הנושאים החמים
הנושאים החמים
פעם, לפני שנתיים או יותר, שאל אותי חבר את מי אני הכי אוהב. אילו היה נותן לי לבחור בתשובה אחת מבין שתיים מוצאות, היתה הבחירה קלה יותר. אבל לא קיבלתי שתי הצעות, והחבר זנח את השאלה.
את הורי לא אהבתי. הם לא אהבו אותי. והמשוואה לא השתנתה.
תמיד שאלתי את עצמי למה כל זה מגיע לי. הורים שכולים לאחות שמעולם לא הכרתי. בית ריק לחזור אליו. לא אמא מחכה, ולא אב מתעניין. נדא. העבודה היתה מרכז עולמם, ואם ראו בי המשך כתחליף לאחותי, הם לא עשו כלום בכדי לממש את הפוטנציאל הזה. יתכן מכאב. או מחוסר יכולת. עד היום איני יודע. אבל הם הפסידו. וההפסד הזה, זה אני. אדם שאינו אוהב את עצמו, כיצד יכול לאהוב אחרים. וביחוד כשהאחרים הללו אינם עושים משהו בכדי לזכות לאהבה הזו. וילד שגדל ללא אהבה ואמון בכוחותיו, גדל עם חסר, חלל ריק, הפעור בנשמתו.
ילד דחוי חברתית. ועכשיו נער דחוי חברתית.
מה אני שווה.
לא הרבה. רק עולם רגשות מצולק.
אפס. גבר שמתייחס לרגשות בצורה כבדה מדי.
לא משנה בכמה תכפיל אותו, הוא תמיד יישאר אפס.
משוואה פשוטה.
אז כשמגיע דני על האופנוע עם חיוך הזהב שלו, אני לא מסרב, והדרך לפארקים רחוקים יותר קצרה.
"לא אכפת להם", הוא אומר, מוחו כואב, רגלו בוטשת באדמת הנגב הצחיחה. אני רוצה לבכות בשבילו. אבל הוא לא נותן לי. "תאמין לי. לא אכפת להם".
יש לדני עיניים ירוקות עם הבזקי חום, וכשהוא מביט עליו מקרוב יכול מיכאל להבחין במסגרת דקה, כהה, המקיפה את אישוניו. הוא ממצמץ, נבוך, מסיט את מבטו.
דני מושך בכתפיו. "לא אחראי לבעיות שלך. מבין?"
הוא מהנהן.
הפלאפון של החבר מצפצף. הוא מוציא אותו מכיסו, מעיף מבט במסך. "אז בסדר", אומר, "עברנו שלב. שניה. מה הקשר. חכה שניה, מיכאל".
אז הוא מחכה שהבחור יגמור לסמס, ואני מחכה איתו. הוא תוקע עיניו בנעליו השחורות. אפילו שמו נשמע אחרת שהוא נהגה על ידי דני.
מתי שהוא ההתכתבות נגמרת. "עכשיו ספר לי מה אתה אוהב לעשות".
מיכאל מפנה לי את הזירה. אין לו בלקסיקון תשובה לשאלה כזו. אני נכנס למעגל האור.
נאלם.
מה אני אוהב לעשות? אני בולע רוק במאמץ, משלב ידיים. מושך בכתפיים. מנסה למצוא משהו. "כלום".
"סיפור מעניין".
סיפור. זה מה שאני.
"אז אני אמצא לך משהו. ודווקא יש לי רעיון. אתה סומך עלי?"
אחרי חצי יום במושב השני של האופנוע אפשר לסמוך על יכולת נהיגתו של החבר החדש, והעיניים הגלויות, הבוחנות את אלו שלי, דורשות תשובה אחת. "כן".
"אז אל תשאל שאלות, בסדר?"
כלום יש לי ברירה.
אנחנו דוהרים לסטיקייה סמוכה, עם הכשר מהודר. האוכל טעים, וכשהוא על בטן מלאה מספר לי דני את סיפור חייו. ילד אחד מתוך עשרה. הורים חסרי יכולת. נזרק מהלימודים כל עוד היתה לו בכלל מסגרת כזו.
אני מוצא את עצמו מרחם עליו.
"וזה לא נגמר שם. הבית לא היה יותר מעניין מחשבון או ביולוגיה. אז הייתי ברחוב. וכל נער רחוב ממוצע יודע שזה מעניין, אבל לא שווה את עצמו. אתה מרגיש אפס אחד גדול. ואני לא אוהב להיות אפס".
מוצא את עצמי מהנהן בהסכמה.
"אז חיפשתי לעצמי עיסוקים. והפכתי לנער שליחויות. אבל המעסיק שלי החליט לפרוש לפנסיה מוקדמת, והוריש לי את האופנוע, ועוד דבר אחד קטן".
"מה?"
"הוא צריך שליחויות מדי פעם. אבל לי נמאס. לא אכפת לי לנהוג, ואני אוהב לעשות את זה, אבל לרדת מהאופנוע, ולעלות עליו שוב, לא נשמע לי. אני עצלן מדי וזה משגע אותי. ומצאת חן בעיני. היית רוצה להצטרף לנסיעות ולהיות זה שירד כל פעם?"
דווקא נשמע מעניין.
"זה אומר שאתה גם מצטרף אלי לדירה. אני לא הולך לסחוב אותך מהמרכז כל פעם, כן?"
אלא מה.
"הזקן שלי רוצה שליחות בערך פעם ביומיים. בשאר הזמן אני מחפש עבודה. אבל אתה יודע מה-" משהו נדלק בעיניים הירוקות, "אני יכול ללמד אותך נהיגה. אתה תבצע את השליחויות, ואני אחפש עבודה כמו כל אחד נורמאלי אחר. מוצא חן בעיניך?"
גם אם לא, זה כן. ואני לא חושב יותר מדי לפני שאני מהנהן. עדיף מכלום. ודווקא קוסם לי ללמוד נהיגה.
אז הוא לומד. ונהנה מזה שדני מחמיא לו שיש לו קליטה מהירה. תמיד ידע שהשכל שלו משהו, עכשיו יש לכך גם אישור. ואחרי מספר ימים הוא מקבל לידיו שליחות מהזקן ההוא, אבל הפעם הוא יוצא לבד. דני מנופף לו לשלום, עוקב אחריו עד שנעלם מהאופק.
המוח שלו הלום רעם, לא מכיר חוויה עוצמתית כל כך. הכביש נע תחת הגלגל הקדמי במהירות מסחררת, ומיכאל חש כי העולם מנוהל על ידו. וזה כיף.
מישהו בחזה מנסה לתפוס את שימת ליבו. מאותת שברור שהכיף יגמר מתישהו, השאלה היא רק מתי. כי כמה יכול חסר מזל כמוהו ליהנות.
אבל הוא מתעלם. דוחק את הרגשות עמוק פנימה.
אני מנסה לתפוס אותו. אבל הוא מתעלם. כאילו אני לא קיים. אוויר. מישהו שלא קשור אליו. הוא בטוח, כמו הרבה גברים, שאני לא אמור להיות בכלל. וחבל. כי גם אם הוא רוצה לחשוב שהוא חכם יותר ממני, זה נכון, אבל חלקית.
כי אני, ולא הוא, יכול להרגיש שמשהו עומד להתרחש.
הוא מופתע לגלות שהעניינים ממשיכים כרגיל, והשליחויות לא נגמרות, והנהיגה עדיין מהנה. דני מרוצה ממנו, ואפילו מצא בינתיים עבודה כמלצר באולם קרוב, והחיים החדשים מתחילים לעלות על מסלול של שגרה נעימה.
עד שהכל נגמר. טיסה מהירה, מופרזת, ברחובות הריקים אחרי שליחות אחת מני רבות, ניידת משטרה שצופרת לו והוא שמנסה לחמוק ממנה בהיסטריה פתאומית, גורמים לו למצוא עצמו מתעורר בתוך אמבולנס מכאב חד.
כמה אנשים עומדים מעליו, מטפלים בו. שיעזבו אותו. כואב לו. די. איפה דני כשצריך אותו. מישהו מדבר אליו, פניו קרובות אל אלו שלו. זה לא דני. הוא עוצם עיניים. כואב לו. כואב לו!
הוא רוצה לומר להם שיעזבו אותו. לא מצליח לפתוח את הפה. לא מצליח להזיז את הראש. הידיים. הגוף לא מקשיב לו.
אז אני מנסה לדבר במקומו.
אבל הלב לא עומד בעומס.
גל כאב חדש. אני נעלם תחתיו. מאבד נשימה.
מחזירים לי אותה. אני מנסה שוב. תעזבו אותי. אני לא שווה כלום לאף אחד. עדיף לי למות. לא אוהבים אותי בעולם הזה. אנשים! תקשיבו לי! קראתם לי רגש, אבל אני רוצה להפסיק להרגיש. לא רוצה לחיות ככה. תנו לי למות ודי.
אבל הם לא שומעים.
יש צפצופים. בליל דיבורים.
אולי הוא נרדם. אולי לא. אבל פתאום הוא מוצא עצמו בחדר גדול, מואר וקר, עם אנשים בחלוקים ירוקים שבוחנים אותו כאילו על מוצג במוזאון. אבל הוא לא זוכר יותר מזה, והפעם הבאה שבה מוצא את עצמו זה במיטה זרה, מחובר למכשירים מצפצפים, ועייף כפי שלא היה מעולם.
האופנוע התהפך. והוא היה עליו. בורח מפחד המשטרה. כמה נחמד.
מנסה להזיז את ידיו, מגלה אותן מגובסות. ימין עד המרפק ושמאל עד הכתף, מקובעת כאילו עשויה קרש. רגל ימין דוקא זזה בחופשיות, מזכירה על קיומם של כמה פצעים עמוקים שכנראה נתפרו. רגל שמאל מגובסת גם היא.
והצלעות. פועמות בכאב מטושטש תחת סמי הרגעה. ומי יודע מה עוד קרה בתוך גופו.
הוא עוצם עיניים, אדיש מכדי לבכות על מזלו הרע. אז שיהיה בית חולים. עוד תחנה בחיים האומללים הללו.
מישהו בוכה. בוכה הרבה.
מעיר אותו. עד שנרדם.
זו אמא שלו.
זו אמא שלי.
"הוא יתאושש?" היא מתייפחת, ואני חש את פניה קרובות לשלי, "הוא יחיה, משה?"
משה לא עונה.
משה זה אבא שלי.
"משה, תענה לי".
"הרופא אמר שהמצב שלו התייצב".
"אבל הוא ישן!"
"לא מורדם".
"הוא יכול למות?" היא ממשיכה לבכות, ועולה בי דחף בלתי מעשי להושיט לה טישו. "הוא ימות?"
"א- לא נראה לי. המצב יציב".
"אבל אני צריכה לדבר איתו קודם, לפני שהוא הולך".
אני אמות. מעולה. אין לי כח להתעמת מול כל העולם.
"הוא לא הולך". אבא שלי לא משוכנע במה שהוא אומר. כשהעיניים סגורות אפשר לשמוע יותר.
"הוא יחיה?".
תאמיני לי, אמא, שאם אני מת יהיה לך הרבה יותר קל בחיים.
"משה!"
"אל תצעקי, הוא יכול להתעורר".
"אבל תענה לי".
"עניתי כבר".
איזה דו שיח מוכר. אמא רוצה הבטחה. אבא מהסס. לא יודע מה לומר ואיך. אמא מתעקשת. אבא נאלם בסבך הדיבורים.
"מה ענית? שהוא יחיה?"
"אולי. תתפללי".
"אני מתפללת כל הזמן. כל הזמן. כל הזמן!"
"שששש, גילה".
אמא שלי ממשיכה לבכות.
יאללה, נמאס. חבל שהתעוררתי. שילכו, בא לי לישון.
הווילון מוסט. "שלום, אדון וגברת לוי"
אמא מפסיקה לילל. "דוקטור! תודה שבאת. אני ממש דואגת, דוקטור. הוא יחיה?"
הרופא מתקרב אלי. אני חש את מבטו סוקר אותי. "הסיכויים לטובתו. המצב התייצב והוא מתאושש יפה".
"אתם עוקבים אחריו כל הזמן, נכון?"
"בהחלט".
"ולמה הוא ישן?"
"סתם עייף". הוא סוטר לי בעדינות על הלחי.
אל תפתח עיניים, מיכאל. אין לך כח להתעמת מול ההורים שלך, נכון? אל תפתח.
אבל הרופא פותח. קורץ אלי. "בוקר טוב, מיכאל".
אני מסיט את מבטו למנורה. סוגר עיניים.
"הוא ער, הילד שלכם. דברו אליו".
"מיכאל!" אמא שלי מתנפלת עלי בבכי מחודש. "מיכאל, תסתכל עלי!"
