אני מבינה את מה שאת כותבת, אך הייתי מגדירה את זה קצת שונה: נכון שזה התחיל מקושי סובייקטיבי של נשים להקים את היושבות על מקומן. אך הן לא ניסו 'לגייס' את התורה, אלא חשבו - בטעות או שלא בטעות - שאכן יש כאן פשיעה נגדן כאשר יושבים על מקומן הקנוי. ולא היו מודעות לכך שמחובתן להודיע ליושבת על הימצאותן במקום.היעד היה לא בירור הסוגיא, אלא קושי סבייקטיבי ואי רצון להתמודד עימו במישור האישי ולצורך כך נעשה נסיון לגייס את התורה שתפתור את הקושי.
נניח שהגענו למסקנה, שהן לא צודקות, והן טעו; ולא יכולה להיות להן תביעה וקפידה ליושבת על מקומן, כל עוד שלא הביאו לידיעתה שהן שם.
יפה.
עכשיו התחלנו משהו חדש. יצאנו מהמקום של הקונות, ונכנסנו למקום של התופסות מקומות לא להן. איך הדברים נראים הלכתית מהמקום הזה. בלי קשר להתנהגות של בעלות המקום או לתלונות לגבאי.
אני רוצה לדעת מה חובתי כתופסת מקום.
אני נכנסת לבית הכנסת. אני רואה מקום ריק ורוצה לשבת עליו. אני חושבת ומבררת: האם זה בסדר? האם זה גזל? האם ומה אני מחויבת לעשות כדי שלא יקרה כאן גזל?
כל אחת שתשאל את רבניה. אך למה זה נקרא להחמיר? למה למסגר את כל הברור הזה בתוך תבנית של 'רצון למוצא על רקע בעיה רגשית'?
ואם הקונה לא קיימה את חלקה, בטוח שאני - היושבת - פטורה הלכתית מהכל?
אם לדוגמא מכרתי למישהי בגד פגום ללא שידעתי על הפגם, והיא לא מודיעה לי על כך, אבל כועסת עלי. אני יכולה לומר לה בצדק: למה את לא אומרת לי?
אבל האם זה פותר אותי מלבדוק אם אני את שלי עשיתי? אם הייתי מספיק אחראית לבדוק את הסחורה בצורה ראויה וסבירה, כדי שלא יקרה דבר כזה?? אם בכללי אני נוהגת להיזהר מספיק, כדי שלא תבוא תקלה תחת ידי?
האם אני יכולה לומר: שלום עלי נפשי, זו בעיה שלה?
נערך לאחרונה ב: