שְקופָה ומְשַקֶפֶת
10:30
אני יושבת על הכורסא בקלינקה שלי, ממתינה לפגישה השבועית עם רחל. בפעם הקודמת היא יצאה סוערת במקצת ונשטפה בגל של זיכרונות ואז הזמן נגמר ולא הספקנו לעבד את הרגשות שלה כראוי. היום אבדוק מה נוכח אצלה ואיפה זה "פוגש" אותה ואתן לה כלים להתמודדות.
טריקת דלת נשמעת, רחל נכנסת בסערה ואני מתנערת מהקולות ומהמחשבות ומתפנה לשקף את רחל ולתת לה את הזמן והמקום הנדרשים.
שלום רחל! איך את מרגשה היום? פגישה שעברת יצאת מוצפת כך נראה לי. אז בואי ספרי לי, איך עבר עליך השבוע? זה בסדר גמור אם תשתפי אותי בכל רגש שתמצאי לנכון לשתף, החדר שלי הוא מרחב בטוח שאפשר להשמיע בו הכל.
אממ... אני קצת מבולבלת ומוצפת עכשיו וככה הרגשתי כל השבוע, אבל נראה לי שהנקודה הכואבת,שגורמת לי להתפרק,כל פעם היא שאני מרגישה שלא שומעים אותי, שלמעשה לא שמעו אותי מעולם, אני ממש מרגישה כמו קיר,לא בעצם לא קיר, קיר הוא לבן ואני שקופה, את מבינה, מיכל?
כן,כן, אני מהנהנת, אהה, בוודאי שאני מבינה.
אני שומעת את מה שאת מספרת. את בעצם מתארת תחושה של שקיפות.
כן,לא,כן אני פשוט מרגישה שקופה. כשאני בחברה לא ממש רואים אותי ושומעים אותי,אני מרגישה שיש לי הרבה מה לומר אבל את מי זה מעניין?? אני סתם יושבת ולי אין מקום גם לשתף ולדבר. אז התרגלתי פשוט לא לשתף, לא לדבר, רק לשבת ולהקשיב. התייאשתי מלנסות להשתלב בשיחה...
אני נותנת למילים להדהד עוד כמה שניות,ואז אני מזדהה באמפתיה לנוכח הכאב הנוכח בחדר:
אני שומעת רחל, את מתארת הרבה כאב. אלו באמת תחושות מאוד קשות, כואב להסתובב בהרגשה הזו. כולנו זקוקים להיראות, זה צורך טבעי, אנושי.
האם את מכירה את התחושה השקופה הזו מעוד מקרים בחיים,מהעבר? אולי משנות הילדות?
אני מנסה לברר היכן נמצא השורש לחוויות שהיא מתארת.
יכול להיות, אני לא יודעת, זה הגיוני כי גדלתי בבית עם הרבה ילדים, והייתי בדיוק באמצע ה"סנדוויץ'". היו את הגדולים האחראיים והקטנים המפונקים ואלי לאף אחד לא היה זמן, אף פעם לא הרגשתי חשובה מספיק, אולי כשהייתי חולה עם חום גבוה התייחסו אלי וכשזה עבר, גם היחס עבר ונעלם.
נשמע ממש כואב, להיות ילדה שלא מקבלת את היחס שהיא זקוקה לו והיית כל כך לבד וחסרת אונים.
רחל בולעת את הרוק ואת הדמעות ועונה בקול חלוש: נכון.
ניכרת עליה ההקלה למשמע התיאור המבין את הסבל שעברה בכל השנים.
רחל,בואי נתקדם ברשותך עוד שלב, לו היית יכולה לבחור חפץ שיתאר את התחושות שלך, באיזה חפץ היית בוחרת?
אממ...אולי עציץ?
אני מהנהנת בעדינות,ומחווה בשפת הגוף הבנה וקרבה.
מה יש לעציץ לספר לנו? איך הוא מרגיש עכשיו?
הוא מרגיש שנמאס לו כבר להיות נוכח בלי לזוז, בלי להישמע. בלי יחס בלי כלום. זה כואב מאד להיות עציץ, בעצם.
אז את מתארת חוויית - ריקנות , אם אני מפרשת נכון את מה שאת אומרת?
כן, ריקנות, אין מקום, אין עתיד, אין עבר, אין שום יחס, זה נורא.
ורק משהתחילה לרחם על העציץ ירדו לפתע הדמעות.
אני עוצרת ונותנת לכאב לצוף הגשתי טישו וכוס מים ושידרתי לה "אני אתך וזה בסדר גם לבכות, יש לזה מקום"
היא מנגבת את הדמעות, נאנחת ושותקת.
איך את מרגישה עכשיו? אני מנסה לאסוף את הרגשות שבחדר ולחזור להווה ולמציאות המורכבת.
אני מרגישה הרבה יותר טוב, כי אם אני בוכה כנראה שאני כן קיימת. את מבינה? אני כבר נראית לעצמי לא קיימת במציאות.
בוודאי שאת קיימת, את קיימת וחשובה מאד ואת אמיצה שבחרת לעשות תהליך משמעותי עם עצמך. אני חושבת שכדאי גם שניתן מקום לרחל השקופה לומר את דברה היא גם קיימת למרות שאינה נראית ויש לה קול למרות שאינה תמיד נשמעת.
אז אנחנו מתקדמות לקראת סוף המפגש. והייתי רוצה לשמוע ממך איך את מסכמת את הפגישה הזו? עם מה את יוצאת? מה את לוקחת אתך צידה לדרך?
אני חושבת שהשיקוף שלך עזר לי לראשונה להרגיש פחות שקופה.
אני ממש שמחה לשמוע. ואולי, ככה לסיום, אתן לך עצה שקראתי בספר "כיצד לרכוש ידידים והשפעה" :
"זכרו כי לשמו של אדם יש בעיניו הצליל הנעים ביותר"
קראי לאנשים בשמם הפרטי, רחל, חייכי אליהם והעולם יחייך אליך בחזרה בעזרת ד'. אני בטוחה שכך תצליחי לרכוש הרבה ידידות וקשרים עמוקים מלאי צבע.
להתראות יקרה בשבוע הבא.
להתראות
************
16:00
אני מסירה את כובע היועצת, מנסה להיזכר במטלות היום,
נזכרת שהבטחתי לילדים שאקח אותם לגן העיר בשכונה החדשה. אני נכנסת לגינה ומחפשת מקום מוצל לנחות עליו עם שלל הבקבוקים והאביזרים. איני מכירה שם אף אחת ואין אף מקום ישיבה פנוי לכולנו,יש רק קצה של ספסל שלכל אורכו מתנהלת שיחה צפופה ועסיסית ולא נעים להפריע להן באמצע.
"אהמ... סליחה..." אני מנסה להסב את תשומת ליבן "סליחה ,יושבים כאן?"
-"לא"
לא וזהו, הן ממשיכות לדבר ביניהן , כאילו אני עציץ, הן פשוט מתעלמות מקיומי ועוברות לנתח את המתכונים בעיתון ומשם לדון על מכירות סוף עונה ומבצעי טיטולים. ואף לא צל צלו של מבט מופנה לעברי ואף לא מילה או ניסיון לשמוע מה אני חושבת ואיך קוראים לי בכלל ובני כמה ילדי החמודים והמטופחים שלי שמסתובבים לידי עליזים ומאושרים ורק רוצים להשתולל ולהתנדנד .
אז הלכתי לנדנד את הילדים בנדנדה, כשגם הרגשות שלי מתנדנדות לי בפנים,והשארתי את התיק על הספסל. כשחזרתי מצאתי אותו זרוק על הרצפה, מלוכלך ומרוקן מתכולתו. ומישהי אחרת יושבת במקום "שלי", מתרווחת בהנאה ומפטפטת. הכל התפזר על הארץ, גם כבודי הרמוס והקולות בראש התחילו להיות לי קצת מוכרים, הם מזמזמים לי מנגינה מוכרת מזירה אחרת: "איפה זה פוגש אותך?" איי, זה פוגש אותי כאן ועכשיו, ללא כפפות וללא רחמים, האם נהפכתי לשקופה, אני שואלת את עצמי? צובטת חזק בכדי לוודא, הצביטה כואבת אבל זו שבלב בוערת יותר. מסתבר שכך מרגישים שקופי החיים.
אני חוזרת הביתה מרוטה, משתפת את בעלי שמציע לי פתרון מהיר ומוצלח לפעם הבאה, כדאי רק להציץ בספר המונח על השידה ליד המיטה,יש לספר שם מעניין:"כיצד לרכוש ידידים והשפעה" והוא מתאים בדיוק לכאלה מצבים מביכים,כתוב בו שכדאי לקרוא בשם הפרטי ותוך כדי שיחה לחייך אל האנשים, את מבינה מיכל?
האם אני מבינה?! חשבתי שאני מבינה אמרתי שאני מבינה, הייתי בטוחה שאני שומעת משקפת ומכילה, מחילה מסתבר שרק עכשיו אני מבינה רחל, כן, כן, רק עכשיו אני מבינה באמת.
ה"אפטר קטע" בנספח כאן:
https://www.prog.co.il/threads/נספח-לאתגר-שקוף-ומשקיף.459779/page-4#post-6661328