שיתוף - לביקורת אתגר דו שבועי - תעשה מחיר

הדוויג

עורך תוכן ראשי
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
עריכה תורנית
ישנו מבנה קלאסי של סיפור, שבו הגיבור ניצב בפני קונפליקט - האם לבחור בבחירה הרעה והקלה, או בבחירה הטובה שצריכים לשלם עליה מחיר. ("ר' זלמן התחבט: האם להיכנס לשותפות עם העשיר למרות שהחברה שלו מחללת שבת, או לוותר על ההזדמנות לעושר אגדי?"). בסוף הוא בוחר בבחירה הטובה והקשה, אבל אז צץ טוויסט מפתיע והוא לא צריך בסוף לשלם את המחיר. ("העשיר הופיע בדלת ואמר: עכשיו כשאני רואה שאתה אדם של עקרונות, אני רוצה לבחור דווקא בך להיות שותף בעיסקת הענק, והחברה תפסיק לחלל שבת"...). הפי אנד מושלם.

סיפורים מהסוג הזה הם אמנם מאד מעניינים ומרגשים, אבל אני חש צורך לומר שיש לי קצת בעיה איתם. כי בניגוד לסיפורים, בחיים האמיתיים רוב אלו שבוחרים בחירות טובות אכן משלמים עליהם מחיר. בחיים האמיתיים אדם נאלץ ונדרש 'להפסיד עסקאות' למען העקרונות שלו. הסיפורים הללו אומרים את הדבר הבא: הדבר הכי נורא זה להפסיד. אבל היי, היה איזה איש שגם בחר בטוב וגם התחמק מההפסד. אז בוא גם אתה קורא חביב ותבחר בטוב, בתקווה שגם לך יקרה נס ולא תפסיד.
אבל זה רק במאמר המוסגר. ליתר דיוק, במאמר המוקטן..



אנחנו נכנסים עתה לשלושה שבועות של אבלות על החורבן, סיפור שלא הסתיים בכלל בהפי אנד. סיפור קשה, עצוב וכואב, על אנשים שבחרו בחירות לא נכונות, ושילמו על זה מחיר אישי ולאומי כבד מנשוא.

זה הזמן לספר את הסיפורים הללו. לא את סיפורי ההפי אנד שבהם הגיבור בחר בטוב. אלא דווקא את הסיפורים שבהם הוא בחר בבחירה הלא טובה.
הסיפורים שמספרים על המחיר של הבחירה הרעה.
חשוב שהסיפור יעביר את המחיר של הבחירה הרעה בעצמה. לא של איזה טוויסט פתאומי בעלילה או סוג של 'השגחה פרטית' הפוכה.

נעילה בעוד שבועיים: כט תמוז תשפ"א.
 
נערך לאחרונה ב:

Talya kadosh

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אני אהיה הנחשונית שלנו? :rolleyes:


הוא נפגש איתה שוב, בשעה עשר. בלילה.

יאיר.

הוא איים ויעל התכווצה בחרדה. סמל של שיחת ידידות למופת.

היא יצאה מהמפגש הזה מרוסקת, נפשית. ולמרות זאת, לא הצליחה לעזוב אותו. אולי שטוקהולם היה עוזר כאן.

התמונות שלי אצלו, אין לי סיכוי. אני מתביישת לספר, אלוקים. זו סחיטה.

כאילו ההגדרה המדויקת הזו יכולה לעזור לי במשהו.

את טיפשה, יעל. טיפשה מטופשת. מה חשבת לעצמך כשהתחלת שיחה ברשת עם ילדה לא מוכרת.

בטח, ילדה. ילד, בחור, נשוי בן עשרים ושלוש. ואיך הוא ככה הצליח לשבות אותי?

נו, זה ברור. פתיה ותמימה שכמוני.

---

"יעל, איך היה במפגש חברות?" אמא מתיישבת לידי על הספה, עוקבת אחרי העיניים הבוהות שלי. "קרה משהו?"

"לא, כלום. קצת עייפה", אני משפשפת עפעפיים להגברת הרושם, מזייפת פיהוק. "היה ממש כיף, אמא. נסענו לטיילת, אחר כך אכלנו במסעדה. הספקנו גם את הטורנדו. החופש הזה באמת משחרר אותי". מכניס לכבלים אחרים.

"איזה יופי", אמא באמת שמחה, בפשטות. "יש לך תמונות?"

עם יאיר, לא כדאי לך. "האמת שלא. החלטתי הפעם ליהנות מהרגע האמיתי, לשים את הטלפון בצד. יש אצל חברות שלי, אני אבקש מהן מחר. בסדר?"

"בטח, מתוקה". אמא מנשקת אותי במרכז המצח, מתחשק לי לבכות. מתוקה, אני לא. "לילה טוב. כשלך כיף, לי מאושר".

אני מחייכת ברעד, קמה. כולי מסוחררת. עולה לקומה העליונה. להתפרק במקלחת, שאף אחד לא יראה.

מעניין למה כשיאיר היה איתי, הרגשתי חנוקה. לא הרגשתי לא כיף ולא אושר. אמא, תסבירי לי.

---

הוא הזמין אותי לפגישות, דיבר איתי הרבה. על החיים, ועל מזג האוויר. גם הכלום היה נושא שיחה מקובל.

העיקר שאני שם, שהוא איתי. שובה בעבותות חונקים של שקר.

תמיד הפיצה - פלאפל שהוא הזמין לשנינו היו על חשבונו, ברור. ככה הוא החזיק אותי קצר, את חייבת לי. זה ברור לך?

מאוד.

האמת שלא נגעתי באוכל, הוא מילא לא היה בהכשר המתאים. יצא שגם נשארתי רעבה וגם המשכתי לפחד מהרגע הבא.

משקרת להורים שלי, לעצמי. מטיפה לעצמי כל יום, כל היום שאני נהנית, שכיף לי. אחרת הייתי מתפרקת מזמן.

מתפלאת איך עוד לא הפכתי לים של דמעות. כנראה שאפילו המלח לא אוהב אותי.

---

"את מרגישה טוב?" יאיר חוקר אותי במבט בוחן.

"מעולה", אני משקרת. זה למען השלום, אני מבטיחה.

"את נראית לי עייפה, ישנת אתמול?"

השפלתי עיניים ירוקות אפורות, הן התכהו. לא רציתי שיראה את זה.

"תביטי בי, תעני".

הבטתי, עניתי. "ישנתי שעה, לא נרדמתי כל הלילה כמעט".

הוא מסתכל עלי, מתלבט כנראה מה לעשות עם המריוטינה יעל. "בואי, אסיע אותך הביתה. את לא נראית לי כשירה להליכה לבד".

"אני כן", אני מנסה להתנגד.

"לא, את לא. כנסי לרכב", העיניים שלו מתרות בי. אני סתם סמרטוט עלוב, חסר עמוד שדרה. מקשיבה לו. נכנסת.

היום ברור לי שטעיתי.

---

בכי זה דבר מטהר.

אני יודעת. כי אמא לא צרחה עלי, ולא הענישה. היא רק חיבקה, מבינה אותי בלי מילים.

היא אפילו לא מחתה לי את הדמעות. אמרה: 'תבכי יעל, תשחררי. אני כאן. יהיה בסדר'.

אני אפילו לא סיפרתי לה, היא גילתה את זה לבד. היא ואבא.

הם הביטו בי, לא הייתי מסוגלת להישיר מבט בחזרה. התביישתי.

אבא התכופף לעברי, מרים סנטר רוטט, נוקשה. "יעל, את לא אשמה. את שומעת? את לא אשמה. אנחנו נעשה הכל כדי שתצאי מזה. יהיה טוב".

"אני מפחדת".

אמא הידקה אותי אליה חזק יותר, "גיבורה שלי".

היד של אבא נשמטת מטה. הוא מרים אותה שוב, מעביר ליטוף על השיער הלח שלי. "יעל, הוא יבוא על הדין. את, תבואי להיכלי צדק".

אני משתחררת מהחיבוק של אמא באיטיות. "אתה בטוח, אבא?"

"אני בטוח. את גיבורה, ויש לך כוחות מדהימים. את מאמינה לי?"

האפור שבעיניים שלי צורח סימן שאלה. הירוק משתיק אותו בסימן קריאה קטן, מהוסס. "אני מאמינה".

כי נפלתי, קמתי. לא יעזוב השם, הוא פה. אוהב.

