סיפור בהמשכים דמעה דוממת

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

לקראת אירוע ומחפשים מזכרת שקולעת בול? קבלו כמה טיפים.
נדיר בימינו להשתתף באירוע, בין אם אירוע עסקי ובין אם אירוע משפחתי, ולצאת ממנו ללא מזכרת ממותגת. מזכרת משרתת את שני הצדדים, המשתתפים מרגישים שהם...
אמנות לא מדפיסים ברוטציה!
עוד פרק בסדרת ההבאה לדפוס שכל גרפיקאי חייב ללמוד, והפעם: מדוע הצבעים יצאו שונים כשעברנו להדפיס ברוטציה? פרק משלים על ההבדלים בין דפוס שטוח ודפוס...
הקמפיין האדיר להרמת קרן הזוה"ק בעולם - מגיע לפעילות שיא בימים אלה
חיים קוטלר אחרי הכנות קדחתניות וערבי רתימה סוחפים, עם מאות שגרירים נאמנים ונמרצים, הקמפיין האדיר 'מאירים בקדושה - נושאים בעול הפצת הזוה"ק בעולם'...
שמחונים ממליצה: שש מתנות נהדרות לראש השנה ולחגי תשרי
מציאות החיים ההפכפכה של התקופה התקופה האחרונה מבלבלת את כולנו. אף אחד לא יודע אם נחגוג את החג ביחד עם המשפחה המורחבת או לבד עם המשפחה הגרעינית, אם...

shevi123

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק כ"ג

הבקר צבע את העולם בצהוב. מתעלם מהלילה הלבן שלפניו. מדגדג את עפעפיי בצורה מעצבנת. אני מתהפכת לצד השני כשמיכלי מזיזה את המיטה שלה. מתהפכת פעם שניה כשהיא מעיפה בטעות או שלא, משהוא על המיטה שלי. ופעם שלישית כשדלת הבית נטרקת. וזהו. יודעת שאני חופשיה לנפשי. הקטנים יותר לא ממש יפריעו לי. וגם הם זזים תיכף.

"אפרתי?" ראשה של אמא מציץ מהדלת החצי פתוחה. "אני חייבת לצאת לעבודה. תקומי, תתארגני, תצאי. בסדר?" אני מנסה לפתוח חצי עין. להרגיע אותה. משהו בי מתמרד. שותק.

"הכנתי לך סנדוויץ' וירקות, במקרר. במדף העליון. תיקחי לך מעדן או משהו טוב". היא מתקרבת, מחליקה ליטוף על הפוך. "שיהיה לך יום טוב, מותק. תעדכני אותי מה קורה, בסדר?" אני מתהפכת, שוב. לכבודה. מהנהנת בעיניים עצומות. מבזיקה חיוך רפוי. "הכול בסדר, אמא" אני לוחשת בשפתיים דביקות. "אני אסתדר". שתינו יודעות שלא. אבל החיים חזקים ממנו. היא ממלמלת משהו ויוצאת.

שקט מבורך עוטף את הבית. מניח לי לטבוע שוב בפוך החמים. לברוח למחוזות קסומים. לא רוצה לדעת מה רובינשטיין נואמת וכמה היא תכעס על עוד יום שאני מחסירה. "זה כבר לא מעניין אותי. תביני כבר!" אני צורחת מול פיה הפעור. "את אפילו לא מנסה להבין מה קורה איתי. את בכלל לא רוצה להבין! לא מנסה, אפילו! אחר כך את לא מבינה מה קורה איתי, אה?" אני נוטלת את התיק בפראות. מטלטלת אותו בתנועות חזקות. מחברות וספרי לימוד נמלטים ממנו. נוחתים על השולחן, הכיסאות והרצפה.

כמה עטים עפים בקשת רחבה ישר אל תוך פיה הפעור עדיין. היא מנסה לומר משהו. לנזוף בחומרה. לא מצליחה לשחרר את העטים התקועים. אני לא עוצרת. לא כל יום יש לי הזדמנות טובה לעשות את זה. תמיד אני שותקת וסופגת. לא הגיע הזמן לאזן קצת? התיק כבר ריק לגמרי. אני משליכה אותו. כמה שיותר רחוק.

"זה הכול, גברת רובינשטיין" אני מציינת באדישות. "זה בדיוק מה שמתאים לי לעשות עם כל הדברים האלו. טוב שהצלחתי לעשות את זה. סוף סוף. כעת אני זזה. לא חוזרת!" אני יוצאת וטורקת את הדלת. לא מספיקה להגיע לשער הסמינר כשיללות סירנה צובעות אותי באדום וכחול.

אני ממשיכה הלאה. מתעלמת. שוטר חמור סבר עוצר את דרכי. "אפרת אפל?" הוא מוודא. "כן. אני צריכה לזוז מפה. אני כבר לא שייכת לכאן. חייבת לברוח". אני רועדת. קולה של רובינשטיין צורח באוזניי. "טוב שבאתם. תעצרו אותה! היא מסוכנת לציבור. אל תתנו לה להוליך אתכם שולל!" השוטר מביט בה ובי. "מצטער, תצטרכי לבוא אתנו לתחנה". "לא מגיעה לשום תחנה. ותפסיקו להאמין לצוות פה".

"אני מציע שתבואי ותשתפי פעולה. אחרת ניאלץ להשתמש בכוח" הוא מציין ביבושת.
"אין לי מה לבוא אתכם" הוא מרים גבה. "את בטוחה שעדיף לך להגיע עם אזיקים?"
"לא" אני צורחת. "אתם השתגעתם כולכם. מול מי אתם מפעילים כוח, נראה לכם? מול מי? לא עשיתי דבר ואני לא מתכוננת להמשיך את המשחק הזה. תעזבו אותי כבר!"

