שיתוף - לביקורת אתגר דו שבועי- תנו כבוד

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
"הבית של היוצרים החרדים" מכריזה הכותרת.
עלעול קצר בין דפי הפורום ושיטוט באשכולותיו, מעלה כי לא כולם יוצרים ועדיין כולם, (כנראה) חרדים.

כאן נגמר המכנה המשותף, מכאן ואילך, ויכוחים נוקבים. בין היתר, על הגדרת החרדיות גופא.

בעד ברדק, ונגד דקר.
בעד קורונה, ונגד מסיכות.
ובגלל מה היה האסון?
בגלל הפאות, או כי לא לומדים זוהר?
ומה עדיף?
כיריים אינדוקציה, או תוכנת אינדיזיין?

מה בסוף, האם ישנה הסכמה?

יש אחת כזאת. והיא נמצאת איתנו כבר שלושת אלפים שלוש מאות שלושים ושלוש שנה.

היא מגדירה אותנו, מנחה אותנו ומנחמת.
היא חיינו, אורך ימינו ובה נהגה.

התורה הקדושה, משותפת לכולנו. על חשיבותה, על ערך הלימוד בה, אין חולק.

לא בפורום הזה.

אז תנו כבוד לתורה!

לאור היום הנפלא, חג מתן תורתינו, תעלו את יצירותיכם, בסיפור ובשיר, ובהן תהללו את התורה ולומדיה.

העלו ביכורים. מנחה חדשה, ממיטב הגורן ועידית היקב. מלאו את האתגר בניחוח חגיגי אפוף הוד.

זכרו קורבן ראייה ניתן להביא עד תום ימי ההשלמה. יד סיון ינעל האתגר.

נספח בצידו
 
נערך לאחרונה ב:

דיונון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
נכספה

בראש הלוחמים עופף הנשר הגדול
פניו -
למלחמה
מולם צבא נחוש להילחם ולא לחדול
יוצאים -
ביד רמה
הונפה היד החזקה
בנתה חומות
אך במחתרת בא עליו
בעל המלחמות
בקולות ובברקים
צעד כובש בראש הטור
אל קרב הענקים פסע
עונד את העיטור
רגיעה בצל חופה
בחבלי בוץ כרוך
נפרשה מפה
על שלחן ערוך
המצביא קיבץ גדודיו
מביט מקרית ספר
הצית הלבבות
רץ כצבי משול כעופר
המשנה למלך
בהיר כצהריים
ועליו חונה
מחנה אפרים
שאגת אריה הרעידה
לבוש עטרת זהב
נקודות הכסף
אל מול טורי זהב

נשקתי לספרים
את והב בסופה
איכה אשוב לגשם
כלתה נפשי כי נכספה
 

הזדמנות

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מהגובה שלי אני רואה את ההורים, יושבים משני צידי המחיצה. האמהות מוחות דמעה נסתרת.האבות רק מחייכים. אבא אחד מחייך במיוחד אל הראש שמונח מתחתי, (אני מוסיף לפנים התמימות שלו נופך חגיגי) אמא אחת גם היא מחייכת אל הראש הזה, מנפנפת לו עם היד ומצלמת אותו. שניהם מקווים שהראש הזה ששר עכשיו "לב טהור ברא לי אלוקים" ו"מה אהבתי תורתך" יהפוך את זה לשירת חייו.
 

מסוגל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"וכך היה הרב יושב ולומד לבדו לאור הנר, בעוד הלילה החשוך מטיל צללי אימה על הקירות. תנים ייללו ממרחק כאשר רכן על הגמרא והתעמק באותיות הקדושות, גבוה מעל קולות העיירה השקועה בשנתה. פתיתי שלג צנחו באיטיות רכה, מכסים את בתי העץ, ומבעד לחלון המואר נשקפה צלליתם של הרב והגמרא, מאוחדים בברית של דורות"...
העיתון נושר על השולחן המלוכלך. כתם קפה הולך ומתפשט, מטשטש את האותיות בזו אחר זו.

שמש חסרת רחמים משקיפה אל נהרות אדם של בוקר. המברשת מהירה, המודעות מתייצבות זו לצד זו. "יום שכולו תורה" ו- "שעות רצופות בתענית דיבור" מתחרות ב-"עצרת רבבות לגמרה של תורה". ילדים מלהגים בעליזות נטולת עול, צורבים צעירים, תפילין ואברכים, נשפכים בנחלים אל מקומות תלמודם, עוד רגע ויעלה קול לימודם מן החלונות. בוקר נוסף עולה על עיר התורה.


פעם ישבו תלמידים אחדים אל שלחן העץ, משמרים את שרידי הגחלת בעולם שרק רצה להתנער. נאבקים בכוחות גדולים מהם, נאחזים בשרשי עץ חיים, חורקים שן. בחושך חמקו בדממה, עוטים הילה של הוד. מובחרים.


שבעים אלף פנים לתורה, צועקים בשלל גוונים. מאירים, מהירים, מהפנטים. קולות, מראות, פרצופים, סגנונות. קול השם בהדר, בפאר, ברוב עם. סבא מוחה דמעה על דור שפע של תורה. כזה עוד לא היה, בטח לא כשהיינו צעירים, אינגלעך.


פעם, בעולם שלא נותר ממנו אלא זכרון עמום, הם היו. שניים מעיר, אחד ממשפחה. הם הקדישו את חייהם לעסוק בתורה תמימה. בעמל, בדחקות, ברעב, בלעג, בבדידות מזהרת. פעם היו, והיו לאגדה.


הגמרא אחוזה היטב בידו האחת, השנייה פותחת דלת עץ אדירה. בית המדרש ענק ומואר באור יקרות, קולם של מאות אנשים פורץ בסערה. בצעדה לאורך הרמוניה של קולות מתבלט לרגע קול אחד ומיד גובר עליו האחר. ערמות של ספרים בעלי כריכה בוהקים כביום צאתם מן הדפוס. עשרות פרטים מתמזגים אל תמונה מטושטשת, אחידה.