לא רוצה, אמא. אין לי כח. לכו, כמו שהלכתם לפני שכמעט נהרגתי. תחזרו לאדישות שלכם.
"מיכאל, זו אמא, מיכאל".
כן, שמתי לב.
"מיכאל, בבקשה, דבר איתי. אני דואגת נורא".
אוף. אל תנגני לי על המצפון.
"הוא נרדם, דוקטור?"
"לא".
"אז למה הוא שותק?"
הרופא מתמהמה לרגע בתשובתו. "גברת לוי- מותר לי לשאול אותך משהו?"
"בטח".
"היה לכם קשר טוב איתו, לפני הפציעה?"
אמא שלי שותקת.
אבא שלי מהמהם משהו לא ברור.
הצפצופים הם הדבר היחיד ששוברים את השקט.
"אבל, דוקטור", אמא שלי מגמגמת, "למה זה קשור?"
"אולי לא מתחשק לו לדבר אתכם עכשיו. מבחינתו שתחזרו הביתה. אין לו הרבה כוחות, גברת לוי. הוא מעדיף לשמור אותם בכדי לחיות, לא בשביל שיחות עקר עם מישהו שהוא מעדיף להתנתק ממנו".
"איך אתה יודע?!" אבא שלי רועם פתאום. כל כך לא אבא שלי.
"מפה ומשם, אדון לוי".
"הוא דיבר איתך?"
"הוא לא דיבר מאז הפציעה".
"אבל-" הדמעות שבות לקול של אמא שלי, "אני- אני רוצה לדבר איתו".
"זה מצריך עבודה", הקול של הרופא מופנה אלי פתאום, "הרבה עבודה".
***
אפטר:
להרבה יצורים שקופים כבר נתנו את הבמה.
לא לשקוף שבתוכנו.
ניגודים בין הרגש לשכל נמצאים בכל אדם, באשר הוא.
אז החלטתי לכתוב עליהם.
התלבטתי רבות אם לעשות את השכל השקוף, ושהרגש ישחק על הבמה, אולם בסוף החלטתי להפוך את הרגש לאויר, כביכול. ללא נחשב.
לזעוק את זעקת הגברים, שרוצים להרגיש אבל לא תמיד יכולים לתת לכך ביטוי.
אפשר לתת להם מקום.
את הורי לא אהבתי. הם לא אהבו אותי. והמשוואה לא השתנתה.
תמיד שאלתי את עצמי למה כל זה מגיע לי. הורים שכולים לאחות שמעולם לא הכרתי. בית ריק לחזור אליו. לא אמא מחכה, ולא אב מתעניין. נדא. העבודה היתה מרכז עולמם, ואם ראו בי המשך כתחליף לאחותי, הם לא עשו כלום בכדי לממש את הפוטנציאל הזה. יתכן מכאב. או מחוסר יכולת. עד היום איני יודע. אבל הם הפסידו. וההפסד הזה, זה אני. אדם שאינו אוהב את עצמו, כיצד יכול לאהוב אחרים. וביחוד כשהאחרים הללו אינם עושים משהו בכדי לזכות לאהבה הזו. וילד שגדל ללא אהבה ואמון בכוחותיו, גדל עם חסר, חלל ריק, הפעור בנשמתו.
ילד דחוי חברתית. ועכשיו נער דחוי חברתית.
מה אני שווה.
לא הרבה. רק עולם רגשות מצולק.
אפס. גבר שמתייחס לרגשות בצורה כבדה מדי.
לא משנה בכמה תכפיל אותו, הוא תמיד יישאר אפס.
משוואה פשוטה.
אז כשמגיע דני על האופנוע עם חיוך הזהב שלו, אני לא מסרב, והדרך לפארקים רחוקים יותר קצרה.
"לא אכפת להם", הוא אומר, מוחו כואב, רגלו בוטשת באדמת הנגב הצחיחה. אני רוצה לבכות בשבילו. אבל הוא לא נותן לי. "תאמין לי. לא אכפת להם".
יש לדני עיניים ירוקות עם הבזקי חום, וכשהוא מביט עליו מקרוב יכול מיכאל להבחין במסגרת דקה, כהה, המקיפה את אישוניו. הוא ממצמץ, נבוך, מסיט את מבטו.
דני מושך בכתפיו. "לא אחראי לבעיות שלך. מבין?"
הוא מהנהן.
הפלאפון של החבר מצפצף. הוא מוציא אותו מכיסו, מעיף מבט במסך. "אז בסדר", אומר, "עברנו שלב. שניה. מה הקשר. חכה שניה, מיכאל".
אז הוא מחכה שהבחור יגמור לסמס, ואני מחכה איתו. הוא תוקע עיניו בנעליו השחורות. אפילו שמו נשמע אחרת שהוא נהגה על ידי דני.
מתי שהוא ההתכתבות נגמרת. "עכשיו ספר לי מה אתה אוהב לעשות".
מיכאל מפנה לי את הזירה. אין לו בלקסיקון תשובה לשאלה כזו. אני נכנס למעגל האור.
נאלם.
מה אני אוהב לעשות? אני בולע רוק במאמץ, משלב ידיים. מושך בכתפיים. מנסה למצוא משהו. "כלום".
"סיפור מעניין".
סיפור. זה מה שאני.
"אז אני אמצא לך משהו. ודווקא יש לי רעיון. אתה סומך עלי?"
אחרי חצי יום במושב השני של האופנוע אפשר לסמוך על יכולת נהיגתו של החבר החדש, והעיניים הגלויות, הבוחנות את אלו שלי, דורשות תשובה אחת. "כן".
"אז אל תשאל שאלות, בסדר?"
כלום יש לי ברירה.
אנחנו דוהרים לסטיקייה סמוכה, עם הכשר מהודר. האוכל טעים, וכשהוא על בטן מלאה מספר לי דני את סיפור חייו. ילד אחד מתוך עשרה. הורים חסרי יכולת. נזרק מהלימודים כל עוד היתה לו בכלל מסגרת כזו.
אני מוצא את עצמו מרחם עליו.
"וזה לא נגמר שם. הבית לא היה יותר מעניין מחשבון או ביולוגיה. אז הייתי ברחוב. וכל נער רחוב ממוצע יודע שזה מעניין, אבל לא שווה את עצמו. אתה מרגיש אפס אחד גדול. ואני לא אוהב להיות אפס".
מוצא את עצמי מהנהן בהסכמה.
"אז חיפשתי לעצמי עיסוקים. והפכתי לנער שליחויות. אבל המעסיק שלי החליט לפרוש לפנסיה מוקדמת, והוריש לי את האופנוע, ועוד דבר אחד קטן".
"מה?"
"הוא צריך שליחויות מדי פעם. אבל לי נמאס. לא אכפת לי לנהוג, ואני אוהב לעשות את זה, אבל לרדת מהאופנוע, ולעלות עליו שוב, לא נשמע לי. אני עצלן מדי וזה משגע אותי. ומצאת חן בעיני. היית רוצה להצטרף לנסיעות ולהיות זה שירד כל פעם?"
דווקא נשמע מעניין.
"זה אומר שאתה גם מצטרף אלי לדירה. אני לא הולך לסחוב אותך מהמרכז כל פעם, כן?"
אלא מה.
"הזקן שלי רוצה שליחות בערך פעם ביומיים. בשאר הזמן אני מחפש עבודה. אבל אתה יודע מה-" משהו נדלק בעיניים הירוקות, "אני יכול ללמד אותך נהיגה. אתה תבצע את השליחויות, ואני אחפש עבודה כמו כל אחד נורמאלי אחר. מוצא חן בעיניך?"
גם אם לא, זה כן. ואני לא חושב יותר מדי לפני שאני מהנהן. עדיף מכלום. ודווקא קוסם לי ללמוד נהיגה.
אז הוא לומד. ונהנה מזה שדני מחמיא לו שיש לו קליטה מהירה. תמיד ידע שהשכל שלו משהו, עכשיו יש לכך גם אישור. ואחרי מספר ימים הוא מקבל לידיו שליחות מהזקן ההוא, אבל הפעם הוא יוצא לבד. דני מנופף לו לשלום, עוקב אחריו עד שנעלם מהאופק.
המוח שלו הלום רעם, לא מכיר חוויה עוצמתית כל כך. הכביש נע תחת הגלגל הקדמי במהירות מסחררת, ומיכאל חש כי העולם מנוהל על ידו. וזה כיף.
