Featured שיתוף אתגר דו שבועי - שקוף ומשקיף

הנושא בפורום 'קהילת כתיבה מקצועית' פורסם ע"י שני זאת אני :), ‏8/7/19.

  1. שני זאת אני :)

    שני זאת אני :) משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏25/10/17
    הודעות:
    459
    תודות :
    2,449
    נקודות:
    149
    ראשית, תודה למאתגר הקודם, היה מהנה ומחכים.

    האתגר הפעם - שקוף ומשקיף

    לחשוב על סצנה מסוימת, ולכתב אותה מנקודת מבט של דמות שולית שנכניס ברקע.
    דמות שלא ממש קשורה לעלילה בקשר ישיר, היא שותפה לא ראשית ואפשר שהעלילה היתה מובנת מצוין גם בלעדיה, היא 'צופה' במה שקורה, ומספרת מהזוית שלה.
    חשוב שהדמות תאופיין היטב, תהיה מעניינת, ותוסיף ותשדרג משמעותית את הקטע.

    אפטר קטע, שישפיע משמעותית על שקלול הנקודות -
    כדי שמעבר לשפשוף המצוין שנותנת הכתיבה העצמית, נוכל ללמד קצת יותר מהכתיבה של אחרים, לאחר הסיפור כל משתתף ירשום מספר שורות בהן הוא משתף את דרך החשיבה, מקור ההשראה לרעיון, אם היה רעיון אחר שעלה וירד ולמה, וכו'
    (מנצלת את הבמה בשבילי ;) כי תמיד מענין אותי מהלך החשיבה / ההברקה / הרעיון עד לסיפור הסופי, ככה שכל הארה בענין, תתקבל בברכה ותשחד... מאמינה שיועיל לכולם).

    נספח - כאן.

    האתגר ינעל בעוד שבועיים, י"ט תמוז, או לחילופין כשהמנהל יכריז.


    ב ה צ ל ח ה.
     
  2. פרפר סגול

    פרפר סגול משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏16/3/19
    הודעות:
    123
    תודות :
    2,711
    נקודות:
    149
    סוג מצלמה:
    CANON 80D
    אני לא אוהבת להפריע, אז הצטנפתי לי בפינה, מתבוננת בסקרנות בידיה הזריזות של יעלי, יוצקת שוקולד לכוסיות קינוח במהירות מסחררת.
    אם רק הייתי יכולה, הייתי מיללת עד שיתנו לי לק קטן, אבל אז יגרשו אותי מהמטבח, לא, לא שווה.
    היא שרה יעלי, שירים שמחים כאלו, והאצבעות הדקיקות שלה רקדו עכשיו בתוך קערת העוגיות הכתומה.
    מענין, מה קורה כאן, לפי החישבון שלי רק יום שני היום , אבל אני לא מעדיפה לא לשאול.
    יעלי יוצאת לרגע, אני מתאפקת בכל הכוח לא להכניס את היד שלי לקערה, החיפזון מהשטן, כך אמא תמיד אומרת.
    ובאמת זה היה נס, כי יעלי חוזרת נלהבת למטבח ביחד עם מירל'ה החברה שלה, היא שולפת אבטיח גדול ומוציאה מתיק מיוחד כל מיני סכינים ושקפים, הלוואי שהייתי יודעת כבר לקרוא ומבינה סוף סוף את החידה הזאת של המטבח.
    האבטיח נראה נהדר, כמו ציור אמיתי והנה גם אמא במטבח, היא חזרה עם המון שקיות, מלאות ב"דברים טובים", מענין, אני חושבת בפליאה, היא לא שמה לב איפה אני?
    אבל, כנראה שהכל מרגש כאן מידי היום.
    המיקסר נשלף וגם המג'ימיקס.
    המקפיא והמקרר נפתחים ונסגרים כל דקה בערך.
    אני סקרנית, סקרנית ורעבה, לא זוכרת אף פעם שקרה דבר כזה.
    רק שינא חסרה, תמיד לפני שבת היא כאן במטבח עם נעלי הבית המהוהות שלה.
    יעלי ואמא מחליפות מבטים נרגשים, מירל'ה אספה את כל החפצים שלה ונעלמה, ואז יעלי מחליטה לנקות את המטבח, מוזר, כי בעינים שלי הוא די נקי, אני נמלטת בדהרה מהירה, שונאת ששופכים עלי מים, יעלי הזאת לא מסמפטת אותי, והצרחה שהיא משמיעה מזעיקה את אמא שאנחת ופולטת "אין ברירה, נצטרך להתקין רשתות".

    מאחורי הקלעים-
    טוב, חפשתי רעיון והכל היה נראה לי נדוש מידי,
    לתאר רחוב מזוית של קבצנית?
    פתאום חשבתי על ג'וק או יתוש...
    (יש לנו מהם בשפע)
    ואז נזכרתי במוסף של יתד לפני כמה שנים שהיו בו 2 אפשרויות לסיום.
    היה בו סיפור מעולה של א.קווין שנתו לי השראה.(חתולים ובנ"א)
    ומשם-הקטע הקצר הזה נולד.
     
  3. Natan Galant

    Natan Galant משתמש סופר מקצוען עיצוב ואדריכלות פנים כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏3/11/15
    הודעות:
    5,465
    תודות :
    24,594
    נקודות:
    255
    מיקום:
    מגיע לבקר לפעמים
    דף הבית:
    סוג מצלמה:
    ‎ng054ng@gmail.com
    אני אוהבת מרשמלו, וקצת בקבוקי ספרייט, והכי הכי את הזנבות של הפיצה.
    לא כל יום יש לי את כל הדברים הטובים, ולכן אני שמחה במה שיש. אני לא בררנית כמו מיצי, שהיא יכולה לשבת איזה יום שלם בצד מתחת האדנית של הפרחים מפלסטיק ולחכות שילד משועמם יזרוק לידה שאריות מהגלידה שלו.

    אתמול לא הלכתי לעבודה, רק ישבתי לי בבית, מאחורי עמוד C7, ורעדתי לי בשקט, אפילו הפיח של המכוניות לא הפריע לי. הייתי מצוננת ממש קשה.
    בערב נהייתי נורא רעבה, אז הלכתי והסתובבתי בין הקומות הריקות, בסוף הלכתי לישון על בטן מלאה; השומר שוב פעם שכח לנעול את הדלת של חדר האשפה, ויכולתי ממש להתפרע שם ולבחור לי את הזנבות הכי טובות. הלכתי על פיצה אוכמניות. יאמי!!!

