גם מעבר שומעים??

תהילה ברג

משתמש פעיל
שלום לכולם.
קודם כל, תודה למנהלים על אישור ההצטרפות לפורום.
רציתי להביא לכם מנקודת מבט שלנו, המצטרפים החדשים לפורום.
תודה על ההקשבה...
 

תהילה ברג

משתמש פעיל
"אמא" שירי משכה לי בחצאית, "מה זה הבניין הישן הזה? הוא נראה כמו לפני מליון שנה",
הו, נאנחתי.
איך נפלו גיבורים. מי שיער שיבוא יום והבת שלי תתמה על פשרו של הבנין הלז. הבנין שעיניהם של המוני העם היו נשואות אליו.
ואיך, איך אצליח להעביר את סיפורו של הבניין אל הדור הבא, איך אדאג להעברת הסיפור אל הדור הבא.
"בואי ילדה, שבי לצידי ואספר לך את סיפורו האומלל של הבניין, סיפור האכזבה שלי".
התיישבתי על גדר האבן השבורה, כששירי על בירכיי, ואספתי את כל כישוריי בכדי להעביר את הזכר למה שהיה ואיננו עוד.
"פעם, לפני שנים רבות, התנוסס פה ארמון רחב ידיים, ארמון עם דלתות נעולות, כה יפה היה הארמון עד שכל אשר מחוצה לו היה כ-אוב. ואני הייתי בחוץ, באוב. ולא, שלא תחשבי שהוא היה ריק, הארמון, המון אנשים חשובים היו בו, ואני חלמתי להיכנס.
הייתי עוברת ליד הארמון כל יום. עוברת מציצה, ומנועה מלהיכנס, מה את שואלת שירי? האם היו אלו גדרות בטון שמנעו ממני כניסה? חי חי חי, לא ולא. לא חומות בטון מנעו ממני כניסה אלא קירות זכוכית.
יכולתי לראות הכל, להציץ ואפילו להריח, אבל לדבר היה אסור לי.
אוי. כמה רציתי להיכנס לתוך אותו ארמון מרשים.
ויום אחד החלטתי, אני אכנס והיי מה. אעשה הכל בשביל זה, אקפוץ גדרות, אשחה בתעלות, העיקר אכנס, ואפילו לזמן מועט.
ישבתי וארבתי לשעת כושר.
ויום אחד זה קרה, כן, לא האמנתי, אבל השער נפתח פתח קטון, ואני, בחתוליות שאין שניה לה קפצתי והופ. הייתי בפנים. ניכנסתי שיכורה. הסתובבתי סביב, נגעתי בכל וצחקתי, תיכננתי את התגובה הראשונה שלי בארמון והייתי מאושרת.
מה קרה, את שואלת? זהו, אל תשאלי, הנורא מכל. לאחר זמן, הגעתי כולי מרחפת לדבר ולפטפט אם האנשים בארמון, לתפוס אותם לשיחה ולומר להם אחת ולתמיד את כל מה שיש לי לומר.
וגיליתי, בהלם, שהארמון ריק.
את אותה הזדמנות שניצלתי אני להיכנס, ניצלו הם לברוח".

"אבל אמא, למה את בוכה?" צפצפה שירי, "לולא כולם היו בורחים, היית נישארת לך בארמון היפה עד היום הזה, ואני הייתי נישארת לי לבדי בעולם, שנחשב היה אז כאוב, כשאת מסתכלת עלי מבין קירות שקופים!"


"לא נישמתי, לא.
בוכה אני על אלו שלא השכילו להבין, שלא צריך להכניס את האוב פנימה אלינו, ולא לצאת החוצה אל האוב,
אלא רק להציב קירות שקופים, לתת לעולם שבחוץ טעימה, ופתח קטן לקפוץ פנימה. אל הארמון.
בוכה אני על אלה שברחו בגלל ההגנה הנידרשת, כיאה לקירות שקופים."
 
נערך לאחרונה ב:

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
כתוב היטב. מתאר את התחושות ואת האווירה מנקודת המבט של הכותבת, ללא ספק.


זה הזכיר לי משהו.
יום אחד סתווי, לפני כעשרה חודשים, אושרתי לפורום הכתיבה ברוב התרגשות.
איך היה נראה אז פורום הכתיבה? ארמון נחשק? אממ לא ממש.
משל נכון יותר יהיה מדבר שממה. ארץ צייה וצלמוות.
שרידי חרבות, חניתות וכידונים מקרבות עבר מפוארים היו זרוקים פה ושם, קבורים בחציים בחול.
רק קול עורבים רגוזים קוראים קרע! ורעיהם-אויביהם משיבים להם: מה פתאום? להיפך! אל תקרע.

