הבעיה מוכרת וידועה. אבל לדעתי מרוב שמחפשים להמנע מאי נעימות רגעית מגיעים פה לפתרונות עקומים.
ולדעתי הפתרון הוא לא "לא להתיישב אם המקום לא שלך", כי ממש חבל שנשים תעמודנה ויהיו מקומות פנויים (ולפעמים זה להמון זמן), אלא פשוט עוד קורטוב של אסרטיביות לנשות ישראל היקרות.
עגלת הקניות הירוקה של משפחת וויס היתה מוכרת לכל השכונה.
היא היתה עגלה רחבת ידיים שהסכימה לקבל באהבה את כל תכולת החנות. העגלה היתה חזקה ומאסיבית עם גלגלי אויר חזקים שהריצו אותה קדימה כמעט ללא טרחת המוביל.
'אח, זו עגלה!' הכריז הרב כהן עת חזר מקניות בצרכניה והתחיל לרוקן בששון את תכולתה העצומה.
'שווה את המחיר הגבוה. ממליצה בכל פה לכולם' הסכימה איתו רעייתו.
דרך קבע, העגלה היתה מאוחסנת בחדר העגלות של הבניין, נעולה על מנעול ובריח ומכוסה היטב בשמיכה קלה מאימת החתולים.
אבל בפעם האחרונה ששימי ערך את הקניה, הוא איבד ביחד עם החשבונית- גם את המפתח.
זה התאים מאד לשימי, כלומר:התאים לאבד את המפתח, לא לערוך את הקניה. אבל כשהבינו כולם שזו היתה תוצאה מתבקשת לשליחתו למסע הקניות- היה זה מאוחר מידי.
להעלות את העגלה המסיבית שלוש קומות ולאחסנה בבית- לא היה שייך, ומאז זכתה העגלה לחיי נופש ושחרור, בלי עול מנעול כבד ומרגיז.
אבל מאז- היא זכתה ליהנות גם את כל עם ישראל משירותיה.
'אמא! ירדתי למטה כדי לקחת את העגלה למכולת- והיא איננה!' קראה דבורי לחלל הבית.
גב' וויס הרימה עיניים משתוממות וירדה לחזות בתמונה המוזרה ביותר שראתה מעודה: השכנה, גב' קורצוויגרברג צועדת מעדנות עם עגלה מוכרת, מחייכת בשמחה.
'אוהו, שלום!' מחייכת לגב' וויס ההמומה. 'העגלה- משהו! ראיתי שהיא ממילא עמדה ללא שימוש. ממש היה לי חבל שהיא עומדת דוממת. אני מכירה אתכם כגומלי חסדים וברור היה לי שתשמחו לאפשר לי להשתמש בה. צדקתי?' שאלה בתרועת ניצחון.
גב' וויס המהמה משהו מתחת שפמה, היו אלו קולות השתוממות, שלגברת קורצוויגרברג נשמעו כקולות הסכמה והתלהבות.
ומאז הכל הפך היסטוריה.
בכל עת שאי מי מהשכנים היה מעוניין לערוך קניות- העגלה היתה נלקחת. היא ממילא עמדה דוממת כבר שלושה ימים. אין הרבה סיכויים שבדיוק בשעה הקרובה יצטרכו אותה, נכון? ומשפחת וויס תזכה למצוות ולזכויות רבות בערב ראש השנה. מדהים.
הם כולם שם בסך הכל רוצים לזכות אותם במצוות.
לא פעם מצאה את עצמה גברת וויס, לאחר תכנון מדוקדק של זמנים, יוצאת לערוך קניות. יורדת לכיוון העגלה, וחוזרת בחזרה הביתה.
התפנתה לה שעה עכשיו כי אין לה עגלה, היא הולכת לפתור תשבצים.
גם כשנמאס לציפי שלהם והיא הצמידה פתק גדול לעגלה: 'נא לא לקחת את העגלה ללא רשות', לא ראו שינוי חוץ מהשינוי הקטן שלמחרת הפתק נעלם ביחד עם העגלה, ואח"כ העגלה חזרה בלי הפתק. שינוי קטן ולא מורגש.
ביום ראשון קרה לה בכלל מקרה מוזר. היא ירדה עם ארנקה לכיוון העגלה, ולפתע היא רואה את גב' שטרן צועדת עם העגלה לכיוון הצרכניה.
'אהמממ...' כחכחה בגרונה, מקפיצה את ארנקה מיד ליד ברמז.
'כן? מה? את מרשה לי את העגלה עכשיו, נכון? את ידועה בכל השכונה כגומלת חסדים. אין כמוכם, אנשים יקרים. בזכותכם השכונה עומדת. אז זה בסדר מצידך, כן?'
כך הכריזה בשמחה ובפרגון גב' שטרן והמשיכה לצעוד מעדנות עם העגלה.
גב' וויס נשארה שותקת המומה.
היא בסך הכל צריכה להיות יותר אסרטיבית ולהגיד מפורשות שהיא לא מרשה. זו לגמרי בעייתה.
וחבל שבגלל שהיא לא יודעת להיות אסרטיבית, היא מנסה למצוא פתרונות עקומים מסוג לא להרשות לשכנים להשתמש בעגלה ללא רשות.
ונסיים בסוף טוב: לאחר חודש קנו בשעה טובה משפחת וויס מנעול חדש ומאז בא השקט למחוזותם.
חבל שבביהכ"נ אין מנעולים.