ופעם פעם עמדו למרגלות ההר כדי לקבל את התורה. למעלה משש מאות אלפים היו, לא נודעו בשמותם. כאיש אחד עמדו, מאוחדי מטרה, מלוכדים לדבוקה. אבל כל אחד ואחד מהם קיבל כתרי מלוכה.

ממלכת כהנים.
 

הדוויג

עורך תוכן ראשי
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
עריכה תורנית
שלום לכם מאזינים. אנחנו בעוד תוכנית של 'במו"צאי מנוחה' - שיחות עם מוצ"ים על הלכות שבת.
והיום איתנו אורח מיוחד, הרב נחום בריקמן שידוע בתשובה שלו על הלכות דוד שמש בשבת, שלום לך הרב נחום.

שלום אבי. בוקר טוב לך ולמאזינים.

הרב נחום, לאחרונה כתבת תשובה חדשה ומעוררת עניין בהלכות בורר. בוא נתחיל מהסוף, מה למעשה אתה פוסק במקרה ש---
רק רגע אחד. תסלח לי ר' נחום. מעדכנים אותי בקונטרול שיש לנו פריצה לשידור. מצטרף אלינו מנחם רוזן כתבנו לענייני עיון. מה בפיך, מנחם?

שלום אבי. ברגעים אלו אנחנו מתעדכנים על שיעור כללי של ר' יצחק שינדלר על סוגיית צרת אחותו מאביו, על פי ידיעות שונות הוא הולך לחדש גדר מחודש בענייני זיקה בייבום.

וואו. ידוע לך אם הוא הולך ליישב את שיטת הרשב"א?

יש שמועות כאלה, אני לא יודע. כרגע הנושא הזה בבדיקה. נשוב ונעדכן ככל שנדע עוד פרטים.

תודה. אז נסכם את הפרטים הידועים עד כה. הגאון ר' יצחק שינדלר הולך למסור שיעור בענייני זיקה בייבום. ברשתות החברתיות מסתובבות שמועות שהוא הולך ליישב את שיטת הרשב"א, אבל אנחנו לא רוצים לשדר פה מידע לא מבוסס, אז נמתין להתבהרות התמונה.
בינתיים נצרף אלינו את כתבנו לענייני ישיבות, באילו עוד פרטים תוכל לעדכן אותנו?

כן אבי. אני נמצא עכשיו בישיבת אור התורה. כזכור, בחודשים האחרונים לומדים בישיבה מסכת יבמות וכבר יצאו משם לא מעט כותרות מעניינות שעל חלקן דיווחנו בהרחבה בתוכניתנו 'חדר ישיבות'. בעוד שעה קלה יגיע לכאן ראש הישיבה, הגאון רבי יצחק שינדלר. בישיבה מדברים שהוא הולך לחדש גדר חדש בזיקה. וככל הנראה, על פי דיווח של בחורים ששוחחו עמו בלימוד בשבוע האחרון, הוא הולך ליישב את שיטת הרשב"א בעניין. לפי המראי מקומות אנחנו מבינים שהוא מתבסס על הסוגיה בכתובות, כמו כן החברותא של ראש הישיבה ששוחח עמי לפני שעה קלה ידע לדווח על דיוק מעניין בלשון תוס' הרא"ש והר"ן. אנחנו נמשיך לעקוב ולעדכן כל העת.

תודה לך. כעת אתנו יוסף פרץ, כתבנו לענייני הלכה. האם יהיו השלכות הלכתיות להגדרה החדשה של ראש הישיבה?

שלום אבי. אז כידוע מרן השולחן ערוך פסק בסוגיה זו כמו הרמב"ם והרי"ף. לכן קשה להניח שתהיה כאן נפקא מינה למעשה, אבל כשמדברים על השיעור כללי של ר' יצחק תמיד יכולות להיות הפתעות. אתה בטח זוכר שהוא מסר שיעור על 'זה נהנה וזה לא חסר' ויצר מהפכה בפסק על---

טוב, סליחה שאני קוטע אותך. ברגעים אלו ראש הישיבה מתחיל לדבר. אנחנו מתחברים לשידור החי.

*

לפני שעוברים למהדורת החדשות, אתנו שוב הפרשן ההלכתי בידיעה חשובה.

כן אבי. אני יודע שכל המאזינים סוערים עכשיו בגלל החידושים של ר' יצחק, בכל זאת אני מבקש לעורר על פסק שיצא הבוקר מבית הדין בענייני שמירת הנפש.

במה מדובר?

אז כפי שאולי ידוע לחלקכם, מתרחשת כרגע בדרום הארץ מערכה ביטחונית, בימים האחרונים אירעה הסלמה כאשר כוחות חמאס החלו לשגר טילים לעבר ישראל ו—

יוסף, אתה מבריח לנו מאזינים. אין לנו הרבה זמן, אז אל תלאה אותנו בפרטים המשעממים ובוא תיגש לחלק המעניין.

כמובן. הפסק שבית הדין הורה, שעל פי ההלכה יש להיכנס לחדר מוגן בכל עת שנשמעת אזעקה.

טוב תודה לך על הפסק הזה. אחרי החדשות נמשיך בגל הפתוח ונשוחח עם מספר רבנים על החידוש של ר' יצחק, ביניהם אברך מכולל ארחות חיים שטוען כי החידוש הזה רמוז בדברי רעק"א בגיטין. יהיה מעניין, הישארו עמנו.
 
נערך לאחרונה ב:

יאן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
ראש ישיבה. פראק. יומים. חחח, יומים. איזה בדיחה.
המושגים התערבלו במוחו היגע. רק כמה שעות עברו מאז השיחה עם שפירא ונראה לו שעברו שבועות.

'אתה מבין' כך שפירא, דרמטי כתמיד, 'זה משהו שלא מעלמא הדין מה שקרה פה. ר' ברוך פשוט ברח. כן מה שאתה שומע. לצוירך אני אומר לך שתמיד היו לו בעיות גדולות בשלום בית, בינינו לא פלא, אבל עזוב למה לרכל. העיקר זה שהוא איננו, ועוד ארבע ימים מתחיל הזמן. אם לא יהיה פה מישהו שיבוא ויתפוס את החבר'ה הבחורים פה יפלו לכל הרוחע'ס. אני אומר לך. תבוא א' אלול מתחילים השותפין'.