    היום ברוך השם אני מרגישה חזקה הרבה יותר, וכבר מהבוקר ידעתי שיהיה יום טוב. קודם כל בגלל שמשה בן דוד, הזכיין והמנהל של חנות הפיצות והקינוחים הכי טעימה בעולם, ראה אותי ונתן לי חצי צלחת חלב שבקושי החמיץ אתמול והטעם ממש נחמד.
    אחר כך אכלתי הרבה פיסות מרשמלו. הם היו קצת יבשים; הילדים של היום לא זורקים סתם חטיף לפח, הם צריכים קודם לקרוע את כל העטיפה כדי שהוא יתייבש, מה לעשות.

    בצהרים הגיע פקח של העירייה, שמנצ'יק, עם כתם שמנוני קטן על הצווארון מתחת השפם. הוא אמר למשה בן דוד ש''יש לו בעיות תברואתיות בבית העסק'', ולכן סוגרים לו את העסק. משה בן דוד שלח החוצה את כל העובדים, ובזמן שהתפנקתי לי על שאריות מפחית ספרייט עם קצת בוטנים מסוכרים ומתולעים, ראיתי אותו נותן לפקח שלושה משולשים וקצת רביולי, והפקח חייך ואמר שהוא ידאג שהכל יהיה בסדר.
    אבל לא הכל נהיה בסדר, כי כשהפקח יצא הוא ראה אותי וקצת נרתע, וצעק למשה: וחוצמזה תעיף מפה את החתולות, למען השם, יש לך חנות בקניון, לא באסטה באיסנטבול.
    ואז משה הסתכל עליי במבט מתנצל וגירש אותי החוצה.

    עכשיו בערב אני נחה מאחורי עמוד C8 ליד החדר כושר, שבעה ומאושרת. מחר אני חושבת שאחזור לחנות. עכשיו אני סימנתי לעצמי רבע שקית במבה וחתיכת מרשמלו שמונחת ממולי, בין פיז'ו כחולה ועמוד A2. אני אוהבת ארוחות שחיתות!!


    -----------
    קצת רקע:
    טכניקת כתיבה. כדי שהקוראים יתחברו לדברים שלנו, אנחנו צריכים קודם כל להתחבר בעצמנו. ולכן כדאי לכתוב על משהו שקרוב לנו ללב. ואם אנחנו רוצים לכתוב על משהו סתמי כמו בית קפה/ קינוחים מוזנח - אנחנו צריכים למצוא לעצמנו חיבור רגשי איתו.

    לגבי הסיפור הקצרצר הנוכחי. באחד השבועות האחרונים הזדמן לי להיות בבית קפה נחמד עם ידיד. השתמשתי בו 'כתפאורה' כדי להכניס בתוכו את הדמויות ואת העלילה. שם, אגב, לא היו חתולות... פשוט חיפשתי זווית מעניינית להציג את הסיפור.

    ועוד משהו. לפרוטוקול.
    לא קראתי את ההודעה מעליי לפני כתיבת הסיפור. (ולכו לקרוא, לא תתחרטו)
     
    נערך לאחרונה ב: ‏9/7/19
  4. כנפיים

    כנפיים משתמש מקצוען כתיבה ספרותית איור וציור מקצועי פרסום וקופירייטינג

    הצטרף:
    ‏3/12/18
    הודעות:
    651
    תודות :
    4,142
    נקודות:
    159
    אני מסתכל אחורה ומיד מחזיר את הפנים. אני לא אוהב לראות את הפנים האלה מכווצות.
    ליד האוזן שלי, קרוב קרוב, אמא מדברת:

    "מאתמול בבוקר, הוא לא ישן אפילו חצי שעה ברצף! אני אומרת לך, אני פשוט מתמוטטת!
    שמישהו יבוא ויקח אותו. רק לשעה. לא יותר. ואני אחזור לנשום."

    אמא נושמת.

    "אבל מי בדיוק?
    יוסי חוזר בשבע. אם אני אחכה עד שבע, משהו רע מאד יקרה. רע מאד. אני אומרת לך!"

    אני מגשש עם הראש עמוק בתוך הצוואר של אמא.
    יוסי. אבא. יוסי.
    מה זה רע?

    יש קולות מתוך המלבן השחור שליד הראש של אמא, ופתאום משהו חם ורטוב, על השיער שלי.
    רשרוש.
    אני מסתובב, ורואה את אמא מחזיקה משהו ביד.
    היא מרחיקה אותי קצת, הי, אל תעזבי אותי! אני צורח במחאה. אמא מכסה את הפנים בדבר הזה.
    אני ממשיך לחכך את הראש בכתף של אמא. זה נעים.

    עכשיו אני יותר למעלה.
    "שושי! אמא אומרת, "תודה שבאת! את פשוט מצילה אותי!
    חצי שעה שעה, ואני משחררת אותך! וואו! תמסרי לאמא תודה גדולה!
    אז אני הולכת לישון, בסדר?"

    ופתאום אני בידיים אחרות.
    הי, של מי הידיים האלו? והפנים? אלו עיניים שאני לא מכיר.

    וואהההה!!! ווואההה!!! ווואהה!!!ווואאאהה!
    אני מתפתל ובועט.
    אז זה רע?

    הידיים החדשות מזיזות אותי מצד לצד, קדימה ואחורה, למעלה ולמטה.
    וואאההה!!! ווואאאההה!!! ווואאאההה!!

    הידיים שמות אותי בעגלה, הפנים האלה קרובות, ומתרחקות.
    ועכשיו אני זז בתוך העגלה.
    ווואאההה! ווואאההה!!

    הריח של אמא נעלם!
    ווואאאההה!!! ווואאאההה!!
    ווואאהה!
    וואאהה!
    וואאה!

    הו! סוף סוף!
    הכתף של אמא קצת רועדת, היא אומרת
    "טוב, זה לא הולך. חבל"

    ואז היא הולכת איתי, ושוב אנחנו יותר קרובים למיטה שלה.
    ושוב היא לוקחת את הדבר הזה, ומכסה את הפנים,
    ועושה רעש. חזק וארוך.

    זה לא הקול הרגיל של אמאלה שלי, אבל אני מכיר אותו כמעט מאז שאני מכיר אותה.

    עכשיו אני רגוע.



    **************************************************************************
    אפטר קטע:
    יש לי חולשה ללדמיין סיטואציות מנקודת מבט של תינוקות וילדים.
    רציתי לתאר תינוק בידיים של אמא בזמן ויכוח בין הורים, אבל לא ממש הצלחתי, אז הלכתי על תיאור סיטואציה של פרידה מאמא לזמן מה.
    היה קשה לחשוב מה המילים שמגדירות דברים בראש של תינוק, ואיך, זה מה שיצא.

    עריכה: אופס! עכשיו אני קולטת שהיה צריך שהשקוף-משקיף לא יהיה קשור ממש לעלילה---אולי אנסה שוב בהמשך.
     