מישהו בחזה מנסה לתפוס את שימת ליבו. מאותת שברור שהכיף יגמר מתישהו, השאלה היא רק מתי. כי כמה יכול חסר מזל כמוהו ליהנות.
אבל הוא מתעלם. דוחק את הרגשות עמוק פנימה.
אני מנסה לתפוס אותו. אבל הוא מתעלם. כאילו אני לא קיים. אוויר. מישהו שלא קשור אליו. הוא בטוח, כמו הרבה גברים, שאני לא אמור להיות בכלל. וחבל. כי גם אם הוא רוצה לחשוב שהוא חכם יותר ממני, זה נכון, אבל חלקית.
כי אני, ולא הוא, יכול להרגיש שמשהו עומד להתרחש.
הוא מופתע לגלות שהעניינים ממשיכים כרגיל, והשליחויות לא נגמרות, והנהיגה עדיין מהנה. דני מרוצה ממנו, ואפילו מצא בינתיים עבודה כמלצר באולם קרוב, והחיים החדשים מתחילים לעלות על מסלול של שגרה נעימה.
עד שהכל נגמר. טיסה מהירה, מופרזת, ברחובות הריקים אחרי שליחות אחת מני רבות, ניידת משטרה שצופרת לו והוא שמנסה לחמוק ממנה בהיסטריה פתאומית, גורמים לו למצוא עצמו מתעורר בתוך אמבולנס מכאב חד.
כמה אנשים עומדים מעליו, מטפלים בו. שיעזבו אותו. כואב לו. די. איפה דני כשצריך אותו. מישהו מדבר אליו, פניו קרובות אל אלו שלו. זה לא דני. הוא עוצם עיניים. כואב לו. כואב לו!
הוא רוצה לומר להם שיעזבו אותו. לא מצליח לפתוח את הפה. לא מצליח להזיז את הראש. הידיים. הגוף לא מקשיב לו.
אז אני מנסה לדבר במקומו.
אבל הלב לא עומד בעומס.
גל כאב חדש. אני נעלם תחתיו. מאבד נשימה.
מחזירים לי אותה. אני מנסה שוב. תעזבו אותי. אני לא שווה כלום לאף אחד. עדיף לי למות. לא אוהבים אותי בעולם הזה. אנשים! תקשיבו לי! קראתם לי רגש, אבל אני רוצה להפסיק להרגיש. לא רוצה לחיות ככה. תנו לי למות ודי.
אבל הם לא שומעים.
יש צפצופים. בליל דיבורים.
אולי הוא נרדם. אולי לא. אבל פתאום הוא מוצא עצמו בחדר גדול, מואר וקר, עם אנשים בחלוקים ירוקים שבוחנים אותו כאילו על מוצג במוזאון. אבל הוא לא זוכר יותר מזה, והפעם הבאה שבה מוצא את עצמו זה במיטה זרה, מחובר למכשירים מצפצפים, ועייף כפי שלא היה מעולם.
האופנוע התהפך. והוא היה עליו. בורח מפחד המשטרה. כמה נחמד.
מנסה להזיז את ידיו, מגלה אותן מגובסות. ימין עד המרפק ושמאל עד הכתף, מקובעת כאילו עשויה קרש. רגל ימין דוקא זזה בחופשיות, מזכירה על קיומם של כמה פצעים עמוקים שכנראה נתפרו. רגל שמאל מגובסת גם היא.
והצלעות. פועמות בכאב מטושטש תחת סמי הרגעה. ומי יודע מה עוד קרה בתוך גופו.
הוא עוצם עיניים, אדיש מכדי לבכות על מזלו הרע. אז שיהיה בית חולים. עוד תחנה בחיים האומללים הללו.
מישהו בוכה. בוכה הרבה.
מעיר אותו. עד שנרדם.
זו אמא שלו.
זו אמא שלי.
"הוא יתאושש?" היא מתייפחת, ואני חש את פניה קרובות לשלי, "הוא יחיה, משה?"
משה לא עונה.
משה זה אבא שלי.
"משה, תענה לי".
"הרופא אמר שהמצב שלו התייצב".
"אבל הוא ישן!"
"לא מורדם".
"הוא יכול למות?" היא ממשיכה לבכות, ועולה בי דחף בלתי מעשי להושיט לה טישו. "הוא ימות?"
"א- לא נראה לי. המצב יציב".
"אבל אני צריכה לדבר איתו קודם, לפני שהוא הולך".
