דרוש מקור

[לעבדיג יענקל]

בספרי החסידות מובא שמי שיש לו אהבת ישראל הקב"ה אוהב אותו, כמו שהאב אוהב את מי שאוהב את בניו. היכן יש מקור מפורש לכך?

 

[מתקדם]

מסילת ישרים סוף פרק יט:

כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה, הא למה זה דומה לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת והוא דבר שהטבע יעיד עליו, והוא ענין כהן גדול שאמרו עליו (מכות י"א): שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו. וכן אמרו (שם): ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלת פרסי דריב"ל ולא אשתעי אליהו בהדיה, הרי לך החובה המוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל על בני דורם.

 

[מאיר למברגר]

מענין לענין באותו ענין: יש משפט ידוע שמי ששונא יהודים או מרכל עליהם או מציק להם הריהו משניא עצמו/מרחיק עצמו מהקב"ה, כי אין דבר שאבא שונא יותר ממי שמציק לילדיו. יש לזה מקור?

 

[מתקדם]

חפץ חיים בספר אהבת ישראל פרק ד

 

[מאיר למברגר]

כמה נעים לראות את דקדוק לשונו הזהב של החפץ חיים.
כי הפריע לי תמיד, שהלא גם המרכל/המציק הוא בנו של הקב"ה, ולמה ישנא האב בן אחד בגלל שהוא מציק לבן השני? והלא בדרכי בני אדם לא ראינו כזאת - שאבא ישנא את בנו בגלל שהוא מציק לבן אחר !?
אבל "תרעומת" ודאי יש לאבא על הבן המציק לבן השני, "ומי הוא האיש הסכל והפתי שירצה לשאת תרעומת ה' יתברך"

ברוך שחלק מחכמתו ליראיו