בסוף, גם דרכים ארוכות, מלאות אבק ועפר נגמרות. מובילות לאמת.



עכשיו, וידוי קטן. לא הייתי מסוגלת להשאיר אותה בבחירה הרעה, באשמה שלה שהיא זו שהתחילה את השיחה במייל. הייתי חייבת קצת ריכוך מכה...
נ.ב. ניסתי לכתוב על נושא המגונות בלי לפרט יותר מדי, מקווה שהצלחתי.
 

STBW

משתמש מקצוען
הפקות ואירועים
הוא עבד קשה. ארבע שעות כשהשמש קופחת מעל ראשו .
זה היה מסובך הפעם למצוא את הסיבה לתקלה, אך לאחר ארבע שעות ארוכות הוא הצליח גם לתקן אותה במומחיות שרק הוא יודע.
הם היו נחמדים והציעו לו מים לשתיה
וגם עודדו אותו במילים יפות ושיפרו את הרגשתו.
בסך הכל הוא נהנה, הוא הרגיש שהמקצועיות שלו שווה ושמעריכים את הידע שלו.

הוא סיים לאסוף את הכלים, וניגש בהיסוס לבעל הבית
מבקש בעדינות ובמבוכה את השכר עבור עבודתו.
הוא לא הופתע מהתגובה אך היא שיגעה אותו בכל פעם מחדש;
'מה? כל כך יקר? למה כזה מחיר?'
'אתה חייב לעשות לנו הנחה, תבין, אנחנו משפחת אברך.'
'אין מה לדבר על הסכום הזה!'
הוא ניסה להסביר שעבודתו מקצועית ויש לו הוצאות אך לא הצליח לגרום להם לשלם את מה שביקש.
והוא נשאר ביד עם חצי מהמחיר...

לפעמים זו היתה הנחה שאפשר היה לבלוע אותה,
לפעמים הסכום שקיבל אפילו לא כיסה את ההוצאות,
לפעמים בקשות ההנחה היו אכזריות יותר כשבעל עמותה דרש את המעשרות למען העמותה ולא העלה בדעתו שזה בדיוק הרווח האישי שלו.

תמיד זה לווה תוך כדי הגשת כוס שתיה ובמילים יפות ונמלצות על תרומתו האדירה לאנושות, למוסדות התורה והחסד ולנזקקים מנזקקים שונים.

ובמין רגש שלא ידע להסביר לעצמו ומתוך תסכול עמוק הוא לא הצליח להתלבט אפילו,
כמעט תמיד הוא וויתר ונתן או אולץ לתת הנחה.

אולי אי אפשר להגיד שזו הייתה התלבטות אבל זו הייתה בחירה

שלו.

בסוף הפנו אותם לקופת השכונה, קופת העיר והארץ וערכו בשבילם מגבית...

עכשיו הם הנזקקים...
 
נערך לאחרונה ב:

הזדמנות

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"אמא שלי לא היתה רגועה שאני נוסע"
...
"בסוף שיגעתי אותה והיא השתכנעה"
...
"עד היום. אני כבר בדרך חזור. נראה אותך מחר?"

יוסי לא קיבל תגובה על המשפט האחרון שלו והוא קלט שהוא מדבר לפלאפון מרוקן בטריה.

*
יוסי העיף מבט בשעון. השעה היתה 10:15. האוטובוס מהיישוב הקטן זרק אותו באמצע השומקום הזה. ב- 10:30 יוצא האוטובוס האחרון לירושלים, זה שאוסף אנשים מתחנות נידחות ושכוחות. התחנה הנידחת והשכוחה "שלו" נמצאת במרחק הליכה של 10 דקות מקצה היישוב. הוא הכתיף את התרמיל והתחיל ללכת נמרצות. אורות של תחנת דלק קטנים הלכו וגדלו ככל שהתקרב לכיוון התחנה. אוי, איך היה מתאים לו לה פרוטה מנגו עכשיו! הוא הציץ בשעון. יש לו כמה דקות. הוא יכנס ויצא.
יוסי נעמד בקופה מאחורי גברת אחת. לא היו לה הרבה מוצרים. "משלוח בבקשה", היא אמרה לקופאית. מפונקת. הוא הציץ שוב בשעון. הדבר הכי נכון לעשות עכשיו זה להחזיר את ה-לה פרוטה למקרר. כן, נכון, הוא אמר לעצמו וחיכה עוד דקה. ערבי לבוש בחולצת אדידס מזויפת הזיז בקושי את הידיים העייפות שלו והכניס את המצרכים לארגז.
"סליחה, אני ממהר" הוא אמר.
"גם אני" אמר המשלוחן והכניס בעצלתיים שמפו נגד קשקשים למשלוח. נשארה לו דקה. האוטובוס לא ידייק, חשב. כולם מאחרים היום, בטח האוטובוסים האלה מהיישובים הקטנים שכולם מכירים את כולם.
הגברת הלכה, המשלוחן עזב, אחראית המשמרת סגרה קופה, כיבתה את האור והלכה גם היא. עובדי תחנת הדלק סגרו את העסק והלכו. אף אחד לא בונה עליהם במקום הזה בשעות האלה. עד כדי כך זה סוף העולם.
יוסי רץ מתנשף לתחנה, זוכה לראות ממרחק את ענני האבק שהאוטובוס האחרון להלילה השאיר אחריו.
הוא ישב מצונף בתחנה, נהיה לו פתאום קר ושקט מדי. כל כך שקט שהוא שמע יללות של תנים וכלבי בר ואז הוא הרגיש דקירה. זה היה בעל חיים עם צבתות וזנב מעוקל. הוא חושב שהיה לו צבע צהוב אבל הוא לא בטוח, היה די חשוך.
 

ליאורהA

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
ב"ה.

השעה עשר בלילה והראש שלי צונח על המקלדת שוב ושוב. איש קטן ומעצבן יושב בחדר שקדח לעצמו במוח שלי ומשנן את הכתבה שקראתי בשבת.

"לכבות את המחשב שעתיים לפני השינה, ולישון שמונה שעות לפחות. לכבות את המחשב שעתיים לפני השינה, ולישון שמונה שעות ל-פ-ח-ו-ת!"

אבל התינוק ישן ויש שקט ויש לי כל כך הרבה להספיק. אני מרימה את הראש וממשיכה לעבוד. בעשר וחצי אני מנקדת ספרון שעוסק בגננת וילדים. טראח! גננת. הבטחתי לעצמי שאתקשר לגננת של שרהלה, שלשום.

לישון או להתקשר?

אני מתקשרת. חצי שעה מסבירה לה את הקשיים של הילדה שלי ואת הבקשות (הדרישות) שלי מגננתה. באחת עשרה היא אומרת בהיסוס שמאוחר. אני מסכימה לגמרי, וכבר שרועה על הספה עם המחשב הנייד לידי, מצמצמת עיניים מול המסך.

באחת עשרה ורבע האיש הקטן מתחיל לעשות גלגלונים וצורח שאם לא אכבה את המחשב עכשיו, אהיה עייפה בבוקר. פחח… עייפה בבוקר זה כבר לא איום בשבילי. זה מציאות.

אני קמה להביא כוס מים, אבל נתקעת באמצע הדרך באשמת נעלי הבית הדבוקות לרצפה. אני כורעת ומרחרחת. הילדים שוב לקחו איגלואים בלי רשות! המגב מסתכל עליי במבט מאיים.

לישון או ספונג'ה?

מושיטה יד ושולפת את ידידי משכבר הלילות. שוטפת את הרצפה עד שהיא מבריקה. חוזרת למחשב. נזכרת שהייתי צמאה. מתעלמת, יש דברים יותר חשובים בחיים. מערכת העיכול שלי מבשרת את תחילת הנקמה על ארוחת הערב המצומצמת שאכלתי היום, קרי השאריות של הילדים.

"אם תלכי לישון, לא תהיי רעבה", אני שומעת את הקול של אמא שלי בתגובה לנדנודים המוכרים בילדותי. בוחרת להישאר גם עייפה וגם רעבה. ממשיכה לעבוד.

אחרי חמש דקות, נכנעת לצמא והולכת לשתות. לא הולכת, כושלת, בעיניים טרוטות. בדרך עוברת ליד הכיור המלא. משום מה העיניים מצליחות לראות גם את השאריות על השיש המלוכלך.

לישון או מטבח נקי?