הוא בתגובה, מולל את קצה זקנו והרהר. אני יחזיר לך תשובה בקרוב, מלמל לבסוף.
בסיידר גמור הרב שויפל, ושהתשובה תהיה חיובית, כל טוב.

עכשיו הוא במיטה, חושב על מה שצפוי לו בימים הקרובים. צריך להכין שיעור פתיחה. פראק יש לו כבר מהחגים אבל צריך עוד אחד. זהו. ובעיקר להתרגל לרעיון שהוא, שעיה שויפל, אברך כולל בן 42, נהיה פתאום ראש ישיבה. אז נכון, יש לו קצת שייכות, בבין הזמנים תמיד מבקשים ממנו להיות האלמנט התורני בערב גיבוש לבחורי השכונה, אבל זה ממש לא דומה. שם הוא יכול לזרוק להם איזה שאלה בחושן משפט, לערבב אותם עם סברות לפה ולשם, ובסוף לומר להם את הפסק של הרב זילברשטיין, עם ההשגה שלו, כמובן.
אבל שיעור כללי זה אחרת לגמרי. האמת שיש לו כמה חבורו'ת טובות על שניים אוחזין. יהיה בסדר.

באחת עשרה וחצי הוא כבר עמד לבוש בפראק, עם המשקפיים החדשות. צביה בחנה אותו במבט דקדקני. תסדר את הפאות. העניבה לא באמצע. אשה טובה צביה. הרבנית צביה בעצם. הוא נפרד ממנה ונכנס למונית.

הוא התקבל בחיוך נבוך הדדי. בצעדים מרוגשים פסע אל עבר המזרח כשהגמרא בידו. מיקרופון וסטנדר חיכו לו שם.
להוריד את הכובע? להישאר איתו? טוב, הוא יוריד בהמשך כשיתחיל הריתחא דאורייתא.
שניים אוחזין בטלית, פתח בקול איטי ורועד במקצת.
זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה. בלק אטוט תקף אותו והוא השתתק לרגע. מסוף בית המדרש הביט בו בחור בפנים מעודדות והוא התאושש והמשיך.
הוא הזכיר את התוספות והרא"ש, הקשה עליהם קושיה חזקה, וחיכה להשתתפות הקהל. נאדה. אפס. גורנישט. הוא ראה מולו פנים תמהות וקצת מגחכות. מה, עד כדי כך הוא מדבר שטויות?
הבחור המעודד קם לשאול שאלה. השאלה היתה פשוטה מאוד ולמעשה הגמרא שואלת אותה כמה דפים קדימה.
הוא האיר פנים וענה: זו שאלה מצוינת, ניגע בזה בהמשך. בעוד שבועיים כמובן.
בליבו החליט שהבחור דנן אמנם אינו חריף ובקי, אבל יש לו מידות טובות. אולי יצא ממנו רבי עקיבא.
לאחר כמה דקות שאל הנ"ל עוד שאלה שהעידה על השואל שאינו מונח בסוגיא. בהמה המקשה, כינה אותו שעיה בליבו, אך מצד שני שמח שמישהו מפיג את הדממה.
שאר השיעור עבר בשקט, הבחורים רק הנהנו. חלק קטן יצא החוצה. אף אחד לא נשאר ללבן דברים עמומים.
בתחושה חמוצה לקח את ספריו ופנה למקומו.
מזוית העין ראה את המעודד מתקרב. 'הראש ישיבה, קרתה פה טעות קטנה. התחלנו עכשיו מסכת בבא בתרא לא בבא מציעא', לחש לו.
הכל התחוור לו.
איך קוראים לך? שאל את הבחור.
טוביה גוטהארץ, ענה הלה.
'שכוייח. שכוייח שאמרת לי'.
הוא הרגיש שפניו מזיעות פתאום והוריד את הכובע.

ע"פ הגמרא במכות: אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה.
אמר רבא, כמה טיפשים שאר האנשים שנעמדים לכבוד ספר תורה ולא נעמדים לכבוד תלמיד חכם.
 

ליאורהA

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
ב"ה.


"לאף אחד אין מונופול על התורה," הוא אמר לי אז, באחת הפגישות הראשונות. עיניו היו טובות.

"כל מי שרוצה, יבוא ויטול. כל אחד." הוא המשיך. צדיק.

לא ידעתי, לא הייתי מאמינה, אי אז כשהכרתיו לראשונה, שהוא אומר בדיוק את המשפטים שהוא מייחל לשמוע. שאם היה לו מישהו אחד שיאמר לו ככה בתחילת דרכו, היה לו טיפה יותר קל.

אבל לא היה לו.

ואני רק הנהנתי בעיניים מהופנטות והסכמתי עם כל מילה. נכנסתי לסיפור שלו.

.

"את לא מבינה איך אנשים היו מתעלפים לראות אותי ככה," הוא אומר לי עכשיו בחצי חיוך, כשאני מסתכלת עליו במבט של "מובן מאליו". מתנדנד מול הגמרא. כמו אברך מן המניין.

אבל רק בחצי חיוך, כי החצי השני נזכר בכל האנשים שחשבו שאין לו סיכוי. אמרו לו את זה. דיכאו את רוחו המדוכאת גם ככה.

אני יוצאת מהחדר בפסיעות איטיות, מכריחה את עצמי להפסיק לחשוב על האנשים שלא האמינו בו. רעים. לא מבינים. חושבת על עצמו, שכן האמין בו.

איך היה לו כוח, כשהטיפה האחרונה אזלה כבר מזמן.

ואיך הוא זכה, שהתורה שלו עכשיו מתוקה כל כך, אחרי שנים של מרור. ופרך.

.

מה שאני יודעת עליו, על הדרך שעשה, הכל ממה שהוא סיפר לי. ואפילו כשאני חושבת שהצלחתי להשלים פרטים בעצמי, הוא מגיע בגילוי-לב הבא ומפתיע אותי מחדש. מעציב.