    נערך לאחרונה ב: ‏9/7/19
  5. טלח

    טלח משתמש מקצוען סופרות וכתיבה כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏5/5/19
    הודעות:
    303
    תודות :
    752
    נקודות:
    109
    קודם כל הם פתחו את המפה היא הייתה מניילון. ועליה שמו מלא תבניות מנייר כסף. ושיפודים ועופות. ותפוחי אדמה. ועוד כל מיני דברים שאני לא אוהב. בשקית שמאחורה בעגלה הייתה תלויה חבילת מרשמלו. אבל זה לסוף. מקודם ניסיתי לקחת. וחטפו לי את זה מהיד עם איזה לטיפה על הלחי ו'זה לסוף' חמור כזה.

    השמש נכנסת לי לתוך העיניים. ואני בוכה קצת וצועק. אבל יש מוזיקה ובקושי שומעים אותי. מישהי עוברת לידי ודוחפת לי את המוצץ. יש בו שערה. אני מוציא את השערה בזהירות ומוצץ.

    יש שמה הרבה שאני מכיר סבא בני ברק וסבא ירושלים. ועוד כמה דודים בני ברק.

    ואחיות מרוגשות שלי שמראות את האלבום הגדול. ואת האלבום הקטן. וסבתא שכל הזמן אומרת 'לא להאמין'.

    לאמא שלי יש פאה שהיא נראית איתה אחרת. אני מקווה שזה באמת היא. והיא מוציאה שקית אחת של הפעקאלע מהבוקר ומסבירה על העיצוב. וכולם מתלהבים.

    אני מתהפך בעגלה כי בכלל לא נעים לי השמש.

    עכשיו אני לא רואה איך ששמעון ומתי מגיעים. ואיך שהם מוציאים גיטרות. אבל אני שומע את המנגינות. ושר לי בעצמי את ה'סימן טוב'.

    והם רוקדים אולי. וריח לא נעים ושרוף ממנגל מתפשט. וחם לי.

    ומשהי אומרת, 'יו כל העשן עליו' והיא מסובבת את העגלה. ואני עוצם עיניים ופה.

    ואז סבתא בני ברק בקול של סבתא בני ברק אומרת: "ממש מצחיק שהחתן נרדם"

    ואני לא ידעתי שבתוך כל הריח הזה. והאוכל הזה. יש איזה חתונה עם חתן וכלה.

    חבל שאני מפסיד הכל.

    מאחורי הכל, נמצא כנראה סיפור שקראתי פעם על 'חתן חלאקה' שכאשר בני משפחתו נסעו לשבת מירון הם זכרו הכל מלבד אותו.
    אבל אם הוא כזה שקוף.
    מה זה משנה אם הוא כן מגיע.
    וכל המסיבה היא סביב המסביב.
    והחתן הוא השקוף, המשקיף.
     
  6. הדוויג

    הדוויג משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏21/3/18
    הודעות:
    94
    תודות :
    1,119
    נקודות:
    139
    "לטמקו יש כישרון לשפות" היה אבא אומר "יום אחד הוא יהיה דיפלומט".

    עברית למדתי תוך חודשיים. מהרגע שקיבלתי את האשרה לעבוד בישראל ועד שעליתי על המטוס מפיליפינים.
    בחודשים האחרונים אני עובד אצל "סבא אייזן". הראש שלו די בסדר. קצת איטי, אבל עובד. לא כמו אצל הזקנה מהרצליה שעבדתי אצלה לפני כן. אצלו המוגבלות היא בעיקר פיזית.
    זה גם לא בית ריק ומשעמם כמו שהיה בהרצליה. כל יום בן אחר מגיע לבקר אותו, ודיני גרה פה תמיד. היא ה'מוז'יניקית'. ככה קוראים לזה ביידיש.
    הם מדברים יידיש, משפחת אייזן. שפה ממש קלה. אני עובד פה רק כמה חודשים וכבר קלטתי את השפה.

    איתי הם מדברים עברית. העברית שלהם עילגת לגמרי. ברדיו שהם מדליקים לסבא אייזן מדברים עברית יפה, תקנית. כמו במילון. אבל האייזנים מדברים כמו עולה חדש. לאט ועם תנועות ידיים מוגזמות. "עכשיו, טמקו, מחליף, מצעים, אחרי זה, לשטוף, ריצפה, חזק חזק. הבנת?"
    בטח שהבנתי. אני לא כזה אידיוט כמו שאתם חושבים. יום אחד אני אהיה דיפלומט.

    היום יום שלישי. היום של מרים.
    מרים לא מסמפטת את דיני. לא צריך להיות גאון כדי לזהות את זה. מהרגע שהיא הגיעה היו לה הערות. עשיתי את עצמי שקוע בפלאפון. כמו תמיד.
    "עד מתי את רוצה להישאר רווקה? את כבר לא בת עשרים. אי אפשר להמשיך להוריד הצעות על שטויות"
    "גרוש עם שלושה ילדים זה לא שטויות" אמרה דיני בשקט.
    "אני לא מדברת על המקרה הספציפי, אני מדברת בכללי."
    "אז מה את רוצה ממני עכשיו?"
    היא רוצה שתרדי לה מהמצפון. חשבתי בשקט. והיא גם רוצה את השדכנות-געלט.

    מרים המשיכה 'לשטוף' את דיני. ריחמתי עליה, אבל ידעתי שאסור לי להתערב. אני שקוף. אני רק משקיף פה.
    כמשקיף אני יודע עוד כמה דברים שמרים לא יודעת. אני שומע את שיחות הנפש שיש לדיני עם סבא אייזן. בשבילה הוא לא 'סבא אייזן' אלא 'טאטע'. אני יודע שיש לה איתו תקשורת יותר מכל שאר הילדים ביחד. אני יודע כמה הוא מעריך אותה וסומך על ההחלטות שלה.

    בסוף אני רואה שדיני כבר כמעט בוכה. אבל אסור לי להתערב. אני רק משקיף.
    אז אני רק נכנס לחדר, לוקח את סבא אייזן עם הכסא גלגלים ומביא אותו לסלון. הוויכוח מיד משתתק. מרים מתיישבת ליד סבא, נותנת לו ארוחת צהריים ומראה לו תמונות של הנכדים.
    אחר כך היא אומרת לי "סבא עייף. עכשיו, אתה, לשים, אותו, במיטה, לנוח."
    אבל אני יודע שאם סבא חוזר לחדר, מרים ממשיכה לצעוק על דיני. אז אני עושה את עצמי כאילו אני לא מבין ומשאיר את סבא בסלון עד שמרים צריכה ללכת.

    לפני שהיא יוצאת היא אומרת לדיני ביידיש, שיש לטמקו 'אגוישע קאפ' והוא לא מבין מה שמדברים איתו.
    אני לא אומר מילה.
    יום אחד אני אהיה דיפלומט.



    --------
    היום ראיתי ברחוב זקן עם עובד זר. זו ההשראה.
     
    נערך לאחרונה ב: ‏9/7/19
    save as, קפיץ, ר. פרצמן ו-77 משתמשים נוספים מודים על התגובה.
  7. אריאל 1

    אריאל 1 משתמש פעיל כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏12/2/17
    הודעות:
    206
    תודות :
    874
    נקודות:
    99
    "מקדש השבת".
    "אמן" ענו כולם במקהלה.
    מבט עיניי עקב אחרי הגביע שעבר בין כולם, כל אחד ותנועת השתייה האופיינית לו, רק אבי עם הגינונים הלא נגמרים, מגלגל את כולם מצחוק. כרגיל.
    כזה אבי, אחי הגדול, מלך אמתי. כולם מעריצים אותו ולא טועים, הוא עושה כל דבר בקלות, צודק בכל מילה, מושלם מידיי.
    אבי קם באחת והכריז: נו, נטילת ידיים רבותיי, רק הוא יכול לנהל אווירה, לקבוע סדר יום, כן, כולם ילכו אחריו כעיוורים, לא יתנגדו לעולם, מה יהיה אם אנסה לעשות את זה בעצמי, אני לא רוצה אפילו לחשוב.
    הסעודה מתחילה ואבי מעלה נושא לשיחה, כולם מתעניינים ומביעים דעה, אני משחיל משפט ומספיק מיד להתחרט. אבי מלכסן מבט לעברי "ככה אתה חושב?!" הוא לא מסכים אתי, הוא מתנגד ואני מריח את ההתנגדות האוטומטית של כולם מתקרבת, אני נסוג, מסייג את דבריי מקפל את דעתי, מאפסן את האגו שוב ושוב.
    אבא מבקש שמישהו יאמר דבר תורה. הו יופי, הכנתי משהו בזמן התפילה, כן, רציתי קצת זמן מיקרופון ליד כולם, אבל אבי הקדים אותי בשנייה, הוא מפזר כמה הלצות שנונות על הפרשה. הרהור נזעם חולף במוחי, זה לא וורטים סליחה מכבודו, אלו בדיחות ואני הכנתי חידושים.
    אני מרים את קולי ואומר "אבא, ראיתי משהו נחמד על הפרשה". אבל קולי נבלע בהמולת הצחוק המתגלגל משנינותיו של אבי. אוף, כמה רציתי לראות את חיוכו המעריך של אבא מופנה גם לעברי. זה לא יקרה הערב גם כן, כנראה.
    אני מחליט להיאבק בחזית אחרת.
    כשהשקט משתרר לרגע אני מכריז, "אמא האוכל מאוד טעים היום". זו הייתה טעות מרה, אבי נבהל כנראה מפספוס המחמאה מצדו, הוא ממהר לומר, "אמא אני מעדיף לאכול במקום להחמיא, קחי את זה כמחמאה גדולה יותר", אמא וכולם צוחקים שוכחים מי בכלל העלה את הרעיון להחמיא.
    רגע לפני שאני מתייאש עולה לי רעיון התאבדות אחרון. אתחיל לשיר משהו.
    אני מפזם בקול תחילת שיר. בשנייה שכולם מצטרפים אליי משנה אבי את הטון ומגביה את קולו הערב, בולע את קולותיהם של כולם. אבא מסתכל לעברו ומחייך, "אבי, לקחת את הקול מאבא שלך, אתה יודע את זה?" אבי לא עונה רק מחייך חזרה לאבא, אין מה שיאיים על הקשר העמוק ביניהם. על האידיליה הנפלאה ששוררת כעת בשולחן השבת המשפחתי שלנו.
    הסעודה מסתיימת, כולם מתפזרים איש איש לענייניו. רק אחד נשאר מהורהר במקומו, עיניו תחובות בעלון שבתי. אף אחד לא יודע שזהו מצג שווא, לבו לא כאן, לבו מרוסק תחת השולחן בין פירורי החלה.
    האחד הזה הייתי אני.

    מוקדש לכל האחים השקופים שאחיהם הגדולים בולעים את כל היחס להם הם זכאים.
    ההשראה אצלי באה כתוצאה מהתוודעות לאפליה הלא מכוונת שקיימת בין אחים מצד הוריהם.
     
  8. יואב ברק

    יואב ברק משתמש סופר מקצוען צילום מקצועי עיצוב גרפי כתיבה ספרותית איור וציור מקצועי פרסום וקופירייטינג

    הצטרף:
    ‏14/1/18
    הודעות:
    380
    תודות :
    2,849
    נקודות:
    222
    הם היו חריגים קצת בנוף. אחד מהם לבש סרבל כחול, והשני סתם חולצה רגילה. המשותף בשניהם הוא, שהם שחומי עור, ומפוחמי שיער, ומדברים ממש בקול ליד יוסי השומר.

    יוסי חושב שהם כנראה עובדי נקיון בישיבה קטנה פה ממול. - הוא באמת לא הבין מה יש להם לצרוח ככה אחד על השני. והשני על האחד. לרגע נראה היה שהראשון כמעט וחבט בשני, עד שההוא עם הסרבל נרגע קצת וירק פעמים, קרוב מאוד לאיפה שיוסי השומר יושב.

    יפה שעה זו מכל השעות. ורק בגלל שיש שקוראים לה בוקר, ויש שקוראים לה צהריים, כך או כך החנות הייתה ריקה יחסית, פה ושם הגיעו אנשים, שמחים להיבלע במזגנה של החנות.

    הסרבל הכחול שלף טלפון והראה לחברו משהו בתרועת ניצחון. ואז השיבו בזריזות לכיסו. השני שנבהל קצת נשען על עמוד ולעס את לשונו. חושב – חושב, בסוף נראה שהשתכנע, אם כי לא לגמרי. הוא ניתק מחברו בחוסר חשק, וקרב לחנות מהסס קצת.

    לילה טוב, אמר ליוסי השומר, שחייך בהבנה – עובד זר, מאיפה ידע עברית? הוא הסתכל עוד פעם על סרבל כחול, וחלף על פני יוסי שקרא תהילים על כסאו המסתובב.

    כמה רגעים חלפו על יוסי השומר. כנראה הוא כבר בפרק קיא, היה חפץ הוא להספיק עוד קצת, אם לא שבזווית עיניו ראה את סרבל כחול מחליף משקלו מרגל לרגל, בועט בשקיות וקבלות. משהו כנראה לא בסדר, חשב. ואז ראה את החבר ממקודם יוצא עם שישיית קולה אחוזה בידו.