מה אתם חושבים? במשך עשרים ושלוש דקות אני שוטפת כלים, מנגבת, מנקה את השיש, מבריקה, מרימה מוצץ סורר מהרצפה… כל תא ותא בגופי מתחנן - לישון!!!

אני חוזרת למחשב, עובדת על עצמי שאם אשאר ערה עוד קצת, תהיה לי פחות עבודה מחר. האיש הקטן מגחך בתוך ראשי מהבדיחה העצובה, ואני מצטרפת אליו.

בשלוש ורבע אני כושלת למיטה בעיניים רבע פקוחות. נרדמת.

מתעוררת לקול חבטה נמרצת מהשמיכי של אלי. "אמאאא!" מתיישבת באחת. לא מצליחה לראות את הספרות שעל השעון מרוב תשישות.

מירי הבכורה פותרת את התעלומה, נכנסת לחדר עם חולצה חצי מכופתרת ובוכה, "אמאא! כבר שמונה ורבע!"
 

שרה מגן

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
עימוד ספרים
עריכה תורנית
מֵירַבוּשׁ היתה תמיד מובילה.
גאוותה של כל אם, לא רק פולניה.
תמצות של יכולות ממומשות.
לא משנה במה שנגעה. תמיד הגיעה לביצועים מרשימים.
בבלט או בפסנתר. בהדרכה בצופים או בריכוז קבוצות.
את יכולותיה התקשורתיות הראשונות שפכה על גלי גלגלצ.
הא גלגלצ. גלגלצ. השם שהיא הפכה למטבע.
ערוץ 1
ערוץ 2
וגם שלוש,
היו לה לבמה, לבית החלומות.
תוכניות, סרטים, שדולות מקדמות.
היו היעד, השביל והפרחים.
אבל זו היתה רק ההתחלה, היעדים שהציבה לעצמה היו נוספים, רחוקים או גבוהים. תלוי את מי שואלים.
והיא אותם כבשה.
והיא אישה. שהגיע בדיוק אל פסגות שאיפותיה.
כשהיא במושב הכנסת, חוגגת בוועדות, מחוקקת חוקים (לא חוקות! אללי)
יושבת ראש, מובילה קטר. מובילה בכלל.
אבל אין לה אויר.
אין אויר לנשמתה.
ושום בלון חמצן לא יעזור לה.
והסיטורציה יורדת. והמאבק מחריף.
לא מסייעים בידה מעמד, כבוד, יכולות שמומשו, פסגות שנכבשו וקשרים שנרקמו.
היא בקושי נושמת.
וליבה חלל בקרבה.
מעוקרת משלווה.
רחקה ממנוחה.
והיא תנפח נשמתה אם תשכחו להזכיר הטיה נשית בדברכם אליה, אל מירב מיכאלי.
על אחריותכן, אחריותכם, יקרות.
 
נערך לאחרונה ב:

BEYOND

משתמש מקצוען
הוא ילך היום, במעגל שלישי הוא יהיה, לא הוא לא יסרב פקודה של צבא ההגנה למדינת ישראל
ראשית צמיחת גאולתנו. מה גאולה בזה מה, צועק לו קולו של אחיו, למסור ככה אדמה מארץ הקודש
ומי התיר לך לגרש, ומי התיר לך לעקור ומי התיר לך את דמם של אלו שירצחו בעתיד עוד שנים כשיתברר
שאנחנו צודקים ואנחנו צודקים.
והוא יודע אחיו צודק אבל דינא דמלכותא דינא גם בארץ ישראל והוא חונך ככה וגדל ככה וזה מה שינק ונשם
מאז בואו לעולם הזה לפני עשרים ואחת שנה. אחיו הגיע לעולם הזה אחריו, וכנראה ששבע עשרה שנים
זה לא מספיק בשביל להאמין עד הסוף במה שחונכת ולדעת זה מה שצריך לעשות אפילו שזה קורע
בך קרעים קרעים בנשמה.
הוא ילך היום. במעגל שלישי הוא יהיה, לא בקו הראשון לא. וסרטים כתומים יצלפו בו מבחוץ ומבפנים
והוא ינשוך שפה ולא יבכה ולא ידמע, רק ינסה להרגיע ולעזור. ואחיו יגיע להיאבק בו אפילו שהוא לא
מגיע ליישוב שלהם, לא שולחים חיילים תושבי הגוש לפנות את יקיריהם לא שולחים אותם לפנות בכלל
אבל לאחיו זה לא משנה ואם הוא לבוש מדים ביום הנורא הזה יום חורבן הבית, הוא בדיוק כמו אלו
ממעגל ראשון. אין הבדל במעגלים, ככה יצעק אליו אחיו עיניו בוערות ופאותיו פרועות, בלי מעגל שלישי
ושני גם מעגל ראשון אין, תסתכל לי בעיניים, אתה לא אח שלי אם אתה חייל במעגל אתה לא
אח שלי אתה לא אח.
וצלמים יצלמו איך יהודי מגרש יהודי ואיך אח הולך מכות עם אחיו ואיך שניהם נופלים על הקרקע
מתפלשים בעפר קדוש ובדם קדוש ואיך חברים שלו החיילים מושכים אותו לוקחים אותו משם שרוט
בשתי הידיים ואיך חברים של אחיו המתנחלים מושכים אותו לוקחים אותו משם מדמם מהאף ושניהם
חולצתם קרועה ושניהם ליבם מרוסק מתחת לצלעות כואבות ושניהם מבטיהם הדומעים לא נפגשים
ועשרים שנה הם לא ידברו לא יפגשו לא יראו לא יהיו אחים עד שאבא שלהם ילך לבית עולמו
ובהלוויה כשיגידו קדיש ויקרעו קריעה אז רק אז הוא יסתכל לאח שלו בעיניים.
 
נערך לאחרונה ב:

פירי

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מאיר נכנס הביתה, טורק את הדלת ומעיף את התיק בערך לכיוון השולחן. המיקסר הפועל במטבח בולע את הרעש, מושך אותו ישר לשם.

מוצרי אפיה על השיש, הקטנים עומדים על כיסאות מסביב לאמא שמערבבת משהו בסיר קטן. היא מרגישה אותו מאחוריה ומסתובבת.

"שלום, מאירקה. מה שלומך? רוצה לשתות משהו?"

הוא מנענע לשלילה, בוחן את הקצף, שם יד על הקערה הרוטטת מבחוץ.

אמא מכבה את המיקסר ובודקת את המתכון. המצח שלה מתקמט והיא שמה יד על שורה אחת. "אוי וויי. לא שמתי לב שצריך ריבת חלב. מה עושים עכשיו?"

היא מרימה ראש אל השעון, יש עוד הרבה זמן עד שריני תחזור. מסתכלת בהיסוס על מאיר. הוא מהנהן בהתלהבות. "אני יכול ללכת למכולת. כן. אני יודע איפה הריבת חלב נמצא".

היא מתחילה לומר משהו ורצה להציל את הקקאו מידיה של התינוקת. "אתה בטוח שתצליח? עוד מעט המכולת נסגרת. אולי אני אלך ותשמור על הקטנים בינתיים. הם כבר עייפים..."

מאיר מזדקף. "אני לא כזה קטן. אני כבר כמעט בן שש, אמא! אני אשמור על הכסף בכיס ואחזור מהר".

היא שמה לו כמה מטבעות ביד, "ריבת חלב זה בצד ימין למטה, ותבדוק שזה עם ההכשר שאנחנו קונים".

"די, אמא. אני יודע. את לא צריכה להגיד לי".



הוא הולך במהירות, כמעט רץ. יד ימין בכיס מחזיקה את המטבעות. הנה מוצרי האפיה, מאיר מתכופף. ריק. הוא מגשש בכל המדף. בודק את כל הטור. זה כן אמור להיות כאן. הקופאי מושך בכתפיים, אולי בכלל לא שמע מה הוא שואל.

הוא עומד שם באמצע, לא יודע לאיזה כיוון לפנות. מתקדם פסיעה אל היציאה מהחנות ואז חוזר. אולי כן נשאר אחד אחרון. בסיבוב לפני מוצרי הניקיון הרגל שלו נתקעת בגלגל של עגלה עמוסה. ריבת חלב מציצה אליו מתוכה, מתחת לקמח מנופה.

בחורה עם הגב אליו מריחה בקבוק שמפו. הוא בולע את הרוק. בעיניים חצי עצומות מושך בשקט את הקופסה והולך מהר לקופה.

כשהקופסה נכנסת לשקית הוא פולט נשיפה ארוכה. רץ הביתה מהר.



אמא שמחה כשהוא מגיע הביתה. "חזרת ממש מהר, איזה בחור אתה". הוא פותח את המקרר, מוזג לעצמו שתיה קרה.

אמא שופכת את הבלילה לתבנית ומכניסה לתנור, ואז מגישה להם את הקערה. הקטנים מיד טובלים את הידיים, מתלקקים. אמא מחייכת אליהם. הוא טובל קצה אצבע, מלקק בזהירות.

אמא מסתכלת עליו. "זה לא טעים?"

הוא קם מהכסא. "לא. זה טעים אבל כואב לי הבטן".



בשבת כשחילקו לכולם מהעוגה הוא גם אכל רק קצת. העוגה הזאת עושה לו בחילה.
 

דוכסוסטוס

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
הרעש החשוד מהחצר חתך את החלום בסכין רגע אחרי שאחותי התארסה, רגע לפני שהחלום חשף עם מי. הצצתי אל השעון שהציג מצידו את השעה שלוש בלילה וההכרה חלחלה בי – אלו קולות של פריצה, יש גל בימים האחרונים.
ניתוח מהיר של כיוון הרעש, מהירות הקול ותורת המשחקים, לימד שהפורץ מנסה את כוחו על סורגי הסלון, מה שמניח לי להמשיך בשינה נעימה ובטוחה, הקטר העלוב שלו אולי יצליח לחדור את שכבת הצבע המגולוון אבל לא יביס שלדת ברזל יצוק עם כוח התנגדות מובנה, סורגים שבין היתר מותקנים במגרש הרוסים ובמתקני כליאה בערבות סיביר, כך לדברי הערבי המתקין.

נהניתי רק מדקות בודדות של שינה איכותית ורציפה עד שהנבל עבר אל דלת החצר. כשחלומות נקטעים יש תקוות שווא שהם ימשיכו הלאה מנקודת העצירה, ניסיתי לחזור לשם - אל השינה והחלום, לברר את זהות המחותנים ואם הם אנשים שקיימים גם במציאות, אבל אז שמעתי את חריקת הדלת, היא נפרצה.

שיננתי תרגולים מוכרים של אומניות לחימה, אבל התקשיתי להיפרד מהכרית המושלמת שלי, שילוב נדיר של חמישים אחוז לטקס טבעי, חמישים אחוז נוצות טווס ועוד עשרה אחוזי בונוס פתיתי אלפינוזה או משהו אחר באנגלית מתכווננים, מצוידת במערכת בקרת לחות ומעניקה תמיכה אורתופדית בבסיס הגולגולת ובצוואר המונעת מצב פרצוף כרית. חמש דקות נוספות של שינה עליה יספקו לי את מירב הכוחות לפרק לגזרים את נער האשפתות שמרוקן לי ארונות.

אחרי רבע שעה התעוררתי מקול נפץ, הבחור הלא מקצועי הזה פתח את דלת הוויטרינה, דווקא תכננתי לתקן את הצירים שלה, רק שלא יעיר לי את אשתי והילדים ויגמור לי את הלילה. אין ברירה, צריך לקום ולסלק את המפגע. התמתחתי מתוך כוונה להתרומם אבל טכנית לא הצלחתי להתנתק מהמזרן, בניגוד לכרית הוא לא פותח במעבדות מתקדמות ולא סיכם עשרות שנות מחקר, אבל דווקא הספוג הלא-מזוהה שבתוכו ניחון ביכולות פנומנלית נתן ובתפוקת עבודה מרשימה משך אותי אל מחוזות השינה בעבותות.

כן סקרן אותי לבדוק אם זה ערבי או ילד נושר מקומי, כבר הסכמתי להתפשר על הכרית והמזרן, הבעיה הייתה עם השמיכה, המזגן הפנורמי שמלמעלה שידר אונליין גלי צינה של שש עשרה מעלות, ניתן היה למשש את שכבות הקור מדרדרות את מדד הטמפרטורה בקור-רוח. אין יכולת ביד בן-אנוש להפקיר את מעוז הכרבולית החמימה לטובת תא ההקפאה שבחוץ.

חשבתי פתאום גם שלא נכון ולא ראוי שגנב שפל יקבע בבית שלי את סדר היום או נכון יותר הלילה, עלי להפוך ממובל למוביל, כשיגמור לחטט בכביסה המצחינה ויגיע לחדר שינה לחפש את האשראי והשיקים, אז יחטוף את מהלומות חייו, פושטק שכמוהו. בינתיים אפשר לחטוף עוד כמה רגעי שינה נפלאים.

נזכרתי בתובנה מעניינת שלמדתי פעם לגבי הדיון: מתי מורגשת הנאה השינה? הרי כשישנים לא מרגישים כלום וכשמתעוררים כבר נגמרת ההנאה. המסקנה הצביעה על רגע ההירדמות כרגע השיא של תענוג השינה. היה לי חבר נהנתן שכיוון שעונים מעוררים לאמצע הלילה כדי לחוש את ההנאה הקצרה הזו הרבה פעמים.

הרגשתי את ההנאה הזו ממלאת את כולי בתנועות עטיפה רכות, שקעתי בתוך שינה עמוקה כאילו הייתה ספה בעומק מטר, ספה חד-צדדית, כזו שרק קורסים לתוכה ואף פעם לא קמים ממנה.

למזלי, הכרית לא נגנבה.


לכן צריך האדם להתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו. ואף אם ישיאנו יצרו בחורף לאמר: איך תעמוד בבקר, כי הקור גדול! או ישיאנו בקיץ לאמר: איך תעמוד ממטתך, ועדיין לא שבעת משנתך! התגבר עליו לקום (טור או"ח א').
 
נערך לאחרונה ב:

פסיק

עורך תורני וכותב תוכן
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
עריכה תורנית
בס"ד

אייר תש"פ. צהרי יום שבת. שכונת גאולה.

צרחות.

"למה לא אמרת לו מי אני באמת. רבונו של אפריקה ל – מ – ה?"

נער בגילי העשרה עומד על המדרכה, כולו רותח. פניו אדומות, פחות מהשמש הקופחת, יותר מסערת רגשות שהוא נתון בה. בלוריתו שסופחה לתספורת בלתי ברורה מתנענעת לקצב דיבורו השוטף-קוצף.

חולצת הטריקו ומכנסי הג'ינס-קרעים אירוניים לאידיש השוטף שהוא דיבר.


שאגות.

"למה? למה? למה?

אנ'לא יפסיק לשאול אותך. למה לא אמרת לו? לפחות ברמז?

זה נקרא 'רֶעבֵֶּע' טוב? שמפחד להגיד לאבא שאני משתולל בכתה? שאני פרא אדם? שאני יוצא בכל הפסקה לאנשהו בלי שצוות התלמוד תורה ידע לאן בכלל?

בכל אסיפת הורים וכל פעם שאבא שלי שאל אותך איך אני מתנהג, התחנפת אליו! אמרת לו שאני א "גוטער יונגאלע". ילד טוב ירושלים. זה נקרא ילד טוב?! פרובוקטור שהופך את הכתה יום יום? שמגיע שעה באיחור? בַּקָבוע?".

"אני. לא. ילד. טוב. ואף. פעם. לא. הייתי. ילד. טוב" – רקע הנער על הרצפה עם כל מילה שאמר, כמו מנסה לתת להן תוקף.

"תתבייש לך! י'חתיכת שקרן!

י'חתיכת אפס! לא היה לך את האומץ להגיד לו בפנים שאני יורד לך לחיים יום יום. שאני ילד הכי רע בכתה! ובחיידר!".

אדם בשנות הארבעים לחייו עומד לידו. נועץ מבטו בקרקע. ושותק. חלקו העליון של מצחו, זה הנושק לתחילת קרקפתו, גילה שגווני פניו מתחלפים מאדום פיגמנטי ללבן, משם לסגול חציל, ושוב ללבן.

"מה אתה מסתכל על הרצפה? תתסכל לי בעיניים!"
דחיפה הגונה מצד הנער העיף את השטריימל של האיש. הכובע התחיל להתדרדר במורד הרחוב. ילדה עם שתי קוקיות עצרה אותו.

חברו של הנער ניסה להרגיע אותו. "יאק. עזוב אותו. אתה לא מחפש עוד תיק עכשיו".
"איזה תיק ואיזה נעליים. הקלוץ הזה רעד מאבא שלי. לא אמר לו מילה שאני ילד רע. איך יהיה לו אומץ ללכת לתחנת המשטרה, איך?
זה פחדן מהשורה הראשונה. משהו ש'תה לא מכיר"

בעיטה.

***

אלול תשע"א. צהרי יום שלישי. בית ספר בשכונת מקור ברוך.

ר' שלמה הקיש קלות על חדר המנהל.

"אפשר"

המנהל היה שקוע בקלסר, רק לאחר כמה שניות הרים את ראשו לראות מי עומד מעברו השני של השולחן.

"תראה המנהל, יענקי הוא ילד מאתגר. אני מנסה לעזור לו. אני מנסה לייצב אותו. אבל לעניות דעתי חייבים פה מעורבות של ההורים.

אני לא יכול לקחת את הכל עלי. הוא נעלם מהחיידר בהפסקות - אין לי מושג לאן הוא הולך. הוא מגיע מאוחר יום יום - איני יודע מתי הוא יוצא מהבית. אני חייב אישור שלך ליצור קשר עם ההורים".

המנהל קם ממקומו. התכופף מעט, הקריב את פניו אל המלמד והשעין את שתי ידיו על השולחן. "תקשיב טוב ר' שלמה יקירי. דיברנו על זה כבר לפני שבועיים. אני מכיר את המשפחה הזו טוב מאד. סבלתי מהם עוד לפני ששלחת קורות חיים לכאן. אין מצב שיצדיק לערב את ההורים.

ברור?

אתה מכיר את אחיו הגדול? זה שבכלא? גם הוא למד פה! לא ידעתי אז שאסור לערב את ההורים, וזה מה שקרה. ואני לא מסכים לקחת עלי עוד תוצאה כזו, מובן.

אמרתי לך, ואחזור שוב. האבא הוא קשה-יום. בן אדם ממורמר ואומלל. הוא יגער ביענקי, יכה אותו ויפרק בו את כל הזעם. אבל לא יושיט שום עזרה מינימלית מהסוג המתבקש מהורה הממוצע. מלבד להרביץ ולהכות הוא לא יודע לעשות כלום. הוא רק הורס.

בבקשה תבטיח לי שאתה לא משתף את ההורים בכלום. כל טלפון, כל התעניינות, או שעובר אלי, או שאתה בעצמך אומר שיענקי הוא ילד טוב ירושלים.

האמן לי שדיברתי עם היועץ החינוכי, ובהוראתו הצמדתי את קליין שישים עליו עין. שיראה איפה הוא מסתובב ויעדכן אותי.

אתה, תראה את עצמך מחוץ לתמונה. כל יום של הישרדות עם יענקי בכתה מגיע לך צל"ש. ביום שאתה לא מצליח אתה שולח אותו אליי. יותר מזה אתה לא נוקט בשום פעולה.

משוחרר".



מה אתה חולם?!

אין לך מה לענות, י'פחדן?

אתה מחשיב את עצמך לרֶעבֵֶּע? אתה חתיכת טועה. אין לך מושג איך מחנכים ילדים. היית צריך להגיד לאבא שלי שאני זבל של ילד. שככה ירביץ לי טוב טוב. שיחנך אותי לא להתחבר לכל החוליגנים.

תגיד לי עכשיו בקול, ככה שכל הצופים פה מסביב ישמעו טוב טוב. תגיד 'טעיתי'.

המלמד שתק.

הנער לא הרפה. "לא מתאים לך להגיד שטעית, אה?"

"תראו איך לא מתאים לו לוותר על הכבוד שלו ולהגיד שהוא טעה" הפנה את נאומו למעגל הצופים שהלך והתרחב.

הנער התקרב אל המלמד. תחב את שתי ידיו בחגורת הקאפוטה. ובתנועות נענוע גסות איים "תקשיב טוב. או שאתה אומר פה טעיתי, ככה בקול שכ-ו-ל-ם ישמעו. או שאני מפרק לך את הצורה כמו שאבא היה עושה לאח'שלי צביקה. ותאמין לי שאתה לא רוצה באפשרות השנייה".

רקע העלילה בנספח
 
נערך לאחרונה ב:

ניהול קהילת כתיבה

והגלילות
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
מאת @מ.ל.ב. י


בס"ד

בחירות

הגוף כפוף קדימה מעט והרגליים רצות מהר, העיניים מרוכזות במאמץ, והידיים אוחזות ברובה כבכבל הצלה מזדמן, ריצה שפופה של כעשרים מטר, רק לא ליפול בשבי, רק לא זה. בום.

הוא מסיט ראש לאחור בתנועה ספונטנית, גיא! גיא נפצע!

הרגע הארוך בחייו קורה כאן ועכשיו.

עשרות חיילים פצועים במצבים שונים שוכבים על הקרקע, שריקות של יריות מכיוונים בלתי ידועים.

הוא נותן זינוק לעבר גיא-חברו הטוב, לידו שוכב חייל נוסף.

גיא חייב חסם עורקים, הרגל שלו מדממת ללא הפוגה.

"אני מילואימניק, יש לי אישה ושני ילדים, אני רוצה לחיות", לוחש לו הפצוע השני על יד האוזן כשהוא גוחן לעבר רגלו של גיא.

אז מה, ולגיא יש אבא ואמא וחמישה אחים שלא יעכלו את המוות הזה, גיא הוא פרח. יש עוד חיילים שיכולים לעזור.

הוא ממשיך לטפל בגיא והפצוע השני ממשיך לדבר, לעצמו?

"שירה, תשמרי על הילדים שלנו, יואב ואהוביה, הם ילדים שלי, אני אוהב אותם...אני אוהב את אלוקים, תשמור עלי, אני... אני בכלל לא רציתי לבוא, אלוקים..."

הוא ממשיך לטפל בגיא על אוטומט, החייאות, הנשמות, החייל לידו ממשיך לדמם ולדבר קולו הולך ונחלש, גיא חייב לחיות!

"שמע ישראל ד' אלוקנו..." והשתתק. גיא איבד דופק.

עוד נסיון קלוש להחיאה, וכמי שכפאו שד ידיו עוברות לטפל בחייל השני, שמקודם עוד דיבר...
 

קוביד

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
עריכה תורנית
הרב הקדוש מדבר, מהמהם, מתלהם, שותק, מנפנף, חושף שיניים צהובות, צועק ומאיים.

'שם בגהינום לא יהיו לך תירוצים, יעשו מדורה ענקית מכל הפאות ויצלו אותך טוב טוב, מכל הכיוונים'. לגימה קצרה מכוס התה המצחין. 'ילפפו את כל גופך בנחשים שיצאו משערות הפאה המחטיאה את הרבים'...

ומאיר, מוש מוש לשעבר-קרוב, עם הפאות הגדולות, מהנהן ומהנהן. ומהנהן...

פינחס הצדיק מהפרשת-שבוע הגיע אליו. לא בחלום, חס וחלילה! בהקיץ, במוחש, בין זריקה לזריקה ככה... 'לא מספר מה הוא אמר לי, גם ככה דיברתי הרבה מידי'...

לילה. עלטה. בחסות חומרים חשאיים וחשישיים. בחירה של מאיר או של מוש מוש? אולי שניהם?

עטוף בטליתו, המלאך רפאל לימינו וגבריאל לשמאלו, הפטיש המבורך עם שמות הקודש נותץ את דלת הטומאה...

רגע של טשטוש ושקשוק אזיקים...

כוחות האופל!




בשבועות האחרונים אלמוני השחית מספר פעמים חנות למכירת פאות נוכריות ברחוב יחזקאל בירושלים. בעלת המקום התלוננה במשטרה כדי שהמעשים ייפסקו.
בלשי תחנה 'לב הבירה' יצאו למבצע יזום בכדי לאתר את החשוד במעשים. ביום שישי בבוקר, בזמן שהבלשים זיהו את החשוד מגיע אל החנות כשהוא מסתיר את פניו בטלית.
החשוד, תושב ירושלים בן 29, ניפץ את דלת החנות באמצעות פטיש והופתע לגלות את בלשי המשטרה ממתינים לו בחדר פנימי.
כוח המשטרה עצר את החשוד ובהמשך בית משפט השלום בעיר האריך את מעצרו בארבעה ימים. ל'כיכר השבת' נודע כי המשטרה חוקרת חשד שהעצור מעורב בעוד מספר אירועים של השחתת חנויות פאות במאה שערים. הנזק שגרם החשוד נאמד באלפי שקלים.
עוד נודע ל'כיכר השבת' כי במהלך הדיון בבית משפט אמר החשוד לשוטר: "על המעשים שעשיתי - מגיע לי צל"ש ולא עונש. הרב יצחק כדורי אמר שכל הסרטן והמחלה שסובלים ילדים זה בגלל פאה נוכרית. אם אנשים לובשים פאה נוכרית נושר השערות. אני לחמתי למען עם ישראל שלא יהיו חולי סרטן".
צפו בתיעוד מהגעת החשוד אל החנות
 

7שבע7

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
היא מסתובבת ברחובות, סלה הנצחי בידה. סל פלסטיק ורדרד, משופשף היטב, מתוכו בולט ספר ששוליו פעורים, מתפוררים, ועל אחד מחוריו תלוי זוג משקפיים בעלי מסגרת עבה. היא מסתובבת ברחובות, הסל מתנדנד על אמת ידה, ודוחפת לעיני העוברים והשבים תצלום ישן, קטן ומשונן בקצותיו.

"ראיתם אותו?" היא שואלת בתחנונים. "אולי ראיתם את האיש שבתמונה?"

האנשים, אלה שמספיק מנומסים כדי להפנות את תשומת-לבם לאישה המוזרה, הלובשת חלוק מרופט, מנידים בראשם בתימהון. מה להם ולאיש הצעיר שבתמונה, שלפי גילה העתיק כבר ודאי אינו דומה למה שהיה כשצולמה.

אך היא אינה מתייאשת, מיטיבה את חלוקה עליה, מקמטת את פניה הקמוטות גם כך, וממשיכה להתחנן: "אולי ראיתם אותו?..."

בסופו-של-יום, כשראשה סחרחר עליה מחוסר מזון ושתייה (דבר לא בא לפיה היום, מלבד משולש פיצה וכוס קולה שנערה טובה ורחמנית קנתה בעבורה כשחלפה על פניה לרגע), היא מתמוטטת על הארץ, סלה פשוט לפניה, וכך גם ידה נושאת התצלום.

אנשים של סוף היום חולפים על פניה, ובמבט רחמים קצר הם משליכים לעברה מספר פרוטות מתוך ארנקיהם המכובדים – אך היא לא שועה אליהן. מה לה ולמטבעות – כשאת מבוקשה הגדול לא מצאה.

~~~​

ובשעת חשכה, כשאורות הרחוב מבליחים ומדגישים את הקמטים שבפניה הצמוקים, היא מתרוממת שוב, ומנדנדת בכבדות את סלה במורד הרחוב. עוברת על פני רחוב אחד וחולפת על פניו של עוד אחד, ועוד אחד – עד שעוזבת את העיר.

שם, בפאתי העיר, הוא מחכה לה. נטוש כמו שרק בשעת לילה הוא יכול להיות. היא מגששת את דרכה כסומא בין האבנים הגבוהות, החלקות, עד שמגיעה אליו. משעינה את ראשה על מצחו הקר, ואינה בוכה. היא מוציאה ברכות רועדת את המשקפיים הסדוקים מעט, ומניחה אותם שלובים על אותיות שמו. אחר פותחת את הספר המרופט, העתיק, ובקול רך, מלא געגועים שלא יסופקו לעולם, ממשיכה להקריא לו מתוך הספר האהוב על שניהם, מהמקום שבו עצרה אתמול.


גילוי נאות: כתבתי את הסיפור הזה מזמן. אני שמחה שסוף-סוף נוצרה לו במה לפרסום.
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוישי היה שדה.
זאת אומרת, לאבא של מוישי היה שדה, ומוישי אהב את השדה של אבא.
לפעמים, בדרך חזור מהגן, הוא היה מוצא את אבא מזיע על הטרקטור. אבל כשאבא היה רואה את מוישי, הוא היה מחבק אותו, מחייך אליו, ומעניק לו את ההגה לכמה דקות.
ומוישי אהב את השדה. הוא אהב את השתילים שצצו אט אט בין הרגבים, אהב את הניצנים שהחלו לצמוח, אהב את זמזום מכונת ההשקיה ואהב את השמש. אבל רק שהיא זרחה על השדה.
אבא גידר לו איזור קטן, והרשה לו לשמור על השיבולים בכוחות עצמו. לטפטף עליהם במזלף קטן מדי צהריים, לרסס את האדמה בכדי לסלק את המזיקים, ולחייך אל החיטה המתבשלת בכל פעם שעבר לידה.
וכשהגיע יום הקציר, מוישי התקשה לישון בלילה. הוא היה נרגש.
אבא חייך אליו, הוא הבין את התרגשותו. כששתילים בוקעים, הם מעניקים לזורע רינה שאין כמותה.

"אבא," כשהחיטים כבר נחו בקומביין הענק, מוישי החליט להעז לשאול את אבא. "מה כדאי לעשות עם החיטים שלי?"
אבא הרהר, קימט את מצחו, מולל כמה גרגרים בידו, ופסק: "לשתול אותם."
"אבל - " מוישי הביט בו, הלום. "אבל אז לא יהיו לי חיטים! הם ימותו, בלי שמש, בלי אור! אי אפשר ככה!" הכאב זעק מעיניו. "אי אפשר לעשות את זה. אסור להרוג חיטים!!!"
לאבא לא היה כח. הוא היה עייף מיום ארוך של קציר ומאמץ. "עזוב, מוישי. בא נשים אותם בינתיים בבית, ונדבר כשתגיע עונת הזריעה."
מוישי הסכים, שומר את גרגריו בשקית צהובה, מקפיד שלא יפלו, ושאיש לא יהין לפזרם לכל רוח על פני השדה הריק.
יום יום הוא חייך אל החיטה התפוחה שבשקית, יום יום נהנה לראות אותה נשארת כמות שהיא, לא זזה.
הוא אפילו כבר ידע כמה גרגרים יש לו. שלושים ושבע, כמו שאמא גילתה לו. שזה ממש המון, כמעט כמו הגיל שלה.

ושוב אהב מוישי את השדה, על תלמיו הנחרשים, על רגביו המתהפכים, על ריח האדמה שנישא הרחק ברוח.

והנה חלף קציר, כלה קיץ, והסתיו כבר נקש על דלתות ביתו של מוישי. אבא חייך, עיזוז נעורים נזרק בו: "מחר זורעים!" הכריז כשחזר מבית הכנסת.
מוישי לא הצליח להגיד לדמעות לעצור. "אבל, אבא! אסור להרוג ככה, חיטים יפות וטובות. בשביל מה גידלנו אותן?"
אבא התיישב לצידו, רך. מנסה להסביר שזו הדרך היחידה שתגדלנה עוד חיטים, אבל מוישי לא מוכן לשמוע. "אני לא מסכים לשתול. אני לא מסכים!!!"
"בא, מוישי, ננסה. אני מבטיח לך שרק דברים טובים יצאו מזה."
מוישי נכנע. הוא אוהב את אבא אפילו יותר מהשדה. הוא לא רוצה שאבא יהיה עצוב.

והזרעים נזרעו, והשקית הצהובה נזרקה.
ומוישי עבר שוב ליד השדה, מביט אל החלקה הקטנה, בה טמונים זרעיו, וכואב.
היו לו חיטים, והן אינן.
אבא ביקש מאוד.
הוא הקשיב.
אבל...

והדמעות השקו את האדמה הריקה, השקטה, שלא גילתה מה עובר על החיטים הנרקבות בתוכה.

הבחירה היא רעה בעיני הילד, שהוא עיקר הסיפור. ברור לכל קורא כי הוא הוא בעצם טוב. ואם הרעיון היה לדבר על מקרים שדומים לחורבן - לא מצאתי דוגמא טובה מזו.
אבא הגדול אמר לנו שעלינו לצאת לגלות. הוא יודע מה הוא אומר.
אבל כל עוד החיטים באדמה, אנחנו כאובים, וההפי אנד רחק ממנו...
 

מסוגל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"אתה מגיע לתחנה מרכזית?"

"כן. בוא, תיכנס. רק מסכה על האף, בסדר צדיק? נסיעה טובה".

האוטובוס חם, הדרך ארוכה. הנהג מסתכל בעייפות במראה. שוב הם מורידים. למה צריך לרדוף אחריהם כל הזמן, למה?

"חבר'ה, זה לא הולך פה ככה. זה הבריאות של כולנו. אתה שמה רוצה לקחת אחריות אם מישהו יחלה, חס ושלום?"

הבחור מעיף בו לרגע מבט, ומגביה את המסכה. מבליע מאחוריה חיוך.

"בסדר, הכול בסדר. שמתי".

הכביש ארוך והשמש קופחת, היום היה קשה וכמוהו גם הימים שלפניו. הנהג נאנח קלושות ומתבונן שוב במראה, נדהם להביט שוב בפנים הגלויות:

"בחור, אתה שם מאחורה. אתה חושב שאתה עושה ממני צחוק?"

האוטובוס עוצר, הנהג צועד אחורה. יום שלם של עבודה ושובל של אנשים שזלזלו בבקשתו משתרכים אחריו כצל.

"בסדר. אני שם את המסכה".

מעלה, מוריד. הוא חושב שזה מצחיק!

"אתה חושב שככה זה הולך? חצוף! אני לא מסכן פה את החיים של כולם. אתה יורד מהאוטובוס!"

הכרזת מלחמה. מתח באוויר.

"נו, באמת. נהג. הוא שם את המסכה. בוא ניסע".

למה באמת שלא ניסע? הנהג מתלבט לרגע. הוא מתבונן לרגע בבחור ורואה לעג בעיניו. אותו לעג של כל אותם האנשים שזלזלו בו, אותו לעג של האספלט הלוהט.

הוא באמת חצוף.

"אני לא חוזר עד שהוא יורד, כן? זה לא בשבילי, זה בשביל כולם פה. שלא תמות איזה זקנה, חס ושלום!"

כשהמנוע כבה, השקט באוטובוס מוזר.

הקרב שקול, שלושים אנשים נגד אחד שהוא נהג. קווי הגזרה משורטטים. שעון החול העתיק בעולם מתהפך פעם נוספת.

תורת המשחקים. מי ימצמץ ראשון.

"נו, מה? מה יהיה? נהג, אין לנו את כל היום.."

"אין דבר כזה. אנחנו נתקשר למשטרה, נהג. אתה לא יכול להפסיק. זה לא חוקי. אנחנו שילמנו!"

"הלו?" המתקשר מתקרב לדלת בהחלטיות מאיימת ומרים את קולו ככל הניתן. שישמע הנהג. שידע שהעניין רציני. "אני פה באוטובוס מבני ברק לירושלים. הנהג עצר את האוטובוס כי הוא החליט שמישהו בלי מסיכה. מה? לא.. היה אחד, אבל עכשיו כולם עם מסיכה. בגלל אחד הוא תקע פה איזה חמשים אנשים! זה מסוכן, הוא סגר את המזגנים, יש.. יש פה נשים מבוגרות.. זו חוצפה שאין כדוגמתה!"

בתחנת משטרה אי שם מביטה המוקדנית בשעונה ומפהקת. בתחנת האוטובוס שומר הנהג על פנים רגועות כשמי התכלת, ושולף סיגריה בידיים רועדות מזעם.

"אין לי בעיה, אני פה נשאר עד שהוא יורד. לא אכפת לי!"

צד אחד כבר מוכיח נחישות.


אנשים מחפשים את החוליה החלשה.

"הוא מגזים", אומר הבחור בתקיפות כשעיני כולם פונות אליו. הוא בטוח בצדקת דרכו, אבל למען האמת - לא חשב שהעניינים יתדרדרו לידי כך. המבוכה נכרת על פניו, והנוסעים מנצלים את נקודת התורפה.

"תשמע בחור", משדלת אישה זקנה, "הוא, לא אכפת לו מכלום. אין עם מי לדבר.. אבל אתה, אתה בן תורה. תעזור לנו, תרד. אולי זה יהיה הכול לטובה, אנחנו מאוד ממהרים".

"אחי, זה לא הוגן שאתה תוקע אותנו ככה", מצטרף איש גבוה. "לא שאני מצדיק את הנהג, אבל אתה לא יכול לעכב את כולנו. תרד מהאוטובוס, בטח יגיע עוד כמה דקות עוד אחד".

אולי באמת ירד ויחכה לאוטובוס הבא? כמה זמן זה כבר יכול לקחת?

אבל להרים את החפצים ולעבור ככה בין כולם.. צעדה של כניעה. והחיוך של הנהג, רק לדמיין את החיוך..

"חבר'ה, סליחה אבל זה פשוט לא הוגן שאתם עושים לי אי-נעימות. הנהג הזה לא יכול להתרגל שכל פעם שהוא רוצה הוא מוריד אנשים רק כי מתחשק לו!"

המצב סטטי. שני הצדדים הלוחמים מתבצרים בעמדתם.


אבל גרגרי החול נוטים לרעת הנהג. שבוע שעבר כבר רמזו בתחנה שכדאי שיפחית עם הסצנות, ומהר. איך בכלל נכנס למצב הזה?

זה הזמן לסמן יעדים חדשים כדי להגדיר אותם כניצחון.

"אני מסיים פה את הסיגריה, לא מעניין אותי. זה הבחורצ'יק ילמד את הלקח. אני לא זז עד אחרי שאני מסיים את הסיגריה!"

הסולם מונח מתחת לעץ. שלושים נוסעים שותקים בתקווה, חוששים לנפץ את הסכם השלום השברירי כזכוכית.

"כל הכבוד לך, נהג!" מצפצף מישהו בזהירות, מה שבטוח - בטוח.

בדל הסיגריה נמעך מתחת לרגל שמאל, רגל ימין כבר עולה על המדרגה. סיום קְרָב, זמן לקבע את הנרטיב. מי ניצח ומי הושפל. מי הפסיד, ומי הגן על כבודו: "אנחנו נסע עכשיו. אני לימדתי אותו לקח, את הבחור הזה, שילמד!"

ככה?

לא שאכפת לו, לבחור, הרי הוא יודע היטב שהנהג הוא שהתקפל. אבל ראוי להרחיק גם מליבם של טועים, אם חלילה ישנם: "אתה למדת אותי לקח? מי שמדבר! באיזה זכות עצרת? עכשיו אתה תסיע את כולנו כמו ילד טוב. חוצפן!"

שני הצדדים טוענים לניצחון.

הזכוכית נשברה. רגל ימין חוזרת אל המדרכה הלוהטת: "מה, אתה לא מתבייש? לא מעניין אותי, מצדי תתקשרו לרמטכ"ל. אני לא נוסע!"
 
נערך לאחרונה ב:

מ. י. פרצמן

סופרת ועורכת, מנהלת קהילת כתיבה
מנהל
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
יש משהו מהפנט בלעמוד על פסגת ההר, מול שמש וצל וירוק זורח, ולהביט מטה אל האסם, בו מתרוצצים בחדווה אמיתית עשרים ושלושה פילים אימתניים ושוחרי קרב.

לא, לא שוחרי קרב. כל אחד מהפילים של רובן הוא פיל טוב לב, כך אמר לה פעם – כשהייתה ילדה קטנה ודאגה לו ולסכנות שהוא מכניס את עצמו אליהן. אני לא מסתכן, הסביר לה רובן בסבלנות. אף אחד מהפילים שלי לא שוחר קרב, אף אחד מהם לא זומם אפלות. הם אנשים טובים, עם לב.

טוב, היא לא הייתה קוראת לחיות המגושמות בשם 'אנשים', אבל הסכימה איתו בהחלט שהם טובים. לגבי הלב זממה חרש לבדוק, אבל רובן אף פעם לא הסכים לה להתקרב לאסם בלי השגחה, אז היא האמינה שיש להם לב-פיל בלי לבדוק.

יותר מכולם אהבה את ארומה, הפיל הצבעוני. הוא היה האימתני והגדול ביותר מכל עדרו של אחיה התאילנדי, והמהפנט מכולם. לארומה היה קסם מיוחד, קסם כזה שגורם לך להרגיש חיבור וקרבה אל העיניים הפיליות שכאילו מבינות אותך ואת מה שאתה מרגיש. הביטוי של רובן, היא לא המציאה לבד.

בימים כתיקונם ארומה שקט ומתנהג יפה. כשהיא עומדת בבקתה, על ההר, היא אוהבת להסתכל דווקא עליו, על העור המגוון שלו, על תנועותיו האציליות משהו, על אדנותו שנראית כאילו הוא יודע שהוא פיל מיוחד.

אבל היום לא ימים כתיקונם. אולי אכל הפיל משהו מקולקל, אולי סתם הרגיז אותו מצב הרוח, נִמרה לא בטוחה מה הסיבה אבל היא לא משנה; בפועל נראה ארומה היום כפיל עצבני, נרגש ונסער. הוא רוקד, קופץ בעצבנות, מנענע בחדקו כאילו היה חבל הקפיצה שלה, והכי גרוע – הוא קורא תיגר על רובן!

נִמרה מצמצמת עיניה בחשד והגב שלה נע טיפה קדימה, מנסה לבחון את ההתרחשות מקרוב יותר. רובן הוא איש גדול, היא יודעת. והוא בקיא בכל הלכות גידול פילים ויודע איך להתמודד גם עם הסרבנים והנוקשים שבהם. אז למה בכל זאת יש לה פיל קטן שצובט לה את הלב, ונראה לה כאילו ארומה ממש אבל ממש כועס?

רובן, מלמטה, מושך ברתמות הפיל. ארומה בתגובה נוהם משהו לא ברור ומתרומם על רגליו האחוריות לגובה. רובן קופץ אחריו לגובה החזה ומושך בחדק, לאות הרגעה. ארומה לא עושה רושם נרגע, להפך, הקפיצה הבאה שלו גבוהה הרבה יותר. נִמרה עוקבת אחרי המחזה בעיניים גדולות, חוששות. התחושה הרעה שלה בלב מתגברת. היא אוהבת את רובן, אחיה הגדול והכל יכול. אוהבת את הביקורים אצלו בתאילנד, את האסם, את הבקתה, את השעות שהיא משקיפה מהחלון כאילו אין מחר. היא לא אוהבת לראות את ארומה עצבני! ויותר מזה, לא את רובן מנסה להרגיע אותו!

לרובן אין דרך לקרוא את המחשבות של אחותו, והוא ממשיך בניסיונות הפיוס שלו בשילוב כמה מכות חינוך שלא עושות רושם שפועלות את פעולתן הטובה. להפך, מרגע לרגע נראה שארומה נהיה עצבני יותר, מזיע יותר, והוא אפילו – נִמרה עוצרת את נשימתה באימה – הוא אפילו מנסה לתקוף! הרגליים שלו בזווית תוקפנית, הוא בפירוש איבד רסן!

"אננדה!" את גיסתה היא מוצאת עסוקה ליד סלי הכביסה ונִמרה מושכת בזרועה בחדות, "בואי!"

אננדה לא שואלת שאלות. היא קמה, מתאבזרת במקל שלפני רגע שימש אותה למעוך את הכביסה ויורדת איתה למטה, אל השמיים הפתוחים עם השמש והצל והירוק הזורח שרק מקודם אהבה כל כך.

באמצע הדרך, על ההר, הן נעצרות לרגע.

רק לרגע אחד, בודד,

שלאחריו אננדה פורצת בדהרה במורד ההר, צורחת בהיסטריה ומנופפת במקל בפראות, ונִמרה בורחת חזרה לבקתה, מתיישבת על רצפת העץ ליד המזוודה שלה, מקפלת רגליים ואוטמת נואשות את אוזניה בשתי כפות ידיים חזקות. לא לשמוע. לא להבין.

ככה זה מרגיש כשמפחדים?

אף פעם לא פחדה ככה. לא ידעה מה זה אומר, לפחד על באמת. לא הבינה איך זה כשהאיברים קפואים בתחושה חזקה כזאת, כאילו הם נהיו אבן ענקית, כמו סלע. כאילו היא גזע עץ שלא יכול בכלל לזוז.

והלב שלה, הוא לא קפוא בכלל. הוא לא קפוא כי הוא מרגיש את הפחד הזה, והוא מתפוצץ! איך לב יכול להתפוצץ? היא לא יודעת. אבל כנראה כשמפחדים מרגישים את הלב מתפוצץ. היא מפחדת. נורא, מאוד, מאוד, מאוד.

מהחריצים שבין האצבעות שאוטמות את האוזניים מצליחים להסתנן שברי קולות. היא לא רוצה לשמוע, אבל זה לא עוזר לה מה היא רוצה ומה לא. פתאום היא יודעת מה היא יכולה לעשות.

בתוך התא הפנימי שבמזוודה, ליד המחברות שהביאה כדי שתוכל ללמוד במטוס, יש ספר תהילים. רובן לא אוהב כשהיא מביאה את זה לפה, הוא אומר שבארץ אפשר להתפלל ובתאילנד אפשר לעשות. אבל הוא בטח לא התכוון למקרה כזה. היא שולפת את הספר ופותחת אותו. הידיים שלה עדיין קרח, הלב שלה עדיין אש, אבל השפתיים כן מצליחות לזוז.

אשרי האיש.

רובן לא אוהב שהיא מתפללת. לא אוהב בכלל. גם אננדה לא. הם אף פעם לא התפללו. אולי אולי כשהיו קטנים, אולי אפילו לא. היא אף פעם לא התפללה כשהייתה בתאילנד. בארץ אפשר להתפלל, הם אמרו לה כל פעם שהגיעה. כאן לא מתפללים.

למה רגשו גויים. המורה שלה אומרת שאפשר להתפלל מתי שרוצים. איפה שרוצים. בשביל מה שרוצים. בטח היא התכוונה למקרה הזה. אפילו שהיא דיברה על תפילה עם דמעות 'מעומקא דליבא' והיא בכלל לא בוכה עכשיו, והעומקא דליבא שלה רותח כאילו היה מדורה של ל"ג בעומר ואין שם שום מקום לדמעות.

מזמור לדוד. כפות הידיים שלה כבר לא על האוזניים, והקולות, והצעקות, והצרחות מטפסים במעלה ההר, מדלגים על השיחים ועל הבקתות ונכנסים ישר אל תוך החדר שלה, אל האוזניים שלה ואל הלב.

ואז האש מפסיקה להשתולל בו והוא הופך לאבן.

הספר נשמט מידיה. לא. רוצה. להתפלל.

קמה. הולכת למיטה. המיטה שרובן בנה לה מקרשים שכרת מהיער. מכסה את עצמה בשמיכה, את הראש שלה ואת הלב שנהיה אבן. לא רוצה לשמוע. לא רוצה להרגיש. לא רוצה כלום. מחר יהיה יום חדש, מחר יהיה יום יפה.

*

מחר הגיע ומהחלון ראתה נִמרה הרבה יותר מעשרים ושלושה פגרים.

אבל היא לא הרגישה כלום. לב אבן לא יכול להרגיש.
 

הדוויג

עורך תוכן ראשי
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
עריכה תורנית
והרי השיפוט.

מקום שלישי: @פסיק
סיפור רב רבדים, דמויות עמוקות ומאופיינות היטב.

מקום שני: @Talya kadosh
סיפור מטלטל ומסעיר הנושא עמו מסר חשוב וחיוני. היה מקום בעיניי לקצת יותר עידון למרות שזה היה פוגע בעוצמת המסר.

ובמקום הראשון: @מסוגל
סיפור מעולה בהשראה אקטואלית. אמינות סיפורית מושלמת, תהליך עלילתי מדוייק. דיאלוגים עשויים היטב. ובמיוחד: ממחיש באופן קולע ואלגנטי את מחיר הבחירה השגויה.

תודה לכל המשתתפים באתגר המאתגר.
 

מסוגל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
וואו, מפתיע ומחמיא.

תודה ל@הדוויג על האתגר המקורי והמעניין, תודה לכל הכותבים על קטעים מוצלחים (אציין במיוחד אחד שקטעו הוקרב ב@הנף מקלדת על מזבח השלום), ומאחר והקטע שכתבתי הוא בעיקר תמלול של מעשה שהיה - תודה לנהג, תודה לבחור ותודה לנוסעים. ראו שכולכם אנשים טובים, אבל באמת מיהרנו והיה חם, אז תשתדלו בפעם הבאה לבחור בחירות שיותר תואמות למבנה קלאסי של סיפור.

האתגר הבא יעלה בקרוב ממש בע"ה.
 

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכב

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יְהוָה נֵלֵךְ:ב עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם:ג יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו:ד שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם יְהוָה:ה כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד:ו שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ:ז יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ:ח לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ:ט לְמַעַן בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ:
נקרא  11  פעמים

לוח מודעות

למעלה