דיון אתגר האקספוזיציה / 1- תיאור חיצוני

[טלח]

"רייזי. ילדה". השפופרת נשמטה מידה תלויה בחוט המסולסל. הרגע. מונית. הרגע.
בקושי שלפה את הפאה המתולתלת מהארון. בקושי שלפה את הנעליים השחורות, בקושי הצליחה לקשור.
יעקובי שלה. אבא. היא הוציאה מהמתקו של השקיות שקית צהובה ומילאה אותה כל טוב. תפוח אדום. לבן. מהמזווה הוציאה שורה של ביסקוויטים. וכשהמונית צפרה למטה, הכניסה גם כמה בייגלה בשקית שיהיה.
אם יעקובי. אבא. היא סבתא. מעניין מאוד איך נראה התינוק של רייזי. הוא יכול להיות דומה לרייזי. ואז השער שלו חום. וגם עיניו. וגם רזה. הוא יכול להיות שמנמן עם עיניים יוקדות ירקרקות. ושער כמעט בלונדיני. כמו שהיה ליעקובי שלה שהיה קטן.
לפני שקצת התכהה לו.
כשהגיעה לבית חולים, יעקובי חיכה לה למטה. מחייך כולו. 'איך זה?' שאלה. ו'איך הוא'
ואז כשהמעלית הגיע. ורייזי חכתה לה או לא. במיטה עם חלוק בית חולים ומטפחת. וליד המיטה עריסה. היא הרימה את התינוק הקטן. עם השער השחור. וחריצי עיניים חומות. גופו דקיק. ובכלל לא כמו שהיא דמיינה.
'אני חושבת שהוא דומה לצד שלכם' אמרה. והניחה אותו חזרה בעריסה.

 

[שיילה]

ישנן סיטואציות בהן פניי מתכרכמות כמו לאחר נגיסת לימון עסיסית, ראשי מאדים וסחרחר למשך מספר דקות.

היו שאמרו 'עד החתונה זה יעבור' והיו שהזהירו את הוריי להסתיר את העניין, כדי להשאיר לי סיכוי סביר להתחתן.

התופעה מתחילה כשאני נחשף לצליל מונוטוני מתמשך אז אני מתחיל לזוע באי נוחות עד כדי התפרצות בלתי נשלטת.

בשבוע שעבר ישבתי באוטובוס לירושלים, הנהג משום מה שכח לכבות את הווינקר הימני במשך כמה דקות, הצליל שיגע אותי, צווחתי עליו עם אוזניים אדומות עד שעלו חיילים במחסום והורידו אותי מהאוטובוס.

אך הסיפור לא נגמר, התקשרתי לחבר שיבוא לאסוף אותי מהמחסום, בינתיים חיכיתי תחת סוכת החיילים מסתתר מהגשם השוטף שירד בחוץ. לאחר כמה דקות הייתי בטויוטה קורולה מחוממת, נשען לאחור בנינוחות.

ליד גבעת זאב התחזק הגשם, חברי הפעיל מגבים. המגבים צמודים מדי, חורקים צורמים כמו חורצים את הזכוכית באיטיות, הלוך-חזור, הלוך-חזור, רגליי מתחילים לרעוד קלות, אני מתקשה לנשום.

החל לרדת ברד ירושלמי, המגבים החלו לנופף מהר יותר ואוזניי מאדימות, אצבעותיי מתופפות בעצבנות.

את ההתפרצות הזו אני לא זוכר, התעוררתי בביתי כשמשפחתי לצידי, פסיכולוג מחויט חמור סבר מסביר להורים המודאגים שככל הנראה זהו סוג של אוטיזם קל שניתן לקבל עליו קצבה יפה מביטוח לאומי.

לבקשתה של אימי ניסיתי לקבוע פגישה עם ביטוח לאומי, כבר כמה ימים יש תקליט שהקווים עמוסים וננסה מאוחר יותר, נמאס לי לחכות, הפעם אני לא נכנע.

התעוררתי עם טלפון שבור לרסיסים ושכן מודאג שבא לראות שאין מחבל או משהו, התנצלתי מעומק ליבי, אני באמת לא אשם, ביטוח לאומי שמו בהמתנה את השיר המונוטוני ביותר בעולם.

 

[לאלה]

היא הביטה בעצים המטושטשים ספק מן הנסיעה המהירה ספק מן הדמעות שסימאו את עיניה. ידיה מונחות בחולשה על החצאית האפורה המוכתמת בדמע. נהג המונית הביט בה לפרקים מן המראה שבחזית, על האישה שהייתה פעם בנויה לתלפיות. הבכי מוחק בעקביות כל סממן איפור מפניה, מסכה אחרי מסכה הוא קילף ממנה, משאיר אותה חשופה, אישה ומחלה. הנסיעה האין סופית הגיע לקיצה, והיא עמדה מלא קומתה השפופה מול ביתה, מצליחה מתוך קרעי הערפל הממלאים את מוחה לחשוב על דעתן של השכנות הרואות אותה כך, בקלונה, פאתה סתורה, עיניה נפוחות מבכי ממושך ולבושה מוקפד כתמיד.

 

[כפריה]

סְטֶנְדֶּר מוּכָן
כִּסֵּא וְשֻׁלְחָן
רֹאשׁ מֻרְכָּן

כּוֹס קָפֶה
סִגְרִיהָ בַּפֶּה
מַבָּט רָפָה

קִירוֹת מִתְקָרְבִים
הוֹלְכִים וְשָׁבִים
מוֹפַע עָוָאִים

גְּמָרָא נִסְגֶּרֶת
רֶגֶל נִגְרֶרֶת
דֶּלֶת נִפְתַּחַת
צִנָּה מְפַלַּחַת

כּוֹבַע וַחֲלִיפָה
רוּחַ צוֹלְפָהּ
קוֹל טְרִיקָה
תַּחֲנָה רֵיקָה

אֶצְבַּע מוּשֶׁטֶת
מְכוֹנִית חוֹרֶקֶת
שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא
הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי

יוֹנִים צְחֹרוֹת
אֲבָנִים טְהוֹרוֹת
רוּחַ קְרִירָה
אֲוִירָהּ טְהוֹרָה

סִדּוּר פָּתוּחַ
לֵב רָתוּחַ
דִּמְעָה זוֹלֶגֶת
יוֹנָה מְזַגְזֶגֶת

כִּסֵּא חוֹרֵק
קַבְּצָן מְפַהֵק
פְּתָקִים נוֹשְׁרִים
לְבָבוֹת נִטְהָרִים

דַּף נֶהְפָּךְ
לֵב נִשְׁפָּךְ
דְּמָעוֹת בָּעֵינַיִם
טִפּוֹת מִשָּׁמַיִם

מִטְרִיָּה רְטֻבָּה
מוֹנִית צְהֻבָּה
תְּפִלָּה עוֹלָה
הֶאָרָה גְּדוֹלָה

 

[שיילה]

(

רגליי מתחילים

רגליך 'מתחילות' ידידי, 'מתחילות.)

נחמד לראות איך כל אחד לקח את האתגר הזה בכיוון אחר.