    יוסי השומר לא פצה את פיו, רק סימן באצבעו שהוא רוצה קבלה. הברנש אמר שוב לילה טוב, ובאות המוסכם הרימו השניים רגליהם בריצה מבוהלת לתוך ידי השוטרים שפרקו אותם מהשישייה, והריצו אותם בזריזות לנתב"ג.

    בוקר טוב, נפנף השוטר ליוסי השומר שסיים זה הרגע ספר תהילים.

    --------------------------------------------------------------------------------------

    בראשי סקרתי תפקידים שלצערנו אנו רואים כמובנים מאליהם, כאילו אין באמת איש מאחוריהם.
    חשבתי על מנקה רחובות, אולי פקיד או נציג שירות, בסוף בחרתי בשומר, כי יש לו משהו שאין להרבה, הוא פוגש אלפי אנשים ביום! אלפי אנשים, והוא לגמרי שקוף, לפעמים שואלים אותו אם אפשר להניח לידו חפץ לשמירה, לא יותר.
    אז בחרתי, שומר!
    מה עושה שומר? שומר!
    מפני מי הוא שומר ? גנבים!
    אז יש לנו שומר, גנב, ושוטר.
    שילוב מתבקש.
     
  9. דוכסוסטוס

    דוכסוסטוס משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏17/11/16
    הודעות:
    702
    תודות :
    2,454
    נקודות:
    149
    אין כמו שבת אחר הצהריים עם צלחת אבטיח על הכיסא נוח במרפסת.

    למטה שיחקו הילדים של דרוק בבימבות. בן דויד צעקה שקט, או שהם לא שמעו או שלא התייחסו.
    הנכדה של בן דויד ירדה אליהם וביקשה שילכו לירידה של רמב"ם. הם לא הסכימו כי הירידה שם לא מספיק חדה.

    וינר הציץ מהחלון ואיים שיחרים להם את הבימבות אם ימשיכו לעשות רעש, הילדים הבטיחו לו שמעכשיו יסעו בשקט.

    אחרי רבע שעה וינר ירד עם כפכפים וציצית על הפיג'מה ואמר להם להביא לו מיד את כל הבימבות, הם לא הסכימו והוא חטף להם בימבה אחת.

    אבא של דרוק הגיע וצעק עליו שיחזיר להם ושלא יעיז להתעסק עם הילדים שלו, וינר נבהל ממנו והחזיר להם אבל אמר לו שילכו לשחק בירידה של רמב"ם.

    הילדים של דרוק אמרו שהירידה של רמב"ם זה לא שווה בכלל ואבא של דרוק אמר שהרחוב לא שייך לאף אחד ולא יגידו להם איפה לשחק.

    בן דויד עוד פעם צעקה שיהיה שקט ווינר אמר לאבא של דרוק "הנה אתה רואה לכולם זה מפריע". אבא של דרוק ענה לו "מי שמפריע לו רעש, שישים אטמים".

    חברים של דרוק קראו להם והם הלכו עם הבימבות.

    שטרן ובני דודים שלהם ירדו עם בימבות משלהם והתחילו ליסוע בירידה.

    וינר ודרוק כבר עלו לבתים אבל גליקמן ירד למטה, הוא היה נראה עצבני וצעק על הילדים שאם לא יהיה שקט תוך חמש דקות הוא ישבור להם את העצמות.

    הילדים של שטרן רצו לקרוא לאבא שלהם. הוא הגיע ואמר לגליקמן שהוא עוד ישב בכלא על המשפט הזה. גליקמן צעק עליו שהוא לא יודע לחנך והילדים שלו יצאו שאבאבניקים.

    וינר ירד עוד פעם והתחנן לשטרן שהוא רוצה לישון. שטרן הסביר לו שגם אשתו רוצה לישון ולכם הילדים צריכים לשחק למטה, וינר הניח יד על הכתף של שטרן ושטרן דחף אותו וצעק "בלי אלימות".

    וינר דחף אותו חזק יותר "אתה אל תדחוף ותגיד לי בלי אלימות. גליקמן גם תפס לשטרן ביד ואמר לו "אלימות לא אצלנו בשכונה". שטרן העיף ממנו את היד הלופתת של גליקמן ונתן לו אגרוף בחזה.

    גליקמן התרגז והפיל את שטרן לרצפה, שטרן התרומם ובעט בגליקמן אבל הוא הצליח לתפוס לו את הרגל ווינר הנחית אתו על המדרכה. שניהם שמרו עליו שלא יקום.

    הגיעה ניידת של שיטור עירוני, או שעברה שם בסיור או שהלפגוט המזרוחניק הזקן הזמין אותם, פעם הוא הזמין משטרה על תינוק של שכנה שבכה בליל שבת. שטרן קם מהמדרכה ווינר וגליקמן אמרו לשוטר שהוא התחיל, שטרן אמר לו שהם איימו להרוג את הילדים שלו וגליקמן אמר שילדים שמפריעים כל שבת לישון צריכים ללכת למוסד סגור.

    ולדיסלב מהשיטור עירוני לא ידע מה לעשות והזמין בקשר משטרה רגילה. המשטרה הרגילה הגיעה והשוטר רצה לעצור את כולם אבל הם אמרו לו שהם לא נוסעים בשבת. מתפללים כבר הגיעו לבית כנסת הסמוך למנחה והתקהלו מסביב. השוטר ראה שיש הרבה אנשים והחליט לוותר להם ורק לקח פרטים.

    האבטיח היה מצוין והתברר כבחירה חכמה. שוב הוכחה השיטה שלי איך בוררים אבטיח טעים, דופקים על אחד, על עוד אחד, על עוד אחד ואז לוקחים את הקודם, יוצא מתוק אדום ומתמסמס טוב בין השיניים.


    _________________

    נזכרתי פתאום שצריך אפטר.
    מבוסס על שבת בבת-ים.

    שקוף ומשקיף התחבר לי אוטומט עם טיפוס אדיש להחריד, כך נוצרה הדמות על כיסא נוח שמתצפתת על הסערה שלמטה בשאננות, הכתיבה בשפה פשוטה המשדרת הלך מחשבה מנותק מהמראות שמול עיניו, סיקור אובייקטיבי, אינו תופס צד, לא מזדעזע, לא מקווה להתפתחות לפי תכונות נפשו, לא מרחם, לא מתערב.
    אדיש.
    שקוף ומשקיף.

    קראתי את האתגר תוך לעיסת אבטיח משובח שנבחר לפי השיטה הקפדנית שלי והחלטתי לשלב אותו.
     
  10. עט להשקיע

    עט להשקיע משתמש פעיל עיצוב גרפי עורך תורני כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏3/11/14
    הודעות:
    167
    תודות :
    470
    נקודות:
    79
    חביתת ערבות, זה מה שניתן לך לאכול, ראיתי את אמא צועקת על חיימקה בזעם, אחרי תיזוז מושלם עם ערימת ההושענות שעמדה עלי.

    חיימקה הסתובב סביבי שוב ושוב, ולאמא כבר נמאס לרדוף אחריו. היא התיישבה על כסא במטבח, והחלה לחייג לאבא.

    שמעתי רשרושים שונים, אבא..חיימקה... בקיצור, לא ממש הצלחתי לשמוע. בטח הבנתם שחיימקה הפעיל סירנה מלאכותית באמצעות פיו, גרונו ועשרת אצבעותיו.

    אמא שעברה להתעסק במדעי הסכין לא יכלה לשאת את קולותיו, ולאחר מספר רגעים, הניחה את כל אשר לה, מבצל ועד בשר, ופנתה אל עבר פינת הסלון.

    ממקומי יכולתי רק לראות את ראשו של חיימקה מציץ מעבר לספת העור, כשלפתע הגיחה מאחוריו אמא, עטפה אותו בחיבוק חזק ונשאה אותו אל עבר הכיור הקטן, שם שטפה את פניו שוב ושוב, עד שלאחר מספר רגעים, פיאותיו הכתומות חדלו מלקפץ.

    אכן, לא קל להיות שולחן מהגוני מעץ מלא, שתי רגליים מפוצלות לשש, תפקיד כבד, לא לבעלי לב חלש.

    ----

    השראה:

    שלל אירועים, ובראשם:

    1. מצאתי כתוב היום ש"לומר מדעי המחשב זה כמו לומר ש-כירוגיה זה מדעי הסכין"!

    2. אין כמו "חביתת ערבות", טעימה בכל ימות השנה, כן, גם לבעלי לב חלש!!

    היה רעיון לכתוב על חתולים בהשראת האשכול האחר שלי, אבל כבר העתיקו את הקונספט. אין דבר, תאכלו חביתת ערבות, והכל יסתדר..
     
    ר. פרצמן, nechamizak, L_M ו-15 משתמשים נוספים מודים על התגובה.
  11. יאן

    יאן משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏2/10/14
    הודעות:
    320
    תודות :
    3,278
    נקודות:
    149
    אני שקוף לגמרי. כל כך שקוף שאינכם יודעים שאני רואה אתכם. לפעמים אני מטביע את שמי על עבודה שלכם ולפעמים לא. וגם כשכן, אני לא חושב שאתם זוכרים אותי. אבל אתם בטח נהנים לראות שהערימה שלכם גדלה.

    אז אני פה. כל יום. אפילו פעמיים ושלוש. תלוי כמה מעניין בזירה. כשאתם מתקוטטים, או דנים בלהט בנושא מסויים, אני רוצה להתערב, אבל נזכר שאין לי רשות. אז אני נשאר צופה נלהב.
    יש לי המון השגות עליכם. הרבה פעמים אני רוצה לפנות למישהו מכם ולומר לו, היה הרבה יותר מוצלח אם היית ממשיך אחרת. אבל זה לא פייר, הוא מתאמץ ואני סתם עובר להנאתי ומעיר הערות. אז אני שותק.

    לפעמים אני חושב לעצמי, אולי אני אכנס גם, מה יכול להיות, לא ירביצו, לא יעליבו, וגם אם כן, זה לא ממש אני.
    אבל אני מעדיף לא להיחשף. אולי אתם לא שמים לב, אבל אני יודע עליכם המון פרטים. אתם שולפים אותם ממש בנדיבות. לא מספר אשראי או מספר הסתימות בפה, את זה לא תפרסמו. אבל לא חסר מידע. איפה אתם גרים, כמה ילדים יש לכם, האם יש בבעלותם רכב, האם טיילתם בחו"ל ואיפה, מה עניות דעתכם בנושאים רוחניים כלכליים וחינוכיים.

    יש מכם בעלי משנה סדורה בכל ענין והם מראשי המדברים בכל מקום. ממש "אין אומר ואין דברים בלי שנשמע קולם".
    ויש כאלה שהם פחות או יותר צופים מן הצד ורק מנידים באצבעם לאות שנהנו משנינותו של מאנדהו.

    אני אוהב להשקיף.
    פעם לפה, ופעם לשם. לפעמים אני מוצא אתכם נוכחים בכמה מקומות בו זמנית. איך אתם לא מתבלבלים?

    בפעילות הנוכחית הרגשתי שאתם מתכוונים ממש אלי. אני, השקוף והמשקיף.
    אולי הגיע הזמן להיכנס למעגל?
    כבוד המנהל, בבקשה, יש לי המון דברים שאני שומר בבטן. אני כמעט מתפוצץ. תכניס אותי דחוף.

    שלכם, @הגולש האלמוני

    אפטר:
    לא רציתי לכתוב על זבוב על הקיר ולא על מחלק התה, כי זה הרעיון הראשון שעולה בראש, ויש כלל בכתיבה שאומר, אל תכתוב על הרעיון הראשון, כי זה נדוש. מכירים את הכלל? מעניין. המצאתי אותו הרגע.

    חשבתי לכתוב על ילד קטן שרוצה לעבור את הכביש ומשווע ליחס, אבל פשוט רחמתי עליו אז הבאתי מישהו גדול שיעביר אותו, והסיפור נגמר מיד בלי פאנץ'.

    ההשראה מ @עבדקן הזכור לטוב שכתב פעם על משוטט אלמוני שעובר באישון לילה בין אולמות פרוג, מטייל, מגיב, ומלייק.

    פה אפשר לקרוא את השיר
     
    נערך לאחרונה ב: ‏10/7/19
  12. שיילה

    שיילה משתמש סופר מקצוען כתיבה ספרותית פרסום וקופירייטינג

    הצטרף:
    ‏2/11/15
    הודעות:
    1,913
    תודות :
    2,763
    נקודות:
    209
    עיסוק:
    ציור קופירייטינג וכתיבה
    מיקום:
    בני ברק
    (הקטע הזה צעק לי מהמגירה, נכתב בעבר)

    באותו היום היינו קופיפים מזן קפוצ'ין, מתפרקדים להנאתינו עם בננה מהבילה על ערסל מאובק, בגן חיות איפשהו ברמת גן.

    השמש בקושי זרחה, מעבר לגדר בוהים בנו זוג מבוגרים שהביאו איזה ילדה כנראה כדי שיוכלו להתלהב ללא חשדות מיותרים, אין להם מה לראות, אנחנו לא עובדים לפני ארוחת בוקר עם עזריאל.

