הנושאים החמים
הנושאים החמים
בבקשה מכם. תקראו את זה עד הסוף. בבקשה!...
רציתי לספר לך על חברה שלי. היא נכה, ותקועה בבית כבר חודשיים בגלל הקורונה. ואת יכולה לעזור לה.
כולנו תקועים, את חושבת לעצמך. אז מה ההבדל בינינו, אז מה אם היא נכה...
אז אסביר לך. יש הבדל. כשאת בבית הרבה שעות, עם האחים הקטנים, את מנסה לעשות משהו: להספיק איזו משימה לעבודה או ללימודים, להעסיק את הילדים, לנצל את החופשה הפתאומית למשהו שמזמן רצית לעשות. אולי לאיזה ספר טוב. את בנאדם בוגר שמסוגל להעסיק את עצמו.
אבל כשאת מוגבלת פיזית, ונוצר מצב לא נעים בבית שאת היחידה שלא יכולה לעזור בהתמודדות הזו, כשיש סביבך בלגן ואנשים ואת הופכת לחפץ נוסף שרק מסתובב בין הרגליים ומפריע, כשאת על גדר של "אחד הילדים הקטנים" שצריך לטפל בו ולדאוג לו, את מרגישה מטרד. ולהרגיש מטרד - זה קשה נורא!...
לכולם קשה עכשיו גם ככה, אז את נמנעת מלבקש שיורידו לך מלמעלה את קופסת העוגיות. או שיקלפו לך תפוז. או שימלאו לך מים בכוס. או שיחפשו לך את המטען של הפלאפון, או שיפרידו לך את הקשר באוזניות. בכל כך הרבה פעולות קטנות את נזקקת לאחרים, ולא נעים לך כבר לבקש ולהפריע לבני הבית. לכולם לא קל עכשיו גם בלי המטרד הזה, שהוא את עצמך.
את מבינה? ככה זה לעבור את התקופה הזו כשאת נערה נכה. אינטליגנטית, מוכשרת, חכמה, אבל מוגבלת פיזית. זה קשה כל כך, ואת רוצה מאוד לצאת לנשום קצת אויר ולדבר עם מישהו שעוד לא התעייף ממך.
זהו, עד כאן סיפרתי לך על החברה שלי.
וכאן אני רוצה לבקש ממך לעזור לה.
איך את יכולה, את שואלת? בקלות. להקדיש לזה שעה-שעתיים, לא משנה מתי. אולי מחר. אולי שבוע הבא. אולי בוקר, אולי ערב. מתי שנוח לך ומתאים ורק בזמן שלא יהיה לך קשה.
ובשעתיים האלה תלכי אליה, ותצאו ביחד לאיזו גינה, או סתם תסתובבו בעיר (אלעד), ותנשמו אויר אחר. תקפידו על מסיכה ועל כללי הריחוק של הקורונה, בהחלט...
נשמע לך מוזר להפגש לשעתיים עם מישהי שאת לא מכירה? זה נשמע ככה בהתחלה, אבל בעצם זה לא מוזר, כי היא רוצה את זה. לא אכפת לה שלא יהיה לכם על מה לדבר, מבינה? לא אכפת לה שתהיינה שתיקות מביכות. היא רק רוצה שמישהי תהיה לידה כי היא לא הולכת לבד ברחוב. לכאורה גם לא נצרכת כאן שום עזרה פיזית, אפילו לא לסחוב כסא גלגלים כי היא בכסא ממונע.
דרוש כאן סוויצ' קטן במוח, בהחלט. אבל תוכלי לבצע אותו, נכון? בבקשה ממך. תעשי את זה. זה מעשה ענק, והוא הרבה יותר קל ממה שאת חושבת. זה יהיה זורם וכיפי ואת תיהני.
ואם לא תמצאו שפה משותפת, ולא תיהני כל כך?
אז במקרה הזה עשית חסד אמיתי רק לשם החסד.
זו בקשה מוזרה, אני יודעת. אף פעם לא הציעו לך התנדבות מהסוג הזה. אבל תחשבי רגע - למה לא בעצם?...
מחכה מאוד לשמוע ממך! באמת!...
