"מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי" –
אם אוהב אתה באמת את התורה, כל היום היא שיחתך.
שירה שמעה את רגליו מקפצות במדרגות הבניין וכבר הפנתה מבטה אל הדלת. "שלום, אמא", נפנף אריאל בידיו בהתרגשות, "את לא יודעת מה קרה..."
"מה קרה", היא התעניינה, ידיה תוחבות את שולי חולצתו המתנפנפת אל תוך מכנסיו.
"הגיעו שכנים חדשים לגור בבניין שלושים ושלוש. ממש עכשיו הפועלים מורידים את הרהיטים מהמשאית. אני יכול ללכת לראות? גם איציק ושלומי שם...", אריאל כמעט לא נשם בדברו.
"קודם כל תאכל משהו וגם תשתה ואחר כך אתה יכול לרדת", הסכימה שירה בעודה מסדרת את פאותיו הדביקות מאחורי אוזניו. אריאל ברך ותחב במהירות את האוכל לתוך פיו. בלי לשים לב הוא אכל אפילו את קציצת הבשר בחטף. שירה כבשה את צחוקה, אך חיוך גדול הצליח להשתחרר והרחיב את שפתיה. "אמא, למה את מחייכת"? שאל אריאל, מעט מבויש, "אני פשוט רוצה לרדת מהר לפני שהפועלים יסיימו את עבודתם".
חיש קל כבר היה מחוץ לבית.
בשש וחצי פתחה שירה את החלון וניסתה למצוא את אריאל שלה בתוך קהל הילדים שהצטופף למטה. עוד לפני שזיהתה את אריאל לכדו את מבטה אמא ושני ילדיה הקטנים שעמדו על יד המשאית. האם החליפה מספר משפטים עם הפועלים. "אה, כנראה אלו השכנים החדשים", הרהרה. משהו בדמות האם היה לה מוכר. "הי, רגע, אני מכירה אותה מאיזשהו מקום? כן, כן, אם איני טועה זו היא". שירה וידאה שהמטפחת מונחת היטב על ראשה והעיפה מבט על לבושה. "מספיק", היא סיכמה לעצמה ויצאה במהירות מהבית. "רחל", שירה הניחה כף ידה בעדינות על שכמה של השכנה החדשה, מפנה אליה את תשומת ליבה. "שירה"! רחל הייתה מופתעת. "ברוכה הבאה", חייכה שירה, "אני גרה כאן", היא הצביעה לשמאלה, "בבניין שלושים וארבע". "כמה טוב", שמחה רחל, "וכמה טוב לראותך. לא ראינו זו את זו מאז סיום לימודינו בסמינר". "נכון", הסכימה שירה, "אבל מעכשיו, אנחנו שכנות ובכל מה שתצטרכי – אשמח לעזור לך".
בימים הבאים שהו שירה ורחל זו בחברת זו רבות. שירה ליוותה את רחל לבר-כל השכונתי, הראתה לה את הדרך אל הבנק והלכה עמה למכירת הבגדים. הן גם ירדו עם הילדים לגינה הגדולה והשתתפו בלימוד הלכות שמירת הלשון שבליל שבת.
שירה מצאה כי היא נהנית מאוד מבואה של רחל. טוב היה לה להיפגש ולשהות שוב בקרבת חברתה מימי הלימודים. אומנם, מעולם לא היו רחל ושירה חברות טובות במיוחד, אך בכל זאת, חוויות משותפות שעברו בצוותא יצרו ביניהן אחדות כלשהי שלא התנדפה במרוצת השנים. שירה ידעה שרחל גם היא מרוצה מפגישתן. לא אחת הודתה לה מעומק הלב על עזרתה הרבה שבלעדיה קשה היה לה מאוד. אך, אף על פי כן, כשהייתה שירה מהרהרת בדבר חברותן הציק לה דבר מה. "אנחנו שונות זו מזו ושוני זה בא לידי ביטוי כל הזמן", הגיעה שירה למסקנה. "אומנם, יכולות אנו להיות באותו מקום ולעשות בדיוק את אותו הדבר – אך בצורה שונה כל כך".
היה ברור לשירה כי מסקנתה נכונה אך היא חפשה ראיות לדבר. כמו בסרט החלה לשחזר את האירועים האחרונים שלהן בצוותא ומרגע לרגע נהיה ההבדל בינה לבין רחל ברור ומוחשי יותר. הנה, כשהלכו לבר-כל, עמדו שתיהן מול מדפי העוגיות. היא, שירה, אמרה בידענות כשהיא נוטלת בידה חפיסת עוגיות: "אלו העוגיות הכי טעימות כאן, פריכות ונימוחות בפה ואם טובלים אותן בתה חם, אבל לא מידי רותח, זה ממש תענוג מושלם" ואילו רחל, בחנה את האותיות הקטנות שעל האריזות ובחרה לבסוף בסוג אחר של עוגיות. בתגובה למבטה המתפלא היא השיבה בפשטות: "ההכשר מהודר יותר".
בחדר ההמתנה של הבנק פגשו באשה צעירה עם תינוק. האישה שחררה את התינוק על הרצפה ונתנה לו כדור לשחק. שלושתן עקבו אחריו בעיניהן ורחל אמרה, מהורהרת: "ראינה כיצד הוא מנסה לתפוס את הכדור, הכדור מתגלגל לו ובורח והוא רודף אחריו בזחילה. שוב בורח הכדור ושוב הוא זוחל לעברו בלי להתייאש. אנחנו, המבוגרים, צריכים ללמוד עד כמה להתעקש ולהתאמץ. רק זה מה שמאפשר לגדול".
עד עכשיו לא הצליחה שירה להבין מדוע דווקא בראשה של רחל עלתה מחשבה זו בזמן שבראשה הסתחררו מחשבות תכנון על בילויים בחופשה הקרובה...
הנה עוד דוגמא ברורה: לאחר שבחרו ומדדו את העליוניות אשר מצאו חן בעיניהן, שלמו הודו ויצאו מן הבית, הביעה שירה את שמחתה בקול: "יופי, סוף סוף מצאתי עליונית חדשנית, בצבע מקורי עם כיווצים בצדדים וחגורה יפיפייה. אני ממש מרוצה. גם את מרוצה מהקניה"?, היא בררה אצל רחל. "ברוך ד'", ענתה רחל, "לא קל לי למצוא עליונית שעונה על כל דרישותיי. כאן מצאתי ואני מרוצה – עליונית שהיא גם לא צמודה וגם לא שקופה וגם יפה ומכבדת במראה נעים לעין".
עכשיו, כשהרהרה בכך שירה, משחזרת את אותה שיחה, צרם לה ההבדל, צרם מאוד. רחל אינה מתנשאת, היא שונה. הנה, גם בגינה הציבורית הוא הופיע, ההבדל ביניהן. כשישבו כולן, כל האימהות מהאזור, על ספסלי הגינה ושוחחו. הן פטפטו על דא ועל הא וכדרכן של שיחות סתמיות נגררו מהר מאוד לדבר על אנשים – על השכן ההוא ועל הילדה ההיא...
רחל ניסתה שוב ושוב להסיט את נושא השיחה – פעם אל תכנון שבע הברכות שהן אמורות להכין בצוותא לביתם הגדולה של מושקוביץ ופעם אפילו אל מתכונים חלביים לכבוד חג השבועות. אך הנשים העדיפו לתמוה בקול כיצד החתן של מושקוביץ התיר לעצמו להסתפר בימי הספירה, על אף שלמיטב ידיעתן ישנם פוסקים האוסרים זאת. הן העדיפו ליידע את כל הקהל ששכנתן המבוגרת, גברת לוי, התנצלה שלא תהיה ביום השבע ברכות ולכן גם, כנראה, לא תעזור בהכנתו. "לא מספיק שהיא לא באה – גם לא תעזור"?, הפטירה אחת. רק משדברו על מתכונים זרמה השיחה, נקייה מלשון הרע ורכילות ושירה זיהתה חיוך של רווחה על שפתיה של רחל.
כעת, תמהה שירה לעצמה איך זה שכמעט כולן משתתפות בלימוד הלכות שמירת הלשון ובכל זאת, רק רחל שמה לב וגם גילתה תושייה בזמן אמת של כישלון?
המחשבות הללו הציקו לשירה מאוד. היא הרגישה חובה לברר את העניין ברורות עם רחל. עכשיו נשאר לה רק לחכות להזדמנות המתאימה.
***
ליל חג השבועות.
כבר חלף זמן סעודת החג. הגברים הלכו ללימודם. בעלה של שירה לקח עמו את אריאל ואמר לה שיחזיר אותו כנראה בעוד שעה- שעה וחצי. "גם הוא צריך לטעום ממתיקות הלימוד בליל שבעות", חייך.
שירה ראתה בשעה זו הזדמנות פז.
חג. השלווה אופפת את כל השכונה. שירה סדרה צלחת פרוסות עוגות גבינה בצורה נאה ויצאה מהבית. רחל פתחה לה את הדלת בברכת חג חגיגית ומחייכת והן התיישבו על הספה בסלון. רחל פנתה למטבח וחזרה חמושה בפרוסות עגולות וטעימות של עוגה, כמובן חלבית. היא הביאה גם שתי כוסות של תה מתוק. שירה פתחה את הצלחת שהביאה מהבית. הן ברכו וטעמו. לאחר מחמאות הדדיות והחלפת חוויות אחת עם השנייה השתררה ביניהן שתיקה. רחל הביטה אל שירה, משהבחינה כי ברצונה לומר לה דבר מה, המתינה בשתיקה סבלנית.
היה קשה לשירה לפתוח בשאלתה. מי ששואל – חושף את עצמו אולי אף יותר מזה שמשיב... היא ניסתה לסדר את המחשבות במוחה ולתכנן איך תציג את הדברים. רחל הביטה בה בשאלה. מבטיהן נפגשו והמילים החלו יוצאות מפיה, בתחילה מטפטפות לאיטן ואחר כך, ממשיכות בקצב, בלהט:
"רחל, את יודעת שאנחנו שונות... אני מרגישה שיש בינינו הבדל והוא מציק לי. שתינו למדנו באותו הסמינר והקמנו בתים של תורה ובכל זאת, המחשבות שלנו שונות כל כך. בזמן הקצר הזה, מאז שבאתם לגור כאן, ראיתי זאת שוב ושוב..." שירה השתתקה לרגע, מעלה במוחה את הזיכרונות הטריים, ואז הביטה בעיניה של רחל. מבט רגוע היה בהן, שקט ומזמין. "באמת את חושבת כך כל הזמן"?. שירה ידעה ששאלתה אינה ברורה והיא הסבירה: "באמת זה מה שמכריע לך כשאת בוחרת בין הסוגים השונים של המוצרים – ההכשר המהודר יותר? על אף שגם ההכשר השני מספיק בהחלט. גם לעצמך את לומדת מדברים פשוטים שאת רואה סביבך כמו שאמרת לנו על התינוק בבנק? ורחל.. זה מה שעומד לך בראש כשאת בוחרת בגדים – הצניעות והעדינות?... באמת?". שוב הישירה שירה מבט בתוך עיניה של רחל. קשובות הן היו. משהו חזק, כן ויציב נהר בתוכן. שירה המשיכה: "ואיך זה רחל, שכולנו לומדות שמירת הלשון ורק את זו ששמה לב ובאומץ משנה שוב ושוב את נושאי השיחה? איך זה רחל, איך?! אני רוצה שתסבירי לי, בבקשה".
משסיימה לדבר חשה שירה מעט מבוכה, אך שמחה שהנה אמרה את הדברים. רחל שתקה לרגע ואז התחילה. היא דברה עם חיוך, עיניה מבריקות" "הביני שירה, הדבר שהוא הכי חשוב לאדם בחיים, הדבר שהוא הכי מעריך ואוהב – עליו הוא חושב תמיד! מי שקודשא בריך הוא הכי חשוב לו – עליו הוא חושב. הוא לא יכול לשכוח! וודאי, אינני יכולה לומר שתמיד אני עושה את רצונו, אך רוצה אני בכך מאוד". רחל שתקה לרגע, בלעה את רוקה, מחכה שישוב קולה לרגילותו. הדברים יצאו כנים מתוך ליבה: "את מבינה, שירה", היא הביטה בחברתה היקרה לה בתקווה, "זה לא קשה או קל.. זה תלוי באהבה. כשאוהבים – שום דבר לא קשה מדי, שום דבר לא הרבה מדי ובכל מה שעושים מרגישים אושר. היום, יום קבלת התורה וזה הזמן המתאים להחליט. זה הרי עניין של החלטה – לאן אני שייכת לד' יתברך או לעולם הזה על כל תאוותיו? אחרי שמחליטים ומרבים את האהבה לדברים שבקדושה – המחשבות באות מאליהן. הכול נעשה מובן יותר, ברור, אמיתי ועם חשק".
רחל הביטה בעיניה של שירה. עיני שתיהן היו לחות. רגע נדיר של אמת וקרבה. שירה נפעמה מהתחושה שהציפה אותה, "רחל מאמינה במה שהיא אומרת, אין אלו הצהרות. זוהי דרך חיים".
ולפתע מילא אותה רצון עז להיות שם גם היא.
שירה החליטה להחליט.