כמו עיוורת אני פורצת קדימה. נתקלת בחומה אנושית של אנשי חוק. הם לא יעצרו אותי. אני ממשיכה בתנופה. בוקעת חומה. דוהרת הלאה. "זה כבר לא עניין למשטרה" אני שומעת את הקצין אומר למישהו. "יותר בכיוון של גהה".

"תברחי כבר, תברחי. הם יתפסו אותך עוד רגע" הרגליים לא משתכנעות. כושלות. גהה. אני צונחת על הרצפות המבהיקות כבובת סמרטוטים. יד עלומה אוחזת בזרועי. נועצת מחט. מחדירה חומר בלתי מזוהה. אפלולית נעימה עוטפת אותי באחת. אני נשאת על ענן צמרירי ונעים. כולם נעלמו. משאירים אותי בתוך צמר גפן מתוק. "אז אולי באמת טוב כאן, בגהה?" אני חושבת לעצמי שניה לפני שאני נבלעת לגמרי. שקט פנימי אופף אותי. כמוהו לא ידעתי מעולם.

"אז היום הגננת בקשה שנביא דברים שמתחילים באות ט'" זה נשמע כמו הקול של יעלי בת החמש. איך היא הגיעה לפה? מכניסים בכלל ילדים?

"את יכולה להביא טלפון" מתלהב דודי. "יש את הטלפון הישן של סבתא. נבקש ממנה". אז גם הוא הגיע? מי מכניס ילדים למקום כזה? אולי זו שעת ביקור?

"קודם כל, בואו לאכול צהריים ואז נאסוף חפצים" אני שומעת את מיכלי. אז יש פה גם ארוחות למבקרים? ואיך בדיוק יאספו פה חפצים? ממאושפזים? בסוף יכולים לאשפז גם אותם. רוצה לצעוק. להזהיר אותם.

רק קולות מוזרים יוצאים ממני. זו בטח ההשפעה של הזריקה. אם יזריקו גם להם אולי הם יפלשו לענן שלי. בעיה. חייבים להזיז אותם מפה.

אני מנסה שוב לומר. לצרוח. כלום. כאילו יד נעלמה חוסמת את פי.

"את מי בדיוק את רוצה להזיז מפה?" שואלת מיכלי. "לא מספיק נתנו לך לישון כל הבוקר?" היא ממשיכה לצלוף. "צריכה עזרה לקום או משהו?" מעצבנת שכמותה, מקלפת את השמיכה. ואת זו שמתחתיה. "את נורמלית??" היא מגחכת. "כמה שמיכות צריך בחום הזה?".

"לא יודעת" אני ממלמלת. "תשאלי את הרופאים פה. הם יסבירו לך"
"את הרופאים" היא משועשעת. "איפה אמצא כאן רופאים? איפה את חושבת שאת נמצאת בדיוק?"
"תשאלי את האחיות. תשאלי את אלו שהביאו אותי לפה"
"לאיפה, אפרת? לאיפה?" היא צועקת.
"תזהרי. אל תצעקי יותר מדי חזק. בסוף גם אותך ייקחו לגהה". השמיכה נזרקת עלי בפתאומיות. אני מאושרת. קלטה הבחורה את המצב. "יופי אני שמחה מיכלי שהבנת. תחזרי יותר מאוחר, בסדר? אני חייבת לישון".

"אני... לא... חוזרת" הקול שלה רועד ומוזר. אני מנסה לפתוח חצי עין. "את... אפרתי... רציתי שתספרי לי. אבל לא ככה,אפרתי! תתעוררי כבר. תפסיקי לשגע אותי. כי בסוף אני באמת אצטרך לחשוב על גהה".
"את לא" אני פותחת עין שניה. "את בסדר. אני הבעייתית". הלכה לי השינה. הצמר גפן. הגושים המוזרים שמולי הופכים לברורים. "את לא, אפרת" המילים שלה עלולות לנפץ סלעים. "את לא. ותפסיקי כבר עם ההצגות האלו. לא יכולה כבר. דברי ברור. כמה כבר אפשר?".

המבט בעיניי הופך לצלול יותר ויותר ככל שקולה מעפיל.
אני מזהה את הארון. הווילון. תמונת הנוף שעל הקיר. לא. זה לא יכול להיות.
"את רוצה לומר לי שפשוט חלמתי?"
"אין לי מושג. רק שמעתי אותך צועקת. שוב. שמת לב שזה קורה לך יותר מדי לאחרונה?" היא יורה ללא הפסקה. "ועכשיו הגעת לגהה. אה?"
 

מגבת

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
רק קולות מוזרים יוצאים ממני. זו בטח ההשפעה של הזריקה. אם יזריקו גם להם אולי הם יפלשו לענן שלי. בעיה. חייבים להזיז אותם מפה.
הסיפור הזה קצת קשה לצפייה.
אבל את מצליחה באומנות להכניס לנו בביסים קטנים ואפשריים.
זה מדהים ומרגש!!!
תודה.
 

shevi123

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק כ"ד

"אז מה?" המבט של מיכלי קודח את כל השכבות והשמיכות. "את רוצה כבר לספר? דברנו על זה והבטחת!"

"הבטחתי מה?" הכול מעורפל לי. מה היה בסוף, בעצם? הייתי בגהה או לא? והסמינר, השוטרים?
"אפרתי!" היא שואגת. נצבעת באדום כהה. "תפסיקי כבר לשחק איתי. את משגעת אותי. לא יכולה אתך".

"יופי. אז מה תעשי לי?" קשה לי לדבר. ויבש לי. אבל חייבת להעיף אותה מפה. "אולי תזמיני גם את משטרה? אין בעיה. חוץ מלאשפז אנשים הם לא עושים כלום. וגם זה לא כל כך גרוע. בטח לא יותר גרוע מהצעקות שאת מקימה פה".

צוללת שוב למערה שבניתי לי. עטופה בהמון חום ואהבה. אין לה דרישות. אין לה טענות. ומיכלי? שתתמודד. מפונקת.

הדלת שנטרקת בזעם אומרת יותר מכל. אני חוגגת ניצחון. נושפת את כל הלחץ בנשיפות איטיות. מנסה לקחת עוד קצת אוויר לפני שמישהו או משהו ייפול עלי משום מקום. אז אני יכולה להמשיך להתחפר, כמובן.

וחוץ מזה... משהו נדלק. לא מבינה איך לא חשבתי על זה קודם. מהמגירה הראשונה בשידה שלידי שולפת מחברת ספירלה ועט פיילוט משומש. שניה לפני. אני נזכרת. אני מדדה באיטיות, בתנועות מחושבות. נועלת את הדלת ליתר בטחון.

הדפים הריקים קורצים לי. ידידים מאז שאני מכירה את עצמי. אולי זה הפתרון כרגע. לכתוב, לשפוך, בלי סדר וצורה. העיקר לפרוק. להוציא את הגושים הכבדים בלי חשש.

מנסה לשרבט כמה אותיות. רגילה לרוץ ולמלא עמודים בשטף. קדימה, אני מעודדת את עצמי. אפס. הדף חיוור מתמיד. שרבוטים מוזרים נוצרים בקצותיו. אפילו לא מילה אחת. זיעה קרה שוטפת אותי. לא יכולה לקבל אובדן כזה. אז מהיום אני יכולה לשכוח מהחלק הזה בחיי? לא. לא יכולה לדמיין בכלל.

ידית הדלת מתנועעת בפראות. ואז היא נרעדת מחבטות של ממש. "אפרת! את פותחת הרגע!"
'תקפצי לי' אני שותקת. 'עד שלא תשברי את הדלת אין לך סיכוי להיכנס'.
"אפרתי" היא נרעדת. מכירה את השיטות שלה. מקל וגזר. "אני חייבת שתפתחי לי. בבקשה. זה חשוב לשתינו".
"תעזבי אותי, מיכלי. הלחץ שלך לא ממש עוזר. לא לי ולא לך. אז תשחררי, אוקיי?"
"לא" היא נשנקת. "בבקשה. אני חייבת אותך. אל תהיי רעה".

אני נאנחת. קמה שוב לפתוח לה. היא נוחתת על הכיסא הראשון. "תנעלי" היא מצווה. אני שותקת ונועלת. "מה עכשיו, פרינססה?"
"את לא תאהבי את זה". היא נועצת בי מבט תכול וצלול. "אבל גיליתי מה קורה אתך".
נהיה לי פתאום קר. "מה זאת אומרת?".
"אפי, באמת שניסיתי לזרום אתך" היא אומרת בקול לחוץ. "אבל לא נתת לי ברירות. כמה זמן לדעתך אני אמורה להסתובב כך? לראות אותך נעלמת לי ולזרום? אז נתתי לך הזדמנות לספר. וחיכיתי כמו ילדה טובה. אבל את משחקת איתי. נותנת לי לחכות לך, ואז בכלל שוכחת שדיברנו על משהו".

מתחשק לי לפרגן לה מנה של ממש. מתאפקת. בקושי.
"נו, אז מה הצלחת למצוא?" תהפכי את זה לשעשוע. זה יעבור מהר יותר. אני גאה בעצמי על הרעיון המבריק.
"טוב, אל תכעסי. ישבתי ורשמתי לעצמי את כל מה ששמתי לב שהשתנה בך".

"למשל?" ואל תמתחי מדי את החבל. גם ככה אני על הקצה.
"את בטוחה שבא לך לשמוע?" היא מציצה בי בחשש.
"מיכלי, תעשי לי טובה ודברי זריז. גם ככה קשה לי"
היא שולפת דף מקומט ולח. מתחילה להקריא לי. "הדברים שהשתנו אצל אפרת: התחילה לישון הרבה. מחסירה המון מהלימודים. נהייתה עצבנית. לפעמים היא ממש אפתית. אין לה סבלנות לכלום".

"נו?"
"פתאום הבנתי. זוכרת את מירי אשלג? חברה שלי מהיסודי? אז ככה באמת זה התחיל גם אצלה".
"התחיל מה?" אני קוטעת אותה בעצבנות.

"המונו שלה" היא בוחנת אותי במבטים שהופכים לי את הקיבה. "היא התחילה להחסיר. ממש הרבה. וכשהתקשרנו אליה, כמעט תמיד היא ישנה. כשהצלחתי לדבר אתה, היא הייתה אפתית כזו. אז נכון היא לא הייתה עצבנית. אבל אולי אצל כל אחת זה משפיע אחרת".

המילים שלה לא נגמרות. נותנות לי פסק זמן לחשב מסלול מחדש. מדהימה שכמותה. מצאה לי פתרון ממש מוצלח.
"אז אני צודקת, נכון?" היא קורעת את השקט.
הניצוץ בעיניה הולך וגדל עם הדקות המתמשכות.
לא מצליחה לענות. אין בי כוחות להחליט.
"אמממ... האמת, זה ממש יפה שהגעת לזה".

"כן?" היא מתלהבת. "אז הצלחתי בול. רק לא מבינה מה כל כך סודי בזה?"
אני שותקת. לא יכולה להסכים עם השקר. אבל אולי באמת עדיף ככה. מצד שני, מה תעשה כשבסוף תגלה את האמת? איך אוכל להביט בה?
המצפון עובד כאילו כלום לא קרה. צובט ממש.

אני נועצת בה מבט ארוך. "עם יד על הלב, מיכלי. מה את מעדיפה? מונו או אמת?"
הפנים שלה מתמזגות עם הקיר. "מה את רוצה לומר לי, אפרת?"
"תעני לי קודם"
"ברור שאת האמת" השיניים שלה נוקשות.

אני לא מצליחה לגייס חמלה במדבר שבלבי.
"אז הייתי שמחה אם היית צודקת. אבל לצערי, את ממש רחוקה עדיין".
את רעה. אני מסבירה לעצמי. ממש רעה ואכזרית. המבט שלה גדל. מבוהל.

"זה... המחלה הזו מסכנת חיים?" היא שואלת, מצומררת.
אני מתלבטת. זיכרון הלוויה צף ומטלטל. אבל בעצם, לא קרה כלום. הכול רק בראש.
"זה לא" ההחלטיות בקולי מפתיעה אותי. "לא שידוע לי, בכול אופן".

"אז מה כן?" הידיים שלה זזות בחוסר שליטה.
אני שותקת לרגע. מנסה לסנן מידע למינימום.

"יש דברים שלא מתים מהם. אבל גם לא ממש מצליחים לחיות איתם". התובנה הטריה הזו מפתיעה אותי. מכה בהלם אותה. מעניקה הגדרה יציבה לבלגן אין סופי.
 

shevi123

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק כ"ה

התובנה הזו ממלאה אותי בתחושה מוזרה. לא מצליחה לקרוא לה בשם. רק מרגישה אותה ממלאה אותי בנינוחות חמימה. הרפיה כזאת שממלאת את הגוף ונותנת לו להתרווח על...

אאוץ. קצה מחודד פוגע בקצה אפי. בדיוק כשכמעט הגעתי לנקודה הזו שגורמת לי להרגיש ככה קצת בנוח. כאילו חזרתי לקן חמים ונעים עם מקומות מסומנים ומוגדרים לכול אחד. כן. נראה לי שככה אני מרגישה. לא מתה, אבל גם לא ממש חיה. נשמע דפוק אבל לפחות יש לי מקום.

ריח מרכך הכביסה מרגיש קרוב מדי. מגרה את חושיי. גורם לי להרגיש בבית. ובנוח. אופף אותי ממש. "מה זה?" הקפיצה המבוהלת שלי גורמת לכריות לעוף לקצה השני. "רוצה עוד כמה?" צועקת מיכלי. "הנה, קבלי אותה". כרית הלב הגדולה, זו שקניתי לה ליום הולדת האחרון נוחתת עלי. ואז הקטנה יותר, הפרוותית. "מה את עושה?" אני לוטשת בה עיניים.

"מה שעושים למי שצריכים להעיר אותה" היא לא מוצאת עוד כרית. מנסה את הפוך.
"תפסיקי כבר!" מה עובר עליה.

ידית הדלת מתנועעת ואז דפיקות. מדודות ונחושות.
אני בוהה בדלת. מייחלת לישועה. לא זזה. מיכלי נועצת בי עין אדומה מדי. אולי גם בה פגע שפיץ כלשהוא. היא נוטשת בעצבים את הפוך ושולחת עוד מבט משפד לפני שהיא פותחת.

"אפשר להבין מה קורה פה?" מבטו של אבא ננעץ בי בשאלה. עובר למיכלי וסוקר את הכריות הפזורות. "אני מבין שהגעתי באמצע מלחמה. מעניין. חשבתי שכבר עברתן את הגיל. אז מה בכול זאת?"

מיכלי נשברת ראשונה. הדמעות שלה מסגירות אותה. "אני מקשיב" אומר אבא בנינוחות. דמעות מעולם לא הפחידו אותו. מיכלי מנענעת בראשה. מצביעה על גרונה. לא מצליחה להוציא מילה.

"לכי תשטפי פנים. תשתי משהו. תירגעי. אני מחכה לך". הרוגע שלו עושה את העבודה. היא אוספת את עצמה. את שערה הפרוע. נמלטת מהחדר כמו מזירה בוערת.

"אז מה קורה, אפרת?" עיניו הכהות ננעצות בי. לא חומלות.
אני שותקת.
"אני מחכה. כמה זמן שזה ייקח. אני צריך לדעת מה קורה בבית שלנו לאחרונה". הקול שלו נוקשה.
אני בוהה בו בהלם. "אתה יודע, אבא. בדיוק כמוני".

הוא נאנח. "התקופה הזו לא קלה לאף אחד מאתנו. ואת, אפרת, מתמודדת עם דברים לא קלים. לא מוכרים. קשים גם למבוגרים ממך. לא לזה אני מתכוון" הוא מלטף את זקנו בהיסח הדעת. אני מכירה את השתיקות שלו. יודעת שהוא בורר מילים. "דברנו על זה כבר, זוכרת? על הגבורה, על החולשה. על כך שהגבורה האמתית היא להניח ולהרפות כשצריך. לגלות חולשה זו לא בושה. זו גבורה, אפרתי. חשבתי שהבנת את זה. כנראה שטעיתי".

העיניים שלו הביטו בי חזק כל כך, שהרגשתי איך הוא חודר בי את השכבות שבניתי. ואת אלו שנבנו לי, כי אני חולה ולא יכולה.

"אני לא יכולה כבר. לא יכולה!" הכול בורח לי. הדמעות והמילים וכל האבנים שנתקעו בפנים. "אני לא יכולה גם להתמודד עם כל המחלה המוזרה הזו. גם עם רובינשטיין שמשגעת אותי. ועכשיו גם מיכלי עם השאלות הלא נגמרות שלה. ובסוף אני הלא בסדר כאן?" לא אכפת לי כלום. בורחת מהעיניים שממתינות לי. ממיכלי שתיכף תחזור מהאמבטיה. מכולם.

"מה קרה עם מיכלי?" הוא מתחיל מהסוף.
"היא רוצה לדעת בדיוק מה קורה. ולמה. ואיך. כל יום עם שאלות חדשות".
"כל יום" הוא מהמהם. "ולמה רק עכשיו אני יודע מזה?"
שאלה מעניינת. כאילו אני בקטע של לתכנן ולחשוב. "לא יודעת. לא חשבתי על זה. הייתי צריכה רק להעיף אותה כי אני כבר לא יכולה אתה".

"זה בדיוק מה שהתכוונתי, אפרת. תניחי לנו לעזור לך. לנו ולמי שצריך. את סוחבת עלייך המון. יותר מדי. מה יקרה אם תשתפי אותנו? אם תאפשרי לנו לשאת אתך את המשא הלא פשוט הזה?".

"אני מספיק גם ככה מצערת אתכם. אני מעדיפה להסתדר לבד כמה שאפשר". תמיד צעדתי בראש. בת בכורה. נכדה בכורה. תמיד הובלתי. תמיד.

הוא נאנח שוב. "אנחנו לא נעשה שום דבר במקומך. המושכות יישארו בידייך תמיד". אין לי כוח להבין איך הוא מבין אותי בלי מילים. "אבל ניתן לך כוח. נעמוד לידך. נחזיק ביחד".
אני שותקת.

"אז אני מבין שמיכלי באה לברר אתך מה קורה?"
אני מהנהנת. מתבצרת במקום בטוח. "היא רוצה לדעת למה אני ישנה המון, בקושי מגיעה ללימודים ועצבנית מאד".

"וזו זכותי המלאה לדעת", היא צצה מהפתח. חזרו אליה המילים. "מספיק זה פוגע שאת לא משתפת מעצמך. לפחות שאני מבקשת שוב ושוב מגיע לי שאדע".
העיניים שלי בורחות לאבא. "מה את אומרת, אפרת?"
גוש חונק אותי. "מגיע לה. אבל לא מגיע לי".

"מה זאת אומרת?" עיניה גדלות.
"אני לא יודעת איך תרגישי אחרי שתדעי, ואיך תתייחסי אלי. אבל בכול מקרה, כבר אמרתי לך, זה לא תלוי בי".
"זה תלוי גם בך, אפרת" אומר אבא בשקט. "אני לא אעשה דבר שיפגע בך. אם את לא רוצה, אז זה לא יקרה. תהיי בטוחה בזה".
אני נושפת בהקלה.

"אבל קחי בחשבון את מה שדברנו קודם" הוא מוסיף, עיניו מהבהבות באמון. "אני חושב שמיכלי תוכל להיות חלק משמעותי בהתמודדות הזו. כל השנים גדלתן יחד ואין שום דבר בעולם שמצדיק הפרדה ביניכן. גם לא חלקית. להיפך, זמנים מאתגרים יכולים לחזק את הקשר ולהעמיק אותו יותר".

אני מביטה במיכלי, רואה אותה פתאום. את המבט המפציר. את הגעגוע בבריכות עיניה.
"אני... לא יודעת".
"אפרתי". היא לוחשת לי. "בבקשה, תני לי. מבטיחה שאהיה אתך".

"את אפילו לא יודעת על מה מדובר" אני מחזירה לה.
"זה לא משנה, אפרת. כל דבר יהיה טוב יותר מהמשפט המפחיד שאמרת לי קודם". המשפט שכל כך הרגיע אותי.

"טוב, את לוקחת אחריות על זה. לא באה אלי בטענות. כן?"
"כן" היא מהנהנת ברצינות.
"טוב" אני משחררת. לא מצליחה להוציא עוד מילה. הסוללה התרוקנה. לגמרי.
"יהיה בסדר, אפרתי" אומר אבא. "תסמכי עלינו שנעשה הכול כדי שיהיה לך טוב ובטוח".

"תספר לה, אבא" אני לוחשת לשמיכה. "תספר לה כמו שאתה מבין. לי כבר נגמר הכוח".
"לכי לישון, אוצר. מחר יום חדש נדבר על הכול ועל רובינשטיין". הוא מבליע. "הכול ימתין. ויהיה טוב. רק תאמיני בזה".

אני עוצמת עיניים. מתחפרת. לא מאמינה שעשיתי את זה. שהכנסתי את מיכלי למקום הזה. הסודי. השמור.
לא רוצה לחשוב מה קורה בחדר של אבא, רגע אחרי שנסגרת דלת חדרי. מדמיינת את מיכלי יושבת בפה פעור ועיניים גדולות. שואלת שאלות. שותקת. בוכה. עוד שאלות. עוד דמעות. ואבא שומע, מסביר מפשט בסבלנות אין קץ.

כשהוא מסביר ככה, הכול נראה פשוט ומובן. תיכף היא תחזור. ותבין עד כמה זה לא ממש כך.
 

shevi123

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק כ"ו

יש רגעים שאין לאן לברוח. אין מה שיכסה ויטשטש. גם כל האמצעים המגוונים והחדשים שהכרתי לאחרונה, לא מספקים מחסה. הרגעים האלו שהמציאות מכה ללא רחמים. חוסמת את כל אפשרויות המילוט.

את הפוך כבר העפתי לקצה השני של החדר. בוגד שכמותו. כבר לא יכולתי לקחת כדור נוסף, כי מיציתי את כל האופציות.

מה עכשיו? מה אני הולכת לעשות רגע לפני שאני מתפוצצת? ואיך מיכלי הזאת מצליחה לכבוש כל מטרה? ואני, נכנעת לה ככה, כמו בובת סמרטוטים. אוף!

מתחילה לסדר את הבלגן הנוראי שהיא השאירה פה. מרימה כמה כריות ועוזבת. שתתמודד הגברת עם העניין. פותחת דלת. טורקת. המטבח מחמיץ לי פנים. שוקו שפוך על הרצפה. קובי טובל את ידו בשלולית ומתלקק בהנאה. משתף אותי בשמחתו. לא נבהל מנשיפותיי.

מחפשת איזו עוגה שווה או פינוק מתוק אחר שיפצה קצת. ישכיח את הכאב. איפה הם כולם כשצריכים אותם? לא אנשים. לא מאכלים. כלום. בגדו בי כולם.
קובי פורץ בקריאות נלהבות עם כל טפטוף שוקולדי נוסף.

לפחות אתה כאן. אני ממלמלת. ואז אני יודעת. "בוא, קובי. הולכים לטיול" העיניים שלו צוחקות כשהוא שואג. "יאללה, מהר. לפני שכולם יבואו". כל הבוגדים. אני שוטפת לו פנים. מנגבת במהירות. בחושך גם ככה לא רואים כלום. "גינה" הוא צוהל.

אני מחבקת אותו. ילד חסר עול. הוא משתתק ומתרפק עלי. מזכיר לי ימים טובים יותר. יורדת בשקט. לפני שיצוצו הבעיות. מנחיתה אותו לטיולון, ברגע האחרון נזכרת לקשור.

אוויר קריר נושב בפני הלוהטות. מנחת פיוס. אני הולכת והולכת בלי כיוון או מטרה. העיקר ללכת, לברוח. לא לחשוב. לא לחשוב. אני משננת בדבקות. דוחפת את העגלה חזק יותר. מתופפת באצבעות קופצניות על הידיות הרכות.

"דפוקה אחת. דפוקה". הקולות בי לא מתחשבים בשום מלמול או החלטה. "מה יצא ממך? חוץ מלרבוץ במיטה או לריב עם כל העולם, אה?"

"תפסיק כבר" אני צורחת בתגובה, "תפסיק". קובי מציץ מהעגלה. עיניו גדולות ובוהות. "תעזוב אותי כבר" אני מתלהטת. הוא מתחיל לבכות. מצטרף לדמעות שלי. מדהירה את העגלה בעיניים מעורפלות. נוחתת בספסל הקרוב. מנסה לנשום. לא מצליחה. קובי מנחית אותי למציאות. היכולת שלו לעלות טונים, מרשימה. מצילה אותי מעצמי.

"בוא, מותק" אני משחררת אותו. "לא צעקתי עליך. אתה הכי חמוד בעולם". הוא מביט בי בעיניים ספקניות. "מי הכי אוהבת אותך בעולם?" אני מדקלמת לו ביובש. הוא שותק. לא קונה זיופים.

"נלך לגינה" אני מבטיחה לו. מתעלמת מהשעה. האמת שאין לי מושג מהי.
זה עובד. הוא מנגב פנים בידיים מלוכלכות ומחייך חיוך מרוצה.

אני נשאבת אליו. אל פיסת תום וטוהר שמקבלת אותי כפי שאני. אז אני בכול זאת טובה במשהו, ממלמלת לעצמי. "סליחה?" גברת ישישה נועצת בי מבט מוזר. לא מתעכבת עליה. קדימה. גינה, חול וצחוק פעמונים. החושך עושה לי טוב. עוטף אותי.

הידיים אוחזות בנדנדה מטלטלות קדימה ואחורה אוטומטית. לא מצליחות להשתיק את הקול הזה. אכזרי שכמותו. הוא דורש תגובות מהירות. והטון שלו נוקשה ודוקרני. רוצה לדעת מה אני מתכננת לעשות. מה אני חושבת על ההווה. על העתיד. על העבר. כמה הצלחתי וכמה נכשלתי. לאיפה בכלל אני חושבת להתקדם.

ויותר גרוע, למה אני בכלל לא חושבת. מבזבזת ימים על מיטות ושמיכות. מלחמות ומילים. הורסת כל מה שאפשר ושלא. נגמרו לו השאלות בסוף. התחיל שוב מהתחלה. ושוב.

קובי כבר התייאש מלבקש עוד נדנוד. דורש לצאת. צורח.

"שקט" מישהו צועק מאחד הבתים. "אמצע הלילה. רוצים קצת שקט".

אמצע הלילה?! איך? נכון, חשוך. כי ערב. אבל מה יש להם? מי הולך לישון בערב ומכריז שאמצע הלילה?
"בוא, קובי. נעוף מפה". קדימה. נמשיך לדהור לכלום.
הקצב המונוטוני של ההליכה עושה לי טוב. גורם לי להמשיך. לא רואה כלום. בוהה ישר ודוהרת.

נעצרת מול דלת עץ ישנה. שרוטה קצת. הלב שלי דופק כנראה ממש חזק. כי הדלת נפתחת עוד לפני שהקשתי.
"אפרתי! קובי!" סבתא נשנקת. "מה אתם עושים פה?".
"באנו לבקר, מה יש?" אני צונחת מיוזעת על הספה.

סבתא שותקת. נגשת למטבח. מעניקה לי שקט מעצבן. אני קמה בעקבותיה. ריח קינמון אופף את המטבח החמים בעולם.

"הפרענו לך, סבתא?" אני דוחפת מילים.
"מעולם לא". היא מעניקה כפית דבש גדושה לספל התה הנצחי. "אבל את יודעת, השעה...".
היא מניחה יד על כתפי. מחווה על השעון הגדול.
אני בוהה בו.

"הכול בסדר, אפרתי?" היא לוחשת. אני עדיין בוהה. לא יכול להיות שכבר אחת בלילה. אני בכלל ישנה בשעות האלו. גם בשעות האלו.
"תשתי את התה, אפרת. אחר כך נדבר על הכול. יהיה בסדר, מותק". היא מלטפת את לחיי כאילו אני עדיין ילדה.

לא מצליחה לדבר. לא מצליחה לשתות. פחד נוראי ממלא אותי. הנה, את מתנתקת מהמציאות. יופי, אפרת.
"אל תבכי, ילדה". היא ממשיכה ללטף. את השיער. את הלחי. את כף היד. מגישה חבילת טישו. "אל תפחדי, מותק. לכל דבר יש פתרון. תקשיבי לסבתא שלך שראתה הכול בחייה".

הכול? אני מרשה לעצמי לתהות בשקט. החיבוק שלה סופג את התהיות. מותיר רכות מתוקה שאין אחריה סימני שאלה.
 

shevi123

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק כ"ז

הבית של סבתא היה לי תמיד עוגן ומקום טוב להניח ראש. לשכוח מכל העולם. לשבת, לדבר, להתפנק. כנראה שהלב זוכר את זה גם בזמנים שכבר לא רואים כלום מרב טשטוש וערפל. הוא נשאר נאמן לי. מכוון אותי בשקט למקום המתאים, החמים והעוטף.

אני מניחה ראש על כתף אוהבת. מניחה לחיבוק החם שלה לשלוח גלי חום לתוכי. להמיס את הכאב הצורב. החונק.

"תתארגני לשינה, מותק" היא לוחשת "אני כבר באה".
אני קמה. ילדה קטנה של סבתא. כבר לא אכפת לי מכלום. משהוא רוגע מזדחל בשקט. יודעת שאני בידיים טובות ומגוננות. כמה טוב להיות ילדונת תמימה. לשכוח מסודות וגילויים מסעירים. לשכוח מהכול!

בשקט אני נכנסת לאמבטיה. מצוידת בחלוק פשוט של סבתא. גדול עלי בכמה מידות. שיהיה. המראה הקטנה מעל הכיור, פוגשת אותי. ילדה קטנה-גדולה סתורת שיער, חיוורת ומבולבלת. זהו. הלך הקסם. שלום רוגע, הכול היה דמיון. מה חשבת לעצמך? שתבואי לסבתא והכול יסתדר? תחזרי להיות אפרת ההיא? זאת השפויה שלפני הסערה?

אני מסיטה מבט מהר. לא רוצה לראות. לא לחשוב. מחפשת מהר משחת שיניים ומברשת. מהר, לפני שזה יגיע. לפני שאתחיל לחשוב יותר מדי. אני יודעת איך זה מתחיל, לא יודעת מתי זה ייגמר. בחילה נוראה שוטפת אותי. גואלת אותי ממחשבות נוראיות עוד יותר. שוטפת פנים. נושמת נשימה ועוד אחת.

"הכול בסדר, אפרתי?" סבתא מרעידה את הדלת. "תפתחי! אני רוצה לראות שאת בסדר". למה היא מתייחסת אלי כמו לילדה קטנה? זה אומר משהו על ההתנהגות שלי? היא יודעת עלי? מה היא יודעת? מה היא חושבת עלי? אולי היא בטוחה שהשתגעתי וצריך לדאוג לי כמו ל.... משוגעים? עוד גל שוטף אותי. שומר עלי. מעולם לא חשבתי שאשמח להקיא.

"את פותחת?" הנקישות שלה צפופות ומבוהלות. מה עשיתי שככה היא נבהלת? אולי אני לא שולטת בעצמי? אולי צרחתי שוב, והיא נבהלה? אולי לא שמתי לב לעוד דברים שעשיתי? ולמה אני צריכה גם לסבול וגם להיזהר מכולם? כמעט מכולם, בעצם. מיכלי כבר יודעת. מפה הכול התחיל להסתבך. אני מאבדת אותה ועכשיו גם את סבתא. למה נכנעתי לה? למה? ומה עכשיו? מה אני עושה?

"את פותחת" סבתא נחרצת. "את פותחת הרגע!" כשהיא ככה סמכותית אין לי הרבה ברירות. המחשבות יצטרכו לחכות לזמן טוב יותר. אני מתעלמת מהצחקוק הלועג של הקול המוכר שבתוכי. הוא יודע כמה שבריריות המילים שלי. בטח עכשיו, כשהכול נהרס ונותרתי חשופה מול כל העולם.

האצבעות מחליקות לי כשאני מנסה לסובב את המפתח. "שניה" לוחשת בתקווה לגבור על הקולות מבחוץ. ומבפנים. עוד כמה ניסיונות והדלת נפתחת. חושפת אותי עלובה ורועדת. "מה קורה, אפרת?" סבתא לחוצה ממש. אולי זה סימן שהיא לא באמת יודעת.
אני שותקת. לא מצליחה להוציא מילה עם כל הבלגן בראש. מנסה שוב לנשום. לשאוף. הכול כואב לי. וכל ניסיון מכאיב עוד יותר.

"את לא מרגישה טוב, מאמאלה!" לא רוצה לחשוב למה התכוונה. לפיזי, נפשי או גם וגם. היא לא נותנת לי לחשוב. מובילה אותי כמו ילדה קטנה למיטה גדולה. מצעים נקיים וכרית רכה. "בואי, מותק. תתארגני לשינה. אני כבר מביאה כוס תה ואקמול". היא לא ממתינה לתשובה. נעלי הבית הרכות שלה בקושי נשמעות כשהיא יוצאת מהחדר. סוגרת בשקט את הדלת.

מנסה להתרווח. נשארת מכווצת. מוותרת על המאמץ. העיקר לישון, לישון! אני מתחננת לעיניים עייפות מאד. לא מספיק עייפות כדי להיעצם סופית. גם כוס התה של סבתא והאקמול לא מצליחים לשכנע אותן להיעצם. אני עייפה מלהילחם. מקסימום יהיה עוד לילה לבן. ממילא אין תוכניות למחר. מה כבר יכול להיות?

"היא נרדמה, הילדה" אני שומעת את סבתא לוחשת. "לכי לישון גם את, נחמה. את חייבת כוחות, במיוחד עכשיו. קובי ישן בעגלה והוא בסדר. הכול בסדר. נדבר מחר. לילה טוב, מותק. אל תדאגי". היא שותקת לרגע. אני לא יכולה לשמוע, רק לדמיין מה אמא עונה לה. כמה דמעות עוברות שם. "נחמה'לה, זה לא יעזור שתבואי עכשיו. חבל על הכוחות שלך. תסמכי על אמא שלך שתדע לטפל בנכדים שלה. הכול בסדר. כן, אני עדיין זוכרת איך מרגיעים תינוקים בני שנה וחצי. וגם ככה אני לא ישנה יותר מארבע שעות ברצף. אני סוגרת. נחמה. תשני טוב, ילדה שלי".

העיניים שלי נעצמות ברגע שסבתא נכנסת לחדר. אני מרגישה את היד שלה מונחת על המצח. נרתעת. "את לוהטת ממש". היא לוחשת. "בטח התקררת בקור הנוראי בחוץ. אוי, טאטע. אני מביאה לך עוד כדור. ונראה מה עם קובי, מקווה שהוא בסדר". היא מכסה אותי. הולכת. חוזרת. מתעקשת שאקח כדור נוסף. "תשני אחר כך טוב יותר" היא מעודדת אותי לפקוח עיניים. אני מושיטה יד. בולעת. ילדה טובה.

רגע לפני שאני שוקעת בשינה, אני נזכרת. אין לי פה את הכדורים שלי! אני קופצת בבהלה, זה מה שחסר לי! יותר טוב, מתפרע בתוכי קול מופרע, חסר גבולות. לא מתחשק לך לחזור לחיים היפים בלעדיהם? הנה, רצית כל כך. התגעגעת. קבלת. מה יכול להיות טוב מזה?
 
נערך לאחרונה ב:

shevi123

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית

אולי מעניין אותך גם...

הפתעות מקורס איור החדש!!!
תלמידות בקבוצת איור דיגטלי למדו פחות משלושה חודשים. סיימו חלק של איור הידני והפתיעו כל המכון עם העבודת הנהדרות שלהן בפרוייקט ביניים. מגיע להן...
לקראת אירוע ומחפשים מזכרת שקולעת בול? קבלו כמה טיפים.
נדיר בימינו להשתתף באירוע, בין אם אירוע עסקי ובין אם אירוע משפחתי, ולצאת ממנו ללא מזכרת ממותגת. מזכרת משרתת את שני הצדדים, המשתתפים מרגישים שהם...
מזל טוב! למה (ומדוע) התחפשתם??
פעם בשנה יש לנו את פורים. בפורים מתחפשים. שבועות וחודשים לפני פורים יושבות האמהות על המדוכה ודנות בנושא בכובד ראש. למה יתחפש שלומי, לאריה או...
מחשבות על היום שאחרי...
כמה קשה לתפוס בשכל אנושי שיום אחד זה ייגמר יום אחד אצטרך להמשיך הלאה, אצטרך ללכת למקום אחר למקום שטיפות הגשם כבר לא ירטיבו את הרחוב יום אחד יהיה...

המספרים של פרוג:

337,452

משתמשים נכנסו לפרוג בחודש האחרון

90

משתמשים מבקרים ברגע זה באתר

4,986

הודעות נכתבו בממוצע ליום בחודש האחרון

לוח נדל"ן | למכירה והשכרה

לוח הסעות ושליחויות

לוח דרושים

למעלה
לשיחת ווטסאפ עם בית פרוג
צ'אט בווטסאפ בנושאי יעוץ לימודים, פדגוגיה ומזכירות
היי, אפשר לדבר איתנו, אנחנו כאן!