אני אמות. מעולה. אין לי כח להתעמת מול כל העולם.
"הוא לא הולך". אבא שלי לא משוכנע במה שהוא אומר. כשהעיניים סגורות אפשר לשמוע יותר.
"הוא יחיה?".
תאמיני לי, אמא, שאם אני מת יהיה לך הרבה יותר קל בחיים.
"משה!"
"אל תצעקי, הוא יכול להתעורר".
"אבל תענה לי".
"עניתי כבר".
איזה דו שיח מוכר. אמא רוצה הבטחה. אבא מהסס. לא יודע מה לומר ואיך. אמא מתעקשת. אבא נאלם בסבך הדיבורים.
"מה ענית? שהוא יחיה?"
"אולי. תתפללי".
"אני מתפללת כל הזמן. כל הזמן. כל הזמן!"
"שששש, גילה".
אמא שלי ממשיכה לבכות.
יאללה, נמאס. חבל שהתעוררתי. שילכו, בא לי לישון.
הווילון מוסט. "שלום, אדון וגברת לוי"
אמא מפסיקה לילל. "דוקטור! תודה שבאת. אני ממש דואגת, דוקטור. הוא יחיה?"
הרופא מתקרב אלי. אני חש את מבטו סוקר אותי. "הסיכויים לטובתו. המצב התייצב והוא מתאושש יפה".
"אתם עוקבים אחריו כל הזמן, נכון?"
"בהחלט".
"ולמה הוא ישן?"
"סתם עייף". הוא סוטר לי בעדינות על הלחי.
אל תפתח עיניים, מיכאל. אין לך כח להתעמת מול ההורים שלך, נכון? אל תפתח.
אבל הרופא פותח. קורץ אלי. "בוקר טוב, מיכאל".
אני מסיט את מבטו למנורה. סוגר עיניים.
"הוא ער, הילד שלכם. דברו אליו".
"מיכאל!" אמא שלי מתנפלת עלי בבכי מחודש. "מיכאל, תסתכל עלי!"
לא רוצה, אמא. אין לי כח. לכו, כמו שהלכתם לפני שכמעט נהרגתי. תחזרו לאדישות שלכם.
"מיכאל, זו אמא, מיכאל".
כן, שמתי לב.
"מיכאל, בבקשה, דבר איתי. אני דואגת נורא".
אוף. אל תנגני לי על המצפון.
"הוא נרדם, דוקטור?"
"לא".
"אז למה הוא שותק?"
הרופא מתמהמה לרגע בתשובתו. "גברת לוי- מותר לי לשאול אותך משהו?"
"בטח".
"היה לכם קשר טוב איתו, לפני הפציעה?"
אמא שלי שותקת.
אבא שלי מהמהם משהו לא ברור.
הצפצופים הם הדבר היחיד ששוברים את השקט.
"אבל, דוקטור", אמא שלי מגמגמת, "למה זה קשור?"
"אולי לא מתחשק לו לדבר אתכם עכשיו. מבחינתו שתחזרו הביתה. אין לו הרבה כוחות, גברת לוי. הוא מעדיף לשמור אותם בכדי לחיות, לא בשביל שיחות עקר עם מישהו שהוא מעדיף להתנתק ממנו".
"איך אתה יודע?!" אבא שלי רועם פתאום. כל כך לא אבא שלי.
"מפה ומשם, אדון לוי".
"הוא דיבר איתך?"
"הוא לא דיבר מאז הפציעה".
"אבל-" הדמעות שבות לקול של אמא שלי, "אני- אני רוצה לדבר איתו".
"זה מצריך עבודה", הקול של הרופא מופנה אלי פתאום, "הרבה עבודה".
***
אפטר:
להרבה יצורים שקופים כבר נתנו את הבמה.
לא לשקוף שבתוכנו.
ניגודים בין הרגש לשכל נמצאים בכל אדם, באשר הוא.
אז החלטתי לכתוב עליהם.
התלבטתי רבות אם לעשות את השכל השקוף, ושהרגש ישחק על הבמה, אולם בסוף החלטתי להפוך את הרגש לאויר, כביכול. ללא נחשב.
לזעוק את זעקת הגברים, שרוצים להרגיש אבל לא תמיד יכולים לתת לכך ביטוי.
אפשר לתת להם מקום.
.