לשם השוואה, אם לאחרונה התרגלנו שהעמוד הראשי בפורום מכיל אשכולות מכעשרה ימים - בתקופה ההיא הוא הכיל אשכולות של חודשיים, כשרבים מהם מהקפצות ישנות, כמו אותו אחד שהחליט להקפיץ את כל האשכולות שעוסקות בתוכנות ניקוד (לכו ומצאו בארכיון).

למזלי או לצערי, לא הייתה לצידי איזו שירי שתלמד אותי או אלמד אותה על האכזבה.
אז התחלתי להגיב, כמעט בכל אשכול בתור התחלה, נראה לי.
שירים לפרשות, שאז לא היו נדחקים מהר כל כך לעמוד השני של הפורום.
דיונים, סיפורים.
סיפורים לאתגרים. ושירים לשיר-שורים.
אני אדם די עסוק רשמית, אבל כנראה שהפורום הזה ענה על צורך נפשי כלשהו אצלי, כמו גם אצל רבים מהאחרים כאן, מן הסתם.
באתגר הראשון שהשתתפתי - פירגן לי @אשר שרבר את המקום הראשון. איזו קבלת פנים חמימה, כבר הרגה כמה עורבים.
וכך הפורום הלך והמשיך ופרח, עד שהגעתי למצב שאני כבר לא מספיק לקרוא חלק גדול מהאשכולות...

האם אני חושב שזה היה בזכותי? מה פתאום, חלילה וחלילה. רק זה חסר לי בעולם העליון.
זה היה כמובן בעיקר בזכות המנהלים המסורים דאז, אבל בהחלט לכל כותב שמשתתף - וגם לי - היה חלק בזה.

והנה אנחנו כאן, לא שומם ולא צייה. מיטב הכותבים האיכותיים.
כן, יש גם כמה שעזבו. לא ממעט בערך אף אחד מהם, אבל לא צריך להגזים.

סליחה על הסיפור האישי וגילוי הלב, כנראה משהו באנושיות האיכותית של הסיפור לעיל הזמין את זה. ועל כך תודה.

*

למעשה, בקיצור, כמו שאומר ראש ממשלתנו באוקראינה: די לבכי ולנהי.
אפשר לבנות פורום מקצועי מאפס, ובטח שאפשר להמשיך לבנות אותו משישים חברים איכותיים.
אם כל אחד יעלה רק תגובה אחת ביום, אנחנו כבר באוברדרפט.
בלי לחץ, קחו את הזמן שלכם.
אם יש לכם סוגיה בענייני כתיבה שאתם צריכים בה עזרה, אם יש לכם חומר שתרצו לשתף, אם יש משהו שתרצו להגיב - בשמחה רבה.
אם לא - תנוחו.
הפורום נועד לשרת אתכם, לא אתם נועדתם לשרת אותו.

הסיפור לעיל יפה מאוד (ועם ההוספה המאוחרת - בכלל...)
הוא מצליח לתאר תחושות, ובשביל זה בין היתר אנחנו כאן.
מכאן והלאה, נראה לי שהיו כבר מספיק אשכולות "יחסינו לאן" בימים האחרונים. אפשר לחזור לשגרה.


הערה אחרונה לסיום, כי איך אפשר בלי: לפעמים מחוץ לארמון נראה שיש בפנים הרבה אנשים, בגלל המראות הנוצצות שמכפילות ומראות כל אדם כמה פעמים...


ומסיימים מעין ההתחלה: תודה על ההקשבה.
 

אשר שרבר

משתמש סופר מקצוען
כתוב היטב. מתאר את התחושות ואת האווירה מנוקדת המבט של הכותבת, ללא ספק.


זה הזכיר לי משהו.
יום אחד סתווי, לפני כעשרה חודשים, אושרתי לפורום הכתיבה ברוב התרגשות.
איך היה נראה אז פורום הכתיבה? ארמון נחשק? אממ לא ממש.
משל נכון יותר יהיה מדבר שממה. ארץ צייה וצלמוות.
שרידי חרבות, חניתות וכידונים מקרבות עבר מפוארים היו זרוקים פה ושם, קבורים בחציים בחול.
רק קול עורבים רגוזים קוראים קרע! ורעיהם-אויביהם משיבים להם: מה פתאום? להיפך! אל תקרע.

לשם השוואה, אם לאחרונה התרגלנו שהעמוד הראשי בפורום מכיל אשכולות מכעשרה ימים - בתקופה ההיא הוא הכיל אשכולות של חודשיים, כשרבים מהם מהקפצות ישנות, כמו אותו אחד שהחליט להקפיץ את כל האשכולות שעוסקות בתוכנות ניקוד (לכו ומצאו בארכיון).

למזלי או לצערי, לא הייתה לצידי איזו שירי שתלמד אותי או אלמד אותה על האכזבה.
אז התחלתי להגיב, כמעט בכל אשכול בתור התחלה, נראה לי.
שירים לפרשות, שאז לא היו נדחקים מהר כל כך לעמוד השני של הפורום.
דיונים, סיפורים.
סיפורים לאתגרים. ושירים לשיר-שורים.
אני אדם די עסוק רשמית, אבל כנראה שהפורום הזה ענה על צורך נפשי כלשהו אצלי, כמו גם אצל רבים מהאחרים כאן, מן הסתם.
באתגר הראשון שהשתתפתי - פרגן לי @אשר שרבר את המקום הראשון. איזו קבלת פנים חמימה, כבר הרגה כמה עורבים.
וכך הפורום הלך והמשיך ופרח, עד שהגעתי למצב שאני כבר לא מספיק לקרוא חלק גדול מהאשכולות...

האם אני חושב שזה היה בזכותי? מה פתאום, חלילה וחלילה. רק זה חסר לי בעולם העליון.
זה היה כמובן בעיקר בזכות המנהלים המסורים דאז, אבל בהחלט לכל כותב שמשתתף - וגם לי - היה חלק בזה.

והנה אנחנו כאן, לא שומם ולא צייה. מיטב הכותבים האיכותיים.
כן, יש גם כמה שעזבו. לא ממעט בערך אף אחד מהם, אבל לא צריך להגזים.

סליחה על הסיפור האישי וגילוי הלב, כנראה משהו באנושיות האיכותית של הסיפור לעיל הזמין את זה. ועל כך תודה.

*

למעשה, בקיצור, כמו שאומר ראש ממשלתנו באוקראינה: די לבכי ולנהי.
אפשר לבנות פורום מקצועי מאפס, ובטח שאפשר להמשיך לבנות אותו משישים חברים איכותיים.
אם כל אחד יעלה רק תגובה אחת ביום, אנחנו כבר באוברדרפט.
בלי לחץ, קחו את הזמן שלכם.
אם יש לכם סוגיה בענייני כתיבה שאתם צריכים בה עזרה, אם יש לכם חומר שתרצו לשתף, אם יש משהו שתרצו להגיב - בשמחה רבה.
אם לא - תנוחו.
הפורום נועד לשרת אתכם, לא אתם נועדתם לשרת אותו.

הסיפור לעיל יפה מאוד (ועם ההוספה המאוחרת - בכלל...)
הוא מצליח לתאר תחושות, ובשביל זה בין היתר אנחנו כאן.
מכאן והלאה, נראה לי שהיו כבר מספיק אשכולות "יחסינו לאן" בימים האחרונים. אפשר לחזור לשגרה.


הערה אחרונה לסיום, כי איך אפשר בלי: לפעמים מחוץ לארמון נראה שיש בפנים הרבה אנשים, בגלל המראות הנוצצות שמכפילות ומראות כל אדם כמה פעמים...


ומסיימים מעין ההתחלה: תודה על ההקשבה.
רק תראו מה זה, בא בנאדם מפרגן משהו למישהו, תראו איך החיים שלו משתנים, גיב א שמיכעל יידלע
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט פ'

קכט פְּלָאוֹת עֵדְוֹתֶיךָ עַל כֵּן נְצָרָתַם נַפְשִׁי:קל פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים:קלא פִּי פָעַרְתִּי וָאֶשְׁאָפָה כִּי לְמִצְוֹתֶיךָ יָאָבְתִּי:קלב פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כְּמִשְׁפָּט לְאֹהֲבֵי שְׁמֶךָ:קלג פְּעָמַי הָכֵן בְּאִמְרָתֶךָ וְאַל תַּשְׁלֶט בִּי כָל אָוֶן:קלד פְּדֵנִי מֵעֹשֶׁק אָדָם וְאֶשְׁמְרָה פִּקּוּדֶיךָ:קלה פָּנֶיךָ הָאֵר בְּעַבְדֶּךָ וְלַמְּדֵנִי אֶת חֻקֶּיךָ:קלו פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינָי עַל לֹא שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךָ:
נקרא  22  פעמים

לוח מודעות

למעלה