אני מופתעת מרשעות של בני אדם. איך שהם נושאים על המצפון ייאוש של יהודי אחר. השפלתו עד עפר.

"התורה לא שייכת לאנשים כמוך." צלף. חץ בלב.

ואיך הוא יכול היה להמשיך אחרי משפטים כאלה.

להילחם על כל פיסת הסבר, על החברותות שנטשו אותו אחד אחרי השני. על קיר חלק הוא טיפס, שלב אחרי שלב, עד שהגיע למקום בו אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים.

.

וכמה שזה הכי קיטשי בעולם, וכמה שאני יודעת שהוא לא יבין את עוצמת ההערכה שאני חשה כלפיו, וכמה ששום מאמץ מצידי לא באמת יספיק לבטא - אני נכנסת למטבח ומוציאה מתכון של עוגת דבש.

שיהיה לו מתוק.
 

7שבע7

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
קרני האור החיוורות פגעו בעיניו העצומות ובנשימות השקופות שנפלטו מפיו. היא התרוממה בשקט מהמיטה, נזהרת שלא להעיר אותו. תני לו לישון, אמרה לעצמה, מגיע לו, הלך לישון מאוחר בלילה. סוף-סוף. כמה תקוות הרקיעו בלבו לשחקים החשוכים, כשקלטה שהוא עדיין בסלון עם האור הקטן.

ואיך הן התנפצו כמו גלי ים בקרקעיתו אל מול הספה, שתפסה את צורת גופו. בחנה את הספר הפרוש עליה, עם שדרתו כלפי מעלה, עם דפים קמוטים בחוסר-התחשבות. ספר ילדים, מכל הדברים שבעולם. ואיפה הקפדנות והשמרנות שלו בכל מה שנוגע לספרי הקודש שלו. פרחו ונעלמו ביחד עם התמדתו המפורסמת. התמדתו לשעבר.

החניקה אנחה. לְמה ציפתה, באמת. כבר שנתיים שהוא לא פתח ספר באמת.

צעדיה הכבדים הובילו אותה אל חדר הילדים. מחשבותיה עדיין נותרו שם, על הספה, ושם, בחדר היכן שהוא ישן – ולא אחרי עמל תורה.

"בוקר טוב!" דובבו שפתיה עליצות מזויפת. "זמן לקום!"

שניים פקחו עיניים. שניים התהפכו לצד השני. אחד כיסה את עצמו וכולו בשמיכה.

"אני לא הולך היום," הוא הכריז בקול ישנוני ונחרץ כשהיא פשטה בכוח את השמיכה מעליו.

"למה לא?" ביררה בהיסח-הדעת.

"יש היום שיעור גמרא. לא אוהב שיעור גמרא. זה קשה מדי, והרב קשוח מדי."

הפעם לא הצליחה להחניק את האנחה. פעם-פעם, כשהילד הזה החל ללמוד גמרא בכיתה, הוא היה יושב בערבים עם אביו, חוזר על החומר, מתמלא ברק בעיניים וברק בקול. הברק התפוגג, דהה, ביחד עם החזרות הלימודיות. ומה היא מצפה מהבן, כשהאב מרוחק כל-כך.



קרני שמש צהריים עזות ערבלו את עיניה כשחזרה מהעבודה, ילדה אחת מצדה האחד וילד אחד מצדה האחר. שלפה את המפתח מהתיק, בטוחה שתמצא את הדלת נעולה, ושוב נפתחו מוסרותיה, נפערו ציפיותיה, כשהדלת נפתחה בקלות. הוא היה בבית. כאילו אין כולל ללכת אליו, ואפילו אחד כזה שמעניק ארוחת צהריים ללומדיו.

"עשיתי לך הפתעה!" הוא זרח לעומתה. "הכנתי לכם ארוחת צהריים."

הקטנים התנפלו על הפסטה ברוטב כמוצאי שלל טעים. היא הביטה בו, ולא הצליחה להביא עצמה לומר תודה.

"מה?" פניו נמלאו אכזבה. "את לא מרוצה? כי זה לא אוכל בריא? מה לעשות, זה מה שאני יודע להכין..."

היא שמטה לרגליו את תודתה הכפויה, ונמלטה אל החדר. להחליף בגדים, ולהחליף פנים דומעות בפנים מחייכות.



קרני הפלורסנט פגעו במדויק בשולחן הגדול, שלצדו הוא ישב, עט כדורי בידו. הציצה לעברו מעם המטבח, תקוותיה כמעט מעפילות. הן קרסו מיד אחר-כך, כשראתה את חוברת התשבצים פתוחה מולו. הגדולה קנתה אותה, לשעות הפנאי שלה שאינן קיימות כמעט לנערה מסיימת ח'. הוא ישב מולה, ופתר במרץ, משקיע את כל סלילי מוחו המפותחים – בפתרון תשבצים של ילדים.

המטבח היה כבר מבהיק, אבל לא התחשק לה לצאת ממנו. ידעה שאם תשב קרוב אליו – הכול ייפלט, הכול יצא באשד מים חרוכים, שישטוף את ראשו שעדיין עטה כיפה גדולה. כיפה גדולה שמכסה על רִיק.

יצאה בכל-זאת. התיישבה על הספה, שכבר חזרה לצורתה המקורית. שוטטה בעיניה על ארונות הספרים העמוסים. פעם היא אמרה לו שבגללם אין לה מקום כמעט לתלות תמונות. הוא אמר לה שספרי קודש הם הקישוט הכי יפה – והכי שימושי – שיש. והיא הסכימה איתו. הו, היא בהחלט הסכימה איתו. ולמה הוא כבר לא מסכים עם עצמו.

במדף הנמוך, בארון הסמוך לספה, היו התנ"כים והסידורים. ופתאום היא ראתה אותו. את התנ"ך שלה, ששם נעוריה טבוע בכריכתו הפנימית. התנ"ך ששימש אותה נאמנה בעת שהייתה תלמידה.

כמה זמן לא נגעה בו?

ופתאום דגדגו אצבעותיה העייפות. ופתאום הבריקו עיניה הנעצמות. היא קמה באבחת החלטה, התכופפה, שלפה את התנ"ך של נעוריה. דפדפה. מה פרשת השבוע? הפעם האחרונה שלמדה פרשת שבוע הייתה באיזשהו שיעור לנשים שהתקיים לפני כמה חודשים באחד הערבים. כמו השיעורים בנערותה, גם הוא היה גדוש מפרשים. ועכשיו – התנ"ך היה בין ידיה, עומד לבדו, בלי תוספות, טהור ונקי כמו שכל אחד היה מבקש שיראוהו.

העיניים החדשות שלה ריצדו על הפסוקים, קוראות בהם קריאה ישנה מחדש, מנסות להבין, מנסות לקלוט, תוהות פתאום על קושייה שכנראה מעולם לא שמה לב אליה. לקום להביא חומש עם פרשנים? העייפות הכבידה על רגליה הרובצות על הספה.

הרימה את עיניה. נתקלה בו, בלהטו, ליד השולחן. ופתאום ראתה אותו. כמו שהוא. בלי תוספות. טהור ונקי למרות הכול – ועם הכול.

"יהודה?" היא לחשה, כאילו מפחדת להפריע לתובנה החדשה להתגבש במוחה. "אפשר לשאול אותך שאלה על פסוק בפרשת השבוע?"

ראשו זינק מעם התשבצים, נפנה כמו זרקור לעברה.

"את לומדת פרשת שבוע?"

"מנסה," הנהנה בביישנות, גיבשה עוד קצת את קצות התובנה.

רגע ארוך ריצדו עיניו ממנה ואל התנ"ך ושוב אליה.

"תשאלי," חיוך מהוסס נתלה בקצות שפמו.

והיא שאלה. וחיכתה לתשובה. ושמעה את רעיונו. וחידדה רעיון משלה. וצפתה בו, איך הוא מדלג בהתלהבות נעורים של לפני שנתיים אל ארון הספרים, שולף משם ספר שהיא לא הייתה חושבת להסתכל בו.

וכשהרעיון התבהר והתשובה הייתה סדורה, גם התובנה התבהרה בתוכה, נסדרה על נשמתה.

כי אולי זה מה שהיה צריך, איזשהו ניצוץ. ואולי היכולת להצתת האור הקטנטן הזה הייתה טמונה דווקא אצלה, ודווקא לא באנחה. ואולי גם לה יש את היכולת, היכולת ללמוד תורה, היכולת להנכיח את התורה בביתם. ואולי זה הכבוד האמיתי, כבוד לומדי התורה לדורותיהם.

כי ברגע שהשיבה לו את הכבוד, נתנה בראשו את הכתר – שב כבוד התורה לשכון בביתם.
 

אהרון1

משתמש פעיל
הראש'יבה גמר את השיעור כללי, הוא לא כל כך הקשיב, אבל בגדול שמע שהוא דיבר על סוגיית חליפין, משהו אם התוס' רי"ד שם.

הוא רץ לחדר כביסה גם ככה מכונה 4 שבורה, ו3 לא מוציאה מים חמים, הוא חייב להספיק נשארו עוד שלוש דקות למכונה שמסיימת.

השמש הטריפה אותו. בעצם זה החום, הוא אמר לאמא שלו שהוא לא יסתדר אם החום של המרכז, אבל היא טענה שרק שם הוא יגדל, הצדיק'ל שלה.

השקית הכבידה עליו לא רק הבגדים שלו היו שם, שלומי ביקש ממנו שיכניס לו חולצה לשבת, אחרי ששמע את איציק מחייב אותו להכניס לו שתי גופיות, איזה נס שלפחות נשאר לו מרכך.

ידו השמאלית מונחת על כיס המכנסיים בחוזקה כשהוא רץ, אם החמש שקל האלו נעלמים, הלך עליו, עד שהוא משיג את זה פרוט כל הישיבה יודעת שהוא עושה כביסה.​

הוא דוחף למכונה את הכסף, וממתין לאור האדום שידלק,
כלום. נאדה. נבלע כמו קורח, הוא מתחיל לחשוש שקורח נבלע כמו הכסף במכונה הזו.
איזה באסה המכונות האלו שבולעות את הכסף כמו הברמודה, למה מה הוא מיליונר ? פעם הם התארגנו כל שיעור ב' הלכו​
ביחד למנהל, כזה חצי הפגנה על המכונות הכביסה, שום דבר, תתקשרו ל'ודהיל ונדינג' המכונות שלהם, אני הפסקתי להתעסק בדברים האלה. גם כן מנהל.

מזיע ועצבני הוא מסתובב רואה את ויסברג מהקיבוץ, שקיות בידיים,

' הקופה הזו שוב בלעה לי את הכסף חייבים להחליף אותה, תעשו משהו דברו עם המנהל.'

ויסברג דווקא נינוח, זורק בנונשלנטיות,

'כן גם כן , קופה של שרצים'.
מורנו המשגיח בוועד: 'מה נראה לכם? עומול התוירה זה רק להתאמץ ללמוד בלי לוותר, לא, עומול התוירה זה גם שכאתה מסתבך עם הכביסה, הרי בשביל מה אתה צריך בגדים נקיים שתוכל ללמוד ברוגע!.
 

ה. רז

משתמש סופר מקצוען
"מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי" –
אם אוהב אתה באמת את התורה, כל היום היא שיחתך.


שירה שמעה את רגליו מקפצות במדרגות הבניין וכבר הפנתה מבטה אל הדלת. "שלום, אמא", נפנף אריאל בידיו בהתרגשות, "את לא יודעת מה קרה..."
"מה קרה", היא התעניינה, ידיה תוחבות את שולי חולצתו המתנפנפת אל תוך מכנסיו.
"הגיעו שכנים חדשים לגור בבניין שלושים ושלוש. ממש עכשיו הפועלים מורידים את הרהיטים מהמשאית. אני יכול ללכת לראות? גם איציק ושלומי שם...", אריאל כמעט לא נשם בדברו.

"קודם כל תאכל משהו וגם תשתה ואחר כך אתה יכול לרדת", הסכימה שירה בעודה מסדרת את פאותיו הדביקות מאחורי אוזניו. אריאל ברך ותחב במהירות את האוכל לתוך פיו. בלי לשים לב הוא אכל אפילו את קציצת הבשר בחטף. שירה כבשה את צחוקה, אך חיוך גדול הצליח להשתחרר והרחיב את שפתיה. "אמא, למה את מחייכת"? שאל אריאל, מעט מבויש, "אני פשוט רוצה לרדת מהר לפני שהפועלים יסיימו את עבודתם".
חיש קל כבר היה מחוץ לבית.

בשש וחצי פתחה שירה את החלון וניסתה למצוא את אריאל שלה בתוך קהל הילדים שהצטופף למטה. עוד לפני שזיהתה את אריאל לכדו את מבטה אמא ושני ילדיה הקטנים שעמדו על יד המשאית. האם החליפה מספר משפטים עם הפועלים. "אה, כנראה אלו השכנים החדשים", הרהרה. משהו בדמות האם היה לה מוכר. "הי, רגע, אני מכירה אותה מאיזשהו מקום? כן, כן, אם איני טועה זו היא". שירה וידאה שהמטפחת מונחת היטב על ראשה והעיפה מבט על לבושה. "מספיק", היא סיכמה לעצמה ויצאה במהירות מהבית. "רחל", שירה הניחה כף ידה בעדינות על שכמה של השכנה החדשה, מפנה אליה את תשומת ליבה. "שירה"! רחל הייתה מופתעת. "ברוכה הבאה", חייכה שירה, "אני גרה כאן", היא הצביעה לשמאלה, "בבניין שלושים וארבע". "כמה טוב", שמחה רחל, "וכמה טוב לראותך. לא ראינו זו את זו מאז סיום לימודינו בסמינר". "נכון", הסכימה שירה, "אבל מעכשיו, אנחנו שכנות ובכל מה שתצטרכי – אשמח לעזור לך".

בימים הבאים שהו שירה ורחל זו בחברת זו רבות. שירה ליוותה את רחל לבר-כל השכונתי, הראתה לה את הדרך אל הבנק והלכה עמה למכירת הבגדים. הן גם ירדו עם הילדים לגינה הגדולה והשתתפו בלימוד הלכות שמירת הלשון שבליל שבת.

שירה מצאה כי היא נהנית מאוד מבואה של רחל. טוב היה לה להיפגש ולשהות שוב בקרבת חברתה מימי הלימודים. אומנם, מעולם לא היו רחל ושירה חברות טובות במיוחד, אך בכל זאת, חוויות משותפות שעברו בצוותא יצרו ביניהן אחדות כלשהי שלא התנדפה במרוצת השנים. שירה ידעה שרחל גם היא מרוצה מפגישתן. לא אחת הודתה לה מעומק הלב על עזרתה הרבה שבלעדיה קשה היה לה מאוד. אך, אף על פי כן, כשהייתה שירה מהרהרת בדבר חברותן הציק לה דבר מה. "אנחנו שונות זו מזו ושוני זה בא לידי ביטוי כל הזמן", הגיעה שירה למסקנה. "אומנם, יכולות אנו להיות באותו מקום ולעשות בדיוק את אותו הדבר – אך בצורה שונה כל כך".

היה ברור לשירה כי מסקנתה נכונה אך היא חפשה ראיות לדבר. כמו בסרט החלה לשחזר את האירועים האחרונים שלהן בצוותא ומרגע לרגע נהיה ההבדל בינה לבין רחל ברור ומוחשי יותר. הנה, כשהלכו לבר-כל, עמדו שתיהן מול מדפי העוגיות. היא, שירה, אמרה בידענות כשהיא נוטלת בידה חפיסת עוגיות: "אלו העוגיות הכי טעימות כאן, פריכות ונימוחות בפה ואם טובלים אותן בתה חם, אבל לא מידי רותח, זה ממש תענוג מושלם" ואילו רחל, בחנה את האותיות הקטנות שעל האריזות ובחרה לבסוף בסוג אחר של עוגיות. בתגובה למבטה המתפלא היא השיבה בפשטות: "ההכשר מהודר יותר".
בחדר ההמתנה של הבנק פגשו באשה צעירה עם תינוק. האישה שחררה את התינוק על הרצפה ונתנה לו כדור לשחק. שלושתן עקבו אחריו בעיניהן ורחל אמרה, מהורהרת: "ראינה כיצד הוא מנסה לתפוס את הכדור, הכדור מתגלגל לו ובורח והוא רודף אחריו בזחילה. שוב בורח הכדור ושוב הוא זוחל לעברו בלי להתייאש. אנחנו, המבוגרים, צריכים ללמוד עד כמה להתעקש ולהתאמץ. רק זה מה שמאפשר לגדול".
עד עכשיו לא הצליחה שירה להבין מדוע דווקא בראשה של רחל עלתה מחשבה זו בזמן שבראשה הסתחררו מחשבות תכנון על בילויים בחופשה הקרובה...

הנה עוד דוגמא ברורה: לאחר שבחרו ומדדו את העליוניות אשר מצאו חן בעיניהן, שלמו הודו ויצאו מן הבית, הביעה שירה את שמחתה בקול: "יופי, סוף סוף מצאתי עליונית חדשנית, בצבע מקורי עם כיווצים בצדדים וחגורה יפיפייה. אני ממש מרוצה. גם את מרוצה מהקניה"?, היא בררה אצל רחל. "ברוך ד'", ענתה רחל, "לא קל לי למצוא עליונית שעונה על כל דרישותיי. כאן מצאתי ואני מרוצה – עליונית שהיא גם לא צמודה וגם לא שקופה וגם יפה ומכבדת במראה נעים לעין".
עכשיו, כשהרהרה בכך שירה, משחזרת את אותה שיחה, צרם לה ההבדל, צרם מאוד. רחל אינה מתנשאת, היא שונה. הנה, גם בגינה הציבורית הוא הופיע, ההבדל ביניהן. כשישבו כולן, כל האימהות מהאזור, על ספסלי הגינה ושוחחו. הן פטפטו על דא ועל הא וכדרכן של שיחות סתמיות נגררו מהר מאוד לדבר על אנשים – על השכן ההוא ועל הילדה ההיא...

רחל ניסתה שוב ושוב להסיט את נושא השיחה – פעם אל תכנון שבע הברכות שהן אמורות להכין בצוותא לביתם הגדולה של מושקוביץ ופעם אפילו אל מתכונים חלביים לכבוד חג השבועות. אך הנשים העדיפו לתמוה בקול כיצד החתן של מושקוביץ התיר לעצמו להסתפר בימי הספירה, על אף שלמיטב ידיעתן ישנם פוסקים האוסרים זאת. הן העדיפו ליידע את כל הקהל ששכנתן המבוגרת, גברת לוי, התנצלה שלא תהיה ביום השבע ברכות ולכן גם, כנראה, לא תעזור בהכנתו. "לא מספיק שהיא לא באה – גם לא תעזור"?, הפטירה אחת. רק משדברו על מתכונים זרמה השיחה, נקייה מלשון הרע ורכילות ושירה זיהתה חיוך של רווחה על שפתיה של רחל.
כעת, תמהה שירה לעצמה איך זה שכמעט כולן משתתפות בלימוד הלכות שמירת הלשון ובכל זאת, רק רחל שמה לב וגם גילתה תושייה בזמן אמת של כישלון?

המחשבות הללו הציקו לשירה מאוד. היא הרגישה חובה לברר את העניין ברורות עם רחל. עכשיו נשאר לה רק לחכות להזדמנות המתאימה.

***

ליל חג השבועות.
כבר חלף זמן סעודת החג. הגברים הלכו ללימודם. בעלה של שירה לקח עמו את אריאל ואמר לה שיחזיר אותו כנראה בעוד שעה- שעה וחצי. "גם הוא צריך לטעום ממתיקות הלימוד בליל שבעות", חייך.
שירה ראתה בשעה זו הזדמנות פז.

חג. השלווה אופפת את כל השכונה. שירה סדרה צלחת פרוסות עוגות גבינה בצורה נאה ויצאה מהבית. רחל פתחה לה את הדלת בברכת חג חגיגית ומחייכת והן התיישבו על הספה בסלון. רחל פנתה למטבח וחזרה חמושה בפרוסות עגולות וטעימות של עוגה, כמובן חלבית. היא הביאה גם שתי כוסות של תה מתוק. שירה פתחה את הצלחת שהביאה מהבית. הן ברכו וטעמו. לאחר מחמאות הדדיות והחלפת חוויות אחת עם השנייה השתררה ביניהן שתיקה. רחל הביטה אל שירה, משהבחינה כי ברצונה לומר לה דבר מה, המתינה בשתיקה סבלנית.

היה קשה לשירה לפתוח בשאלתה. מי ששואל – חושף את עצמו אולי אף יותר מזה שמשיב... היא ניסתה לסדר את המחשבות במוחה ולתכנן איך תציג את הדברים. רחל הביטה בה בשאלה. מבטיהן נפגשו והמילים החלו יוצאות מפיה, בתחילה מטפטפות לאיטן ואחר כך, ממשיכות בקצב, בלהט:

"רחל, את יודעת שאנחנו שונות... אני מרגישה שיש בינינו הבדל והוא מציק לי. שתינו למדנו באותו הסמינר והקמנו בתים של תורה ובכל זאת, המחשבות שלנו שונות כל כך. בזמן הקצר הזה, מאז שבאתם לגור כאן, ראיתי זאת שוב ושוב..." שירה השתתקה לרגע, מעלה במוחה את הזיכרונות הטריים, ואז הביטה בעיניה של רחל. מבט רגוע היה בהן, שקט ומזמין. "באמת את חושבת כך כל הזמן"?. שירה ידעה ששאלתה אינה ברורה והיא הסבירה: "באמת זה מה שמכריע לך כשאת בוחרת בין הסוגים השונים של המוצרים – ההכשר המהודר יותר? על אף שגם ההכשר השני מספיק בהחלט. גם לעצמך את לומדת מדברים פשוטים שאת רואה סביבך כמו שאמרת לנו על התינוק בבנק? ורחל.. זה מה שעומד לך בראש כשאת בוחרת בגדים – הצניעות והעדינות?... באמת?". שוב הישירה שירה מבט בתוך עיניה של רחל. קשובות הן היו. משהו חזק, כן ויציב נהר בתוכן. שירה המשיכה: "ואיך זה רחל, שכולנו לומדות שמירת הלשון ורק את זו ששמה לב ובאומץ משנה שוב ושוב את נושאי השיחה? איך זה רחל, איך?! אני רוצה שתסבירי לי, בבקשה".

משסיימה לדבר חשה שירה מעט מבוכה, אך שמחה שהנה אמרה את הדברים. רחל שתקה לרגע ואז התחילה. היא דברה עם חיוך, עיניה מבריקות" "הביני שירה, הדבר שהוא הכי חשוב לאדם בחיים, הדבר שהוא הכי מעריך ואוהב – עליו הוא חושב תמיד! מי שקודשא בריך הוא הכי חשוב לו – עליו הוא חושב. הוא לא יכול לשכוח! וודאי, אינני יכולה לומר שתמיד אני עושה את רצונו, אך רוצה אני בכך מאוד". רחל שתקה לרגע, בלעה את רוקה, מחכה שישוב קולה לרגילותו. הדברים יצאו כנים מתוך ליבה: "את מבינה, שירה", היא הביטה בחברתה היקרה לה בתקווה, "זה לא קשה או קל.. זה תלוי באהבה. כשאוהבים – שום דבר לא קשה מדי, שום דבר לא הרבה מדי ובכל מה שעושים מרגישים אושר. היום, יום קבלת התורה וזה הזמן המתאים להחליט. זה הרי עניין של החלטה – לאן אני שייכת לד' יתברך או לעולם הזה על כל תאוותיו? אחרי שמחליטים ומרבים את האהבה לדברים שבקדושה – המחשבות באות מאליהן. הכול נעשה מובן יותר, ברור, אמיתי ועם חשק".

רחל הביטה בעיניה של שירה. עיני שתיהן היו לחות. רגע נדיר של אמת וקרבה. שירה נפעמה מהתחושה שהציפה אותה, "רחל מאמינה במה שהיא אומרת, אין אלו הצהרות. זוהי דרך חיים".

ולפתע מילא אותה רצון עז להיות שם גם היא.

שירה החליטה להחליט.
 

שיילה

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
ערב חג השבועות תמיד מעורר בי התרגשות, לילה שלם של מתיקות התורה. ולהבדיל, קפה שחור בוץ, כמו שרק אני יודע להכין.

השנה התארחנו אצל ההורים של אשתי. דווקא נחמד, לולא הגיסים דוברי הארמית הרהוטה, שמאתגרים אותי אינטלקטואלית בין הדגים למרק.

בבית המדרש 'קוסטליץ' שבפינת הרחוב - לשם אנו יורדים ללמוד לאחר הסעודה - אין ספריה עשירה, ובשל כך הלומדים באים נושאי ספרים מהבית.

בערב החג עמדתי מול ארון הספרים שבביתי, מחפש לי ספר טוב ומרשים ללמוד בו.

מדף ה'שולחן-ערוך' קרץ לי, אבל לא, זה לא פה ולא שם, זה לא בסיס הסוגיא וגם לא ההלכה הסופית. לא מתאים לי עכשיו.

חומשים ונביאים על דרך הפשט, קצת קטן עלי, זה הבן שלי לומד בחיידר.

אולי בעיון, עם רמב"ן ומדרשים, קצת גדול עלי. לא בשבועות.

שניים מקרא. ממש לא לעניין, מה אני? בעלבת?

גם במדף הגמרות המבחר מבלבל, מה שלמדתי בישיבה מוכר לי, ואין לי חשק לחזור. ומה שלא, קשה לי.

מגילת רות עם 'נחלת-יוסף', גם לא נראה לי, יש אחד שם שלומד את זה באופן קבוע, הוא יחשוב שנסחפתי אחריו.

בסוף לקחתי גמרא גיטין, ידעתי שאתחרט על כך אבל בדיוק נכנסה אשתי לבכות על כך שאין לה מה ללבוש.

מה יש לה זאת'י? כל הארון מלא בגדים.
 

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
בכתיבה על נושא רוחני, ישנו קונפליקט מובנה. מכיון שמדובר בכתיבה עם מסר.
מסר לא תמיד יוצא טעים.
צריך לדעת איך להגיש אותו.

לכן שאפו ענק לכל המשתתפים.
איש איש בכישרונותיו, הצליח לתת כבוד לתורה, משוש ליבנו.
כל אחד, הצליח להתעלות מעל טרופי השעה, ולעסוק בעניני עולם.
הכל בחן, ובכתיבה כיפית, שעושה כבוד.

את שלושת הזוכים אציין לפי התמודדותם עם הקונפליקט הנ"ל.

במקום השלישי אדוני המשורר
@דיונון .
בשירה לא צריך להחביא את המסר אפשר לבעוט אותו ישר.
העטיפה של השירה, עם העוצמות של הרעיונות המסתתרים בה. עשו את העבודה.

במקום השני, נשים במאי קזכיין, הרבנית
@7שבע7 .
עם סיפור עשוי הדק היטב, הצליחה גם לגעת בנקודת חולשה, וגם לסחוף בפואנטה עוצמתית.
שאגב, התכתבה נפלא עם שם האתגר.

במקום הראשון, הסופר, ברוך הדיו והקסת
@הדוויג .
לא פעם הוא לקח את יצירותיו לפינה ההומוריסטית, נדמה שהפעם השובבות הזו שיחקה לו.
בעזרת זווית מחויכת, הוא הציג בפנינו הצצה לעולם שבו יש כבוד אמיתי לתורה. תוך כדי קישור ישיר לאקטואליה.
במהרה בימינו אמן.

שוב, תודה למשתתפים. כבוד לזוכים. בהצלחה למנצח.
 
נערך לאחרונה ב:

הדוויג

עורך תוכן ראשי
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
עריכה תורנית

סיפור8

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בעז"ה

בכתיבה על נושא רוחני, ישנו קונפליקט מובנה. מכיון שמדובר בכתיבה עם מסר.
מסר לא תמיד יוצא טעים.
צריך לדעת איך להגיש אותו.

לכן שאפו ענק לכל המשתתפים.
איש איש בכישרונותיו, הצליח לתת כבוד לתורה, משוש ליבנו.
כל אחד, הצליח להתעלות מעל טרופי השעה, ולעסוק בעניני עולם.
הכל בחן, ובכתיבה כיפית, שעושה כבוד.

את שלושת הזוכים אציין לפי התמודדותם עם הקונפליקט הנ"ל.

במקום השלישי אדוני המשורר
@דיונון .
בשירה לא צריך להחביא את המסר אפשר לבעוט אותו ישר.
העטיפה של השירה, עם העוצמות של הרעיונות המסתתרים בה. עשו את העבודה.

במקום השני, נשים במאי קזכיין, הרבנית
@7שבע7 .
עם סיפור עשוי הדק היטב, הצליחה גם לגעת בנקודת חולשה, וגם לסחוף בפואנטה עוצמתית.
שאגב, התכתבה נפלא עם שם האתגר.

במקום הראשון, הסופר, ברוך הדיו והקסת
@הדוויג .
לא פעם הוא לקח את יצירותיו לפינה ההומוריסטית, נדמה שהפעם השובבות הזו שיחקה לו.
בעזרת זווית מחויכת, הוא הציג בפנינו הצצה לעולם שבו יש כבוד אמיתי לתורה. תוך כדי קישור ישיר לאקטואליה.
במהרה בימינו אמן.

שוב, תודה למשתתפים. כבוד לזוכים. בהצלחה למנצח.

שיפוט יפה...
יישר כוח לזוכים... קטעים מיוחדים באמת.
@הדוויג בהצלחה רבה.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ב'

ט בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ:י בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ:יא בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ:יב בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:יג בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ:יד בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן:טו בְּפִקֻּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ:טז בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ:
נקרא  15  פעמים

לוח מודעות

למעלה