    עזריאל הוא ידיד טוב, למרות שבעבר הוא היה בקשר עם השימפנזות, אנחנו מקבלים כל אחד, בפרט כשהוא חסר להקה וזקוק לתמיכה נפשית.

    צעקות רמות הקפיצו אותי מהערסל, מי זה על הבוקר, טיפסתי גבוה יותר, ליפפתי את זנבי על מוט הנדנדה ו...הופ נקודת תצפית אמנם הפוכה אבל מושלמת.

    "אני לא יכול להרשות כזה דבר" ,זה נשמע קולו של עזריאל, מוזר.

    "תשמע, זה יכול להציל אנשים, משנה להם את החיים" קול נשי קצת מחוספס, אפילו קצת מפחיד.

    "שערה של אנטילופה? מה את הולכת לעשות עם זה?" עזריאל נשמע לחוץ.

    "אולי אתה לא מכיר, אני מטפלת אנרגטית ומדיומית ידועה. וקראתי להנאתי בקפה של הבוקר על כך שמשערה של אנטילופה אפשר לרקוח תערובת המסלקת את השדין והרוחין מהבית ומהנפש"

    זה היה יותר מדי בשביל עזריאל, בדיוק הלילה הוא חלם על שדים וזה כנראה סימן משמיים.

    לא יודע למה אבל היא לא נראית לי האשה הזו, אולי זה בגלל הזווית והפנסים הדולקים עוד מהלילה, מאירים על ערפילי הבוקר ויוצרים סביבה הילה מסתורית, ירדתי מהעץ, לא נעים לבהות בהם כמו קוף.

    "איך את חושבת למרוט לי אנטילופה? להתחבא מאחורי הקיר ולעשות סאונד של דשא?" הקולות התקרבו, לפחות הוא לא שכח את ארוחת הבוקר שלי.

    גיחוך קל נשמע ,"זה עניין רציני חביבי, ליצנות לא תקח את זה לשום מקום", לפי רעד שקשוק המפתחות נשמע שעזריאל מבוהל עד לקצות אצבעותיו.

    "אוקיי יש לי רעיון, בשוקת המים של האנטילופות יש שערות בשפע, לכי תשתערי שם" כך עזריאל תוך שפיכת אגוזים לקערה, תמיד הוא אוכל איתנו אבל היום הוא נראה עסוק.

    "רעיון חמוד אבל, לא, אני צריכה שערה ארוכה מאזור הזנב" המהום קל נשמע, הפסקתי להקשיב, צריך לפצח את האגוזים. כל יום יש לנו רעיון אחר אבל היום נראה שיהיה קל, לאשה המוזרה יש נעל עם עקב מושלמת לפיצוח האגוזים.

    קפיצה מקצועית של ג'וני מבריחה את הגברת דרך שלולית המים, כשהיא משאירה אחריה את המפצח המעולה תחוב בבוץ.

    "ג'וני?! איך לא חשבתי על זה, אני גאון" זה היה עזריאל, עצרתי רגע עם האגוזים.

    "על מה אתה מדבר?" נשמע קול רועד מאחורי מיכל המים, זו הגברת, לא רואים אותה, היא נמוכה בלי הנעל הזו.

    "אחד התחביבים של ג'וני זה למשוך זנבות, שתי דקות בכלוב האנטילופות ותוכלי לעשות מעיל זנבות לשדים שלך"

    מכאן כבר לא ראיתי, אבל ממה שסיפר ג'וני בעייפות, האנטילופה לא אהבה את הפלישה. אז מה עשית? שאלתי אותו. כשהיא לא שמה לב נתתי לה שערה מהזנב שלי, מלמל.

    ג'וני נשאר ג'וני.

    ראיתי מרחוק את עזריאל יושב עם עיתון וכוס קפה של בוקר, מסתפק אם לקרוא את העיתון או את הקפה.


    ---------------------------------------
    אהבה ישנה לסגנון של אפרים קישון גורמת למח להתעוות לאיזורים יצירתיים ומוזרים.
     
    נערך לאחרונה ב: ‏11/7/19
  13. רותי רפפורט

    רותי רפפורט Moderator מנהל סופרות וכתיבה כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏14/11/18
    הודעות:
    1,448
    תודות :
    4,190
    נקודות:
    184
    סיפור לאתגר מאת הניקית @אסתי3311 :

    לאישה שנכנסה לחדר היו נעליים בצבע פנים כמעט בלי סוליה. בגרב שלה היתה רכבת קטנה שנראה לי רק אני ראיתי אותה. כשהרמתי את הראש ראיתי משקפי שמש מציצות מהתיק שהיה מונח על כתפה.

    "את יכולה לשבת", אמרה לה אמא. ואני ראיתי איך היא מתישבת על הצ'ופצ'יק של הכסא, ומעמידה את התיק שלה על הברכיים.

    "אז מה את יכולה לספר לי על עצמך?" שאלה אמא והניחה את המרפקים שלה על השולחן. "אני מבינה שהיית מנהלת של שרות לקוחות בסלקום?"

    "כן", התחילה האישה. לא ראיתי בדיוק מה היא עושה כי השולחן והתיק הסתירו לי אותה. כשיושבים על הרצפה אי אפשר לראות נורמלי. "חמש שנים הייתי אחראית צות, היו תחתי כ30 עובדות, תחומי האחריות היו בקרה על איכות השרות מבחינת מהירות מענה ושרותיות וניתוב העובדות למענה אדיב מחד, ושמירה על האינטרסים של החברה- מאידך".

    "אני שומעת", אמרה אמא. בטח שהיא שומעת. האוזניים שלה תמיד עובדות מצוין. "ולמה את מחפשת לעשות הסבה?"

    "האמת היא, שאני מחפשת תפקיד ניהולי במקום פחות המוני", האישה הורידה את התיק על הרצפה. הוא היה בצבע סגול- אפור. אוף. אני לא מבין כלום ממה שהן מדברות.

    "אמא, אני צריך צבע כתום, אני רוצה לצבוע את הילד הזה בג'ינג'י", אמא הושיטה לי לורד כתום זרחן, הגבות שלה עשו צורה של משולש. נראה לי היא התכוונה שאני אהיה בשקט.

    "אני רוצה מקום שיתיחס אלי כאינדבדואל, פחות מערכתי".

    משעמם לי. "אמא, לא יכול להיות שערות בכזה צבע זרחני, אני רוצה כתום אחר".

    "ולמה את חושבת שהעבודה אצלנו תתאים לך?" שאלה אמא וסמנה לי עם היד רגע. לא רוצה רגע. רוצה עכשיו. משעמם לי בחופש הזה. שונא ללכת לעבודה של אמא.

    "האמת היא, שאני צריכה לשמוע פרטים על המשרה, מלמעלה היה נשמע לי שאני אוכל לתרום לניהול הצות והמקום נשמע לי ממש משפ.."

    "אמא, אני צמא". אמא הוציאה מהתיק בקבוק. חבל שהיה לה בחדר שתיה. אני רוצה להסתובב בחוץ להכנס לחדר ישיבות. איזה שם מצחיק זה. ישיבות זה של הבחורים בכלל.

    "אספר לך קצת מה אנחנו מחפשים כאן", זה הולך להיות ארוך. מה יקרה אם אני אדגדג לאמא ברגל מתחת לשולחן? זה יכול להיות מענין ממש, "אנחנו מחפשים מישהי שתרכז תחתיה...אויש, מה זה היה?" הנה זה עובד. לקחתי מהר ביד את הצבע האדום. שאמא לא תקלוט שזה אני.

    "אז איפה אחזנו? התפקיד שאנחנו מחפשים לאייש דורש כישו.. אוי, יש כאן משהו בחדר, הפעם זה אמיתי". אמא הסתכלה מתחת השולחן. לא היה שם כלום. רק עט אחד, שקית נילון של הסנדוויץ' שלה מהבוקר ואני. היא לא ראתה שם שום ג'וק או מקק שיכול היה לדגדג אותה.

    [​IMG]
    עכשיו אני רוצה לראות איך זה עובד על האישה הזו. "אני מצטערת על השיחה המקוטעת, מקווה שעכשיו יהיה לנו רצף הגיוני, אז בקיצור..." האישה ממש קפצה מהכיסא. "יש כאן משהו, אז אני לא טועה", אמרה אמא ושוב לא ראתה כלום על הרצפה.

    ואני רק שמחתי לראות את האישה יוצאת מהחדר עם חיוך קצת מוזר ואת אמא קוראת לעובד הנקיון להפוך את החדר "עד שמה שזה לא יהיה ימצא ויועבר להשמדה".

    ----

    אפטר קטע:

    ניסיתי לחשוב על סצנה במיקום מענין. 'ראיון עבודה יכול להיות מקורי', חשבתי לעצמי. 'אבל מי למען ה' יחדור שם לחדר?"

    אז בתחילה חשבתי שהמרואיינת תבוא כמו אחת שעושה שגיאה פטאלית עם תינוק. "לא מצאתי לו בייביסיטר". בהמשך החלטתי להביא טוויסט מפתיע יותר: הילד יהיה הבן של המראינת, כך הרוחתי תאור ממשלב ילדותי ולא ממשלב תינוקי, החופש הגדול בכלל סגר לי פינה, וכך נולד הקטע הזה.
     
  14. רותי רפפורט

    רותי רפפורט Moderator מנהל סופרות וכתיבה כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏14/11/18
    הודעות:
    1,448
    תודות :
    4,190
    נקודות:
    184
    הניק @undo:

    אני יודע שהיא לחוצה. אני מרגיש זאת על בשרי ממש.
    הדד ליין שלה כבר ז"ל, ובדיוק עכשיו התוכנה לא מגיבה, אולי אבדה את ההכרה.
    איך אני יודע? היא לוחצת בעצבים על האונה השמאלית שלי, עד שאני שוקל לקחת חופשת מחלה.
    הצצתי אל המסך, ככה מלמטה למעלה. זה היה מפחיד. אמרתי לכם שהתוכנה הזו אבדה את ההכרה. עכשיו היא היתה כבר חיוורת לגמרי. תזמינו מד"א!
    אני מכיר את התהליך, תכף התוכנה תשחיר ותסגר, ואז כבר יהיה מאוחר מדי.
    בינתיים המתכנתת הזו מסובבת אותי במעגלים על הפד שלי, זה עם התמונה של התינוק שלה. הוא מחייך אלי. היא עצבנית.
    יש לי כבר בחילות מהסיבובים האלו, כשמד"א יבואו, אני אבקש מהם משהו נגד בחילות. וגם משהו להרגעה, בשביל המתכנתת.
    "המחשב הזה עוד יוציא אותי מדעתי", היא לחששה. ואני ידעתי שכבר מזמן היא יצאה. אחרת, למה היא דופקת אותי על השולחן, ולוחצת עלי באילו אני כדור עצבים.
    בסוף התוכנה התאוששה. המתכנתת לא. היא הזיזה אותי בעצבנות מפינה לפינה ומדי פעם לחצה עלי חזק. זה כאב. בסוף פגעתי (בלי כוונה, מבטיח!) בכוס הקפה הפושרת. הקפה נשפך על השולחן ועל הפד שלי. ליקקתי. היה טעים.
    גם התינוק שלה טעם, הוא היה נראה מרוצה.

    ------
    אפטר קטע
    אני מול מחשב.
     
  15. הפקות כתיבה

    הפקות כתיבה משתמש מקצוען כתיבה ספרותית סאונד ומוזיקה

    הצטרף:
    ‏4/5/18
    הודעות:
    215
    תודות :
    1,240
    נקודות:
    149
    עיסוק:
    מנגנת וכותבת את החיים.
    מיקום:
    מרכז
    בס"ד

    דלתות הזכוכית הגדולות נפתחות והקור כמו גם המוזיקה מציפים אותי, מהווים ניגוד מבהיל ללהט הדביק, הכבד ששורר בחוץ. לוקח לי זמן להתרגל למוזיקה הזו, עד לשלב בו אני לא שומעת אותה בכלל. אבל עכשיו הטראנסים דוקרים לי את האזניים ואיזה ראפ סגנון דיכאוני מתנגן בפול ווליום. הריח חדש, והמראות ססגוניים ונוצצים, ואני מתחילה לנבור בשאננות, בוחנת פריטים עם טיקטים יוקרתיים שאולי יהפכו לשלי עוד דקות. עוברת לחנות הבאה. נתקלת בדוכן פרחים. "סליחה, כמה עולה הלזיאנטוס?". מסתובבת. אני רואה זו"צ בוחן זרי פרחים, כנראה לשבת.

    עוברת הלאה. הדלתות של ZARA מכריזות על סייל ואני מחישה את צעדי. מרפרפת במבטי על שמלות ועל תיקים, מתאימה חצאית לנעל ונכנסת לחלק האחורי של החנות, אולי גם פה יהיה משהו מענין. מאחורי אני שומעת קול שקט, מהסס:

    "איך השמלה הזו, הכחולה עם הפסים"?

    "אממ... לא יודעת... מה אתה חושב?"

    "מאