים. אז אני מורידה הרצאה או מעבירה מחברה, ותוך כדי עבודה מאזינה ולוקחת ללב.
שנה אחר שנה, בלי לפספס, המרצים כולם אומרים פחות או יותר אותם רעיונות. חלקם עם כושר רטורי, חלקם בלי, אבל אין אחד שפספס את 'אפילו דגים שבים רועדים'. ואין אחד שלא שאג 'לב מי לא יחרד'. המשלים המוכרים של יעברון כבני מרון, הסיפורים המצמררים על ההוא שחשב שהכל בסדר ובסוף בום. תאונה. מחלה. או לא קם בבוקר. הכל מפחיד ומצמרר ו-
מעורר? לא. לא אותי.
והשנה, הייתי בטוחה שיהיה אחרת.
בלי להוריד מיופייה של השנה בה התגלתה אחדות מופלאה, עמודי חסד איימתניים, מסירות נפש למצוות, ועוד מעלות רבות וטובות. נוספה לשנה זו גם חוסר נוחות מיוחדת ומסוימת לתש"פ.
הרי מי מאיתנו אוהב להישאר כלוא ב50 אמותיו עם עדת ילדים מצווחים את הקלישאה הרווחת ש'משעמם להם'.
למי מאיתנו נחמד לחוש חוסר טעם וריח בעת אכילת מצה עם חזרת ולהרגיש שהגרון נשרף בלי שום סיבה.
האם אי מי פה מהקהל נהנה לעטר את פניו הנאים במסיכה תכולה, שלא רק מכערת ומקערת את הבריות, אלא גם מוסיפה נופך למילים 'על כל נשימה ונשימה...'.
ומי מכל העם הקדוש חש רגשות חיבה עזים למילים בשם 'אפדימיולוגיה' 'אקססציונאלי' 'פנדמיה' 'פרוייקטור' וכו' וכו' וגו'.
בקיצור, כולנו סבלנו מאי נוחות במידה כזו או אחרת. ולי היה בטוח ומחוור כי המרצים ישנו השנה את פאזה. ירימו את קצה הפראק המקומט (כן, כי הוא שכב בארון תקופה ארוכה). יטו את גבם לכיוון הקהל המסוכך והמפורד, וישאגו בפה מלא; 'רבותי! היו נכונים! שנה זו זו השנה האחרונה לקראת ביאת משיח! הכינו עצמכם, קשטו מלבושיכם, נקו את בתיכם, הכינו ליבכם. כי משיח פה! בפתח!'
לתומי חשבתי כך.
ואז האזנתי להרצאה.
היא הוקלטה בי"ז אלול תש"פ. לא היה מקום לטעות. הרב החל בהרצאה בקול מיילל ואמר; 'רבותי! תראו מה עבר עלינו השנה, איזה אסונות, כמה נפטרים, כמה חולים, איך התהפך מזלנו, היינו בטוחים שאנו על גג העולם, ונגיף אחד קטן מגיע והופך את עולמינו לאחר'. וכאן החלו סיפורים אישים על אותו היהודי, כן, עם הזקן הארוך שצעד כל לילה, ולילה אחד הוא לא הגיע ומצאו אותו גוסס, כי אי מי הדביק אותו בנגיף העלוב. ועל אותו צעיר שדיבר איתו אתמול והיום הוא מורדם ומונשם ה"י.
לא אמשיך בתיאורים. כי פה אני הפסקתי להקשיב.
השנה. לא. צריך. כאלה. דרמות.
כולנו סבלנו, כולנו מכירים מישהו שנפטר מקורונה ארורה. על כולנו התהפכו השמיים, וכולנו חשנו על בשרינו שאין לנו על מי לסמוך. למדנו בעל פה לומר שאנחנו רוצים לעשות משהו, אבל אולי בורא עולם ירצה אחרת, כי מי יודע אם יכפו עלינו סגר, או פתאום יבוא בידוד, או יצנח שיעול או חום ל"ע.
והרב החשוב, שעומד ומרצה על הפודיום, או במרפסת ביתו נושף לתוך פלאפון ישן, שכח את זה. הוא לקח איתו את דפי הדרשה של תשע"ט ותשע"ח ותשע"ז /ו/ה/ד/ג/ב/א תשס"ט וכו' וכו'.
מרצים יקרים, לתשומת ליבכם.
רוב רובם של הציבור הקדוש שמקשיב לכם וליבם נוקף, יבכה השנה במילים 'מי במגיפה'. וכן, גם במילים 'ומי בחנק', כולנו נקרע שערי שמיים בפסוק 'מנע מגיפה מנחלתך'. אין צורך לשאוג את המילים הללו שוב ושוב עד שאחרון המאזינים ישפיל את עיניו...
השנה.
השנה תצעקו לנו, באותו רטט, באותו חיל. באותה התלהבות, 'מלוך על כל העולם כולו בכבודך'.
השנה לא תוותרו לאף מאזין עד שעיניו יתמלאו דמעות, ותחזרו ותגידו שמשיח בפתח, ולב מי לא יחרד, מגודל המעמד, מגודל הקרבה, מעוצמת התשוקה.
השנה תחבטו על הפודיום עד שיסדקו כפות ידיכם, הלוך והכה, הכה והלך עד שיקלוט האדיש שבקהל כי הנה, משיח בא. לא עוד סבל. לא בכי. לא עוד כתרים מנוגפים. לא עוד הסתר פנים בין אדם למקום. לא הסתרת פנים בין אדם לחברו.
השנה תגנזו את דפי ההלקאות, ותתחילו לדרוש את מה שהקהל צריך, רוצה ומוכרח לשמוע, נחמה.
וכולנו, כן. כ-ו-ל-נ-ו. נבין שאם משיח בפתח, חייבים להתעורר, חייבים להשתנות.
תהא שנת פדות אמת.
(ניתן להעביר עם קרדיט; עטרה ד)
נערך לאחרונה ב:
