בס"ד
פרק י"ח
החדר נעים ושקט מדי. המיטה מזמינה. אין לי מושג איך הצלחתי לעלות, להגיע. כוס התה נותרה מיותמת לצד שלל צבעוני של עזרים מוכרים. ".....זה גם יכול לעזור, אז מה את אומרת?" פספסתי כמה משפטים. לא נורא. גם ככה אין חשיבות מיוחדת למה שיהיה או לא יהיה.
"מה שתרצה, ארי. סומכת עליך" אני בורחת מעיניו. לא רוצה לראות את השתקפותי שם. לא. זה לא אמתי מה שקרה פה. אני כל כך משתדלת, כל כך! למה זה עדיין קורה. אבא? אני מכירה כבר את הפוזות האלו, כל כך מכירה. סוף, אמצע והתחלה בשינויים קלילים. כמו לראות שוב ושוב את אותה הצגה. מכירה כל פסיעה, כל המהום. יודעת שהשחקנית צוחקת רק כדי לחפות על הבכי החנוק. שהאיפור נועד להסתיר את השקים תחת העיניים התמימות. כמו מתוך שינה רואה אותה, רוקדת, צוהלת. אפופה הילה ושמחה. רגע לפני שרגלה נתקלת במרצפת בולטת מעט.
וזהו. הבימאית ממהרת להחשיך את האולם, לטשטש. הקהל מתפזר במבוכה. ורק היא, נותרת לבדה פצועה וחבולה על הבמה המפוארת. ואין. אין לה מנחם. זה השיר שאהבתי לשמוע בזמנים כאלו. "אין מנחם מכל אוהביה..." אני מזמזמת בשקט. ככה אני. זרוקה בשמלת פאר על במה שבורה. אני אפילו לא מנסה לאסוף את השברים, לחבוש. מזוכיסטית אמתית. שיהיה. ממילא כבר הכול הרוס.
מישהו מתאמן ברקע על כינור. הזיופים שלו מספרים שדרכו ארוכה. אותי הם משגעים לגמרי. אני מגיפה תריס. מחשיכה את החדר. מתחפרת עמוק במיטה. המזרון עבה ומפנק. מספק לי מקלט. מתחת לפוך עוד נשמעים קולותיהם העמומים של שימי וארי. הוא בטח שוב מטייח אותו, מקשקש לו על אימא שחייבת לישון. שלא מרגישה טוב. תיכף הוא יבוא לבדוק בעצמו. בכור שכמותו. 'פעם אחרת, שימי. פעם אחרת תבוא מותק. עכשיו אני כבר לא....' השינה מושכת אותי אליה. מגינה באהבה.
"אז לא תוכלי לבוא היום?" קולו של ארי נואש חדר מעבר לשריון האטום. "אפילו לא לחצי שעה? לפחות אספיק לקפוץ למנחה". זו בטח יעלי. אבל --- למנחה? מה השעה בכלל? ורגע, מה אני עושה פה? העבודה. אני קופצת. לא יכול להיות שלא הלכתי. לא יכול להיות. ואפילו לא הודעתי. "הי, התעוררת" הוא מגיח. "ואם העבודה מטרידה אותך, זה סימן טוב" הוא מחייך ברוחב לב. אני לא.
"לא הערת אותי בבוקר? למה?" אני משפשפת עיניים, מנסה להיחלץ מקורי השינה. "למה? שאלה טובה. אולי קודם תתארגני, תשתי קפה?" "תענה לי" אני מתעקשת. "אתה יודע שהבוס שלי דייקן ונוקשה. השיחה שתגיע בשעה הקרובה תספר לי שאני מ פ ו ט ר ת" מצטמררת. "אפרת, הכול בסדר. דברתי אתו" "אתה. דברת. אתו??" אני לוטשת עין ענקית. "כן" הוא עדיין שליו. שלווה מעצבנת מאין כמותה. "הסברתי לו שאת לא מרגישה טוב. ולא תוכלי להגיע. את חושבת שזה ממש נדיר לא להרגיש טוב? הכול בסדר, תירגעי" אני לא. "אתה באמת חושב שהוא יקבל ככה את הדברים? אתה יודע שאחרי החיסורים בחודשיים האחרונים אני מתקדמת לאט ובטוח החוצה?" "אני לא יודע, אפרת" הוא נאנח ונראה פתאום כישיש מותש. "אני יודע שהעבודה חשובה לנו מאד. החיים שלך חשובים הרבה יותר. ואם זה לא משתלב ביחד, אז....." "אין מצב!" הצרחה הזו מוזרה לי. "אין מצב שאני עוזבת. אתה יודע מה זה אומר?! זה פשוט להצהיר בקול גדול, תקשיבו, אני כבר לא יכולה להסתיר את התמודדות שלי. תראו אותי, לא יכולה לעבוד. לפעמים גם בקושי מתפקדת. ככה? ככה טוב לך שיראו אותי?"
"אני חושב, שלפעמים לא חכם לדהור קדימה. חייבים גם להסתכל לצדדים. לראות מה קורה כתוצאה מהדרך. האם יש תועלות או נזקים ומה עולה על מה? האם לא נעצור בעוד זמן מה ונצטער על הדרך הארוכה והקשה שגבתה מחירים גבוהים מדי? אולי כדאי, לעצור מעט, לשאוף אויר. לבדוק בנחת, מחדש. לוודא שאנחנו באמת בדרך שטובה לנו". הוא מניח את המגבעת לראשו. "אני יורד למנחה, אפי. תסתדרי פה כמה דקות, נכון? נמשיך לדבר בהזדמנות אחרת. כרגע פשוט תעשי לי טובה ותדאגי לעצמך. תיכף חוזר" מבטו התכהה מעט. ספר לי על דאגה ואחריות שקצת גדולים עליו.
לא יכולתי להושיט יד. לפזר נחמה. במקום קטן בלב קיוויתי שהוא יישאר כך, חזק ואמיץ. במקום עמוק יותר, תחת ערמות מאובקות. ידעתי שלכול אחד יש את רגע השבירה שלו. והוא יגיע, מתישהו. ונישטף שוב בגלים סוערים מדי. נצלול למקומות עכורים מדי. ונתפלל לנס. לעוד אחד. גדול, מאיר ועוטף.
בינתיים, ידעתי שאני צריכה נס מידי. לשעה הקרובה, אפילו לרגע הקרוב. נס שיחזיק אותי קצת מעל המים. לא מבקשת יותר. לא כעת. רק שאוכל לחבק, ללטף תלתל. למתוח חיוך קטן לסיפוריה של אילה והברקותיה של אלישבע. ושימי, שמבין מדי. הלוואי ותעבור את זה בקלות, ילד שלי. כי לא הולך להיות קל, כנראה. אבל אני אעשה הכול כדי שיהיה לך טוב. לך ולכולכם. משפחה מדהימה שלי. ואולי, אם יום יבוא ואמצא בי את הכוחות להגיע לחיים טובים יותר, תדעו אהובים שלי שזה בשבילכם, בזכותכם.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