שרה
טל: 0583246000
מייל: <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
רציתי לספר לך על חברה שלי. היא נכה, ותקועה בבית כבר חודשיים בגלל הקורונה. ואת יכולה לעזור לה.
כולנו תקועים, את חושבת לעצמך. אז מה ההבדל בינינו, אז מה אם היא נכה...
אז אסביר לך. יש הבדל. כשאת בבית הרבה שעות, עם האחים הקטנים, את מנסה לעשות משהו: להספיק איזו משימה לעבודה או ללימודים, להעסיק את הילדים, לנצל את החופשה הפתאומית למשהו שמזמן רצית לעשות. אולי לאיזה ספר טוב. את בנאדם בוגר שמסוגל להעסיק את עצמו.
אבל כשאת מוגבלת פיזית, ונוצר מצב לא נעים בבית שאת היחידה שלא יכולה לעזור בהתמודדות הזו, כשיש סביבך בלגן ואנשים ואת הופכת לחפץ נוסף שרק מסתובב בין הרגליים ומפריע, כשאת על גדר של "אחד הילדים הקטנים" שצריך לטפל בו ולדאוג לו, את מרגישה מטרד. ולהרגיש מטרד - זה קשה נורא!...
לכולם קשה עכשיו גם ככה, אז את נמנעת מלבקש שיורידו לך מלמעלה את קופסת העוגיות. או שיקלפו לך תפוז. או שימלאו לך מים בכוס. או שיחפשו לך את המטען של הפלאפון, או שיפרידו לך את הקשר באוזניות. בכל כך הרבה פעולות קטנות את נזקקת לאחרים, ולא נעים לך כבר לבקש ולהפריע לבני הבית. לכולם לא קל עכשיו גם בלי המטרד הזה, שהוא את עצמך.
את מבינה? ככה זה לעבור את התקופה הזו כשאת נערה נכה. אינטליגנטית, מוכשרת, חכמה, אבל מוגבלת פיזית. זה קשה כל כך, ואת רוצה מאוד לצאת לנשום קצת אויר ולדבר עם מישהו שעוד לא התעייף ממך.
זהו, עד כאן סיפרתי לך על החברה שלי.
וכאן אני רוצה לבקש ממך לעזור לה.
איך את יכולה, את שואלת? בקלות. להקדיש לזה שעה-שעתיים, לא משנה מתי. אולי מחר. אולי שבוע הבא. אולי בוקר, אולי ערב. מתי שנוח לך ומתאים ורק בזמן שלא יהיה לך קשה.
ובשעתיים האלה תלכי אליה, ותצאו ביחד לאיזו גינה, או סתם תסתובבו בעיר (אלעד), ותנשמו אויר אחר. תקפידו על מסיכה ועל כללי הריחוק של הקורונה, בהחלט...
נשמע לך מוזר להפגש לשעתיים עם מישהי שאת לא מכירה? זה נשמע ככה בהתחלה, אבל בעצם זה לא מוזר, כי היא רוצה את זה. לא אכפת לה שלא יהיה לכם על מה לדבר, מבינה? לא אכפת לה שתהיינה שתיקות מביכות. היא רק רוצה שמישהי תהיה לידה כי היא לא הולכת לבד ברחוב. לכאורה גם לא נצרכת כאן שום עזרה פיזית, אפילו לא לסחוב כסא גלגלים כי היא בכסא ממונע.
דרוש כאן סוויצ' קטן במוח, בהחלט. אבל תוכלי לבצע אותו, נכון? בבקשה ממך. תעשי את זה. זה מעשה ענק, והוא הרבה יותר קל ממה שאת חושבת. זה יהיה זורם וכיפי ואת תיהני.
ואם לא תמצאו שפה משותפת, ולא תיהני כל כך?
אז במקרה הזה עשית חסד אמיתי רק לשם החסד.
זו בקשה מוזרה, אני יודעת. אף פעם לא הציעו לך התנדבות מהסוג הזה. אבל תחשבי רגע - למה לא בעצם?...
מחכה מאוד לשמוע ממך! באמת!...
שרה
טל: 0583246000
מייל: <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
נערך לאחרונה ב:
