הנושאים החמים
הנושאים החמים
מ. י. פרצמן
סופרת ועורכת, מנהלת קהילת כתיבה
מנהל
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
עבדתי בימים האחרונים על קמפיין התרמה לאנשים יקרים שעוסקים בהצלת נפשות, ומטבע הדברים זקוקים כעת, לאחר הטרגדיה, למזון כלכלי כדי שיוכלו להמשיך הלאה.
כתוצאה מכך עסקתי עם חומרים כאובים שבחלומותיי הגרועים ביותר לא חלמתי שאצטרך לראות,
אבל מה ששבר אותי, בסופו של דבר, לא היה ההתעסקות בתמונות,
אלא האנליטיות והמעשיות שבהן ניתחתי את טיב הקופי.
והרגע ההוא, שבו מצאתי את עצמי מחשבת את אפקטיביות המילה "המומים" לעומת "שבורי לב",
היה הרגע שבו גאתה בי הבחילה והרגשתי שאני לא יכולה לשאת את ההתעסקות הזו יותר.
איך, בעולם, את מעזה לקחת דם בידיים ולהפוך אותו ליצירה???
יממה עברה מאז. ובמבט לאחור, כשאני רואה את מספרי התרומות עולים ולמול רוחי האור בעיניים של אלו שהכסף יועיל להם למנוע כאב,
אני מרשה לעצמי, בעדינות זהירה,
להעז לחשוב:
איפה עובר הגבול בין דריכה אכזרית על יבלות, לבין עשייה חיובית ונכונה?
היכן ההבדל בין אטימות סדיסטית לבין רצון כן ואמיתי להועיל לאלו שזקוקים לכך?
ולמה, הו, למה הייתה תחושת הבחילה איומה כל כך, במקום שבו לכאורה הייתי צריכה לשמוח ולהתעודד מכך שמקומי בין המועילים?
האם לא נכון להשתמש בכאב שכבר קיים, על מנת למנוע ממנו להישנות?
השאלה שלי חזקה ובוערת ועדיין לא הגעתי לתשובה. אשמח אם תעזרו לי לחשוב עליה.
היכן המקום שלי,
שלנו,
ככתבי תוכן,
ושמא נציין ככתבי שיווק,
שבהנף מקלדת עשויים ליצור עולמות ולחלל אותם.
מה תפקידנו כמנגישי הטרגדיה, לעיתים, והיכן עובר הגבול שלנו בין שימוש נכון לשימוש נפשע.
כתוצאה מכך עסקתי עם חומרים כאובים שבחלומותיי הגרועים ביותר לא חלמתי שאצטרך לראות,
אבל מה ששבר אותי, בסופו של דבר, לא היה ההתעסקות בתמונות,
אלא האנליטיות והמעשיות שבהן ניתחתי את טיב הקופי.
והרגע ההוא, שבו מצאתי את עצמי מחשבת את אפקטיביות המילה "המומים" לעומת "שבורי לב",
היה הרגע שבו גאתה בי הבחילה והרגשתי שאני לא יכולה לשאת את ההתעסקות הזו יותר.
איך, בעולם, את מעזה לקחת דם בידיים ולהפוך אותו ליצירה???
יממה עברה מאז. ובמבט לאחור, כשאני רואה את מספרי התרומות עולים ולמול רוחי האור בעיניים של אלו שהכסף יועיל להם למנוע כאב,
אני מרשה לעצמי, בעדינות זהירה,
להעז לחשוב:
איפה עובר הגבול בין דריכה אכזרית על יבלות, לבין עשייה חיובית ונכונה?
היכן ההבדל בין אטימות סדיסטית לבין רצון כן ואמיתי להועיל לאלו שזקוקים לכך?
ולמה, הו, למה הייתה תחושת הבחילה איומה כל כך, במקום שבו לכאורה הייתי צריכה לשמוח ולהתעודד מכך שמקומי בין המועילים?
האם לא נכון להשתמש בכאב שכבר קיים, על מנת למנוע ממנו להישנות?
השאלה שלי חזקה ובוערת ועדיין לא הגעתי לתשובה. אשמח אם תעזרו לי לחשוב עליה.
היכן המקום שלי,
שלנו,
ככתבי תוכן,
ושמא נציין ככתבי שיווק,
שבהנף מקלדת עשויים ליצור עולמות ולחלל אותם.
מה תפקידנו כמנגישי הטרגדיה, לעיתים, והיכן עובר הגבול שלנו בין שימוש נכון לשימוש נפשע.
