הנושאים החמים
הנושאים החמים
הוא ישב על הכיסא בחדר הספרטני וראשו מונח על המכתבה בריפיון. "סמית'?" קול חם ועשיר הקפיץ אותו והוא הרים ראשו בחדות. דונלד, כמובן. כמו תמיד היה הקול הזה מערער אותו, מזכיר לו את הכמיהה הגדולה שעטפה אותו מאז מלחמת האזרחים הנוראה. אהבה. מעולם לא חשב עד כמה בסיסי הרצון הזה הקיים בבני אנוש. מעולם לא חשב עד כמה הוא יכול להזדקק לה.
אהבה, אנושיות. שתי משאלות לב שיכלו לצמוח בו, הקשוח, רק על רקע המצב הנורא בו הוא נמצא.
"ארוחת הצהרים שלך" עדכן אותו הרובוט והניח צלחת פלסטית על השולחן. היא העלתה אדים וסמית' הביט בגושים שיצאו מהמדפסת והיו אמורים לדמות לפרוסות לחם ועגבניות. "בתאבון" איחל דונלד כשעמד ליד הדלת.
דחיפות מילאה את איבריו כשקם "אפשר שאלה?" הטיח בדלת שניה לפני שנסגרה שוב, משאירה אותו לבהות בקירות עד הביקור החטוף הבא. דונלד עצר "נראה." קבע. הוא נבוך, דבר לא היה במוחו מלבד הרצון לחברה ויהא זה אפילו רובוט. שקט עמד בחדר והוא התפתל תחת מבטו המתכתי של דונלד. "שאל." פקד הלה לבסוף. "מה תעשו איתי?" שאל לבסוף.
הרובוט נשען בנינוחות על הדלת, מחזיק בידית. "מוזיאון." זרק לעברו. פיו של סמית' נפער "א.. מוזיאון של אדם בודד?" המחשבה על הרובוטים המביטים בו להנאתם מבעד לקיר זכוכית גרמה לחיוך קל לעלות על פניו.
העדשות בעיניו של דונלד בהו לעברו בשעמום כשהפטיר "אולי" והזדקף במטרה לצאת. "רגע" שוב אחזה בו הדחיפות. "עוד משהו?" קולו של הרובוט היה רך ומטעה.
'אם היה מדבר איתי בטלפון לא ההיתי מאמין שהוא רובוט.' הבזיקה בו המחשבה. הוא נחרד.
הביט לרגע בדונלד, הישות הכמעט יחידה בה הוא פוגש מזה ימים רבים, וקרס על הכסא מובס.
"לא" השיב, מביט בריכוז בכפות ידיו ושומע את הדלת פוגשת במשקוף.
אהבה, אנושיות. שתי משאלות לב שיכלו לצמוח בו, הקשוח, רק על רקע המצב הנורא בו הוא נמצא.
"ארוחת הצהרים שלך" עדכן אותו הרובוט והניח צלחת פלסטית על השולחן. היא העלתה אדים וסמית' הביט בגושים שיצאו מהמדפסת והיו אמורים לדמות לפרוסות לחם ועגבניות. "בתאבון" איחל דונלד כשעמד ליד הדלת.
דחיפות מילאה את איבריו כשקם "אפשר שאלה?" הטיח בדלת שניה לפני שנסגרה שוב, משאירה אותו לבהות בקירות עד הביקור החטוף הבא. דונלד עצר "נראה." קבע. הוא נבוך, דבר לא היה במוחו מלבד הרצון לחברה ויהא זה אפילו רובוט. שקט עמד בחדר והוא התפתל תחת מבטו המתכתי של דונלד. "שאל." פקד הלה לבסוף. "מה תעשו איתי?" שאל לבסוף.
הרובוט נשען בנינוחות על הדלת, מחזיק בידית. "מוזיאון." זרק לעברו. פיו של סמית' נפער "א.. מוזיאון של אדם בודד?" המחשבה על הרובוטים המביטים בו להנאתם מבעד לקיר זכוכית גרמה לחיוך קל לעלות על פניו.
העדשות בעיניו של דונלד בהו לעברו בשעמום כשהפטיר "אולי" והזדקף במטרה לצאת. "רגע" שוב אחזה בו הדחיפות. "עוד משהו?" קולו של הרובוט היה רך ומטעה.
'אם היה מדבר איתי בטלפון לא ההיתי מאמין שהוא רובוט.' הבזיקה בו המחשבה. הוא נחרד.
הביט לרגע בדונלד, הישות הכמעט יחידה בה הוא פוגש מזה ימים רבים, וקרס על הכסא מובס.
"לא" השיב, מביט בריכוז בכפות ידיו ושומע את הדלת פוגשת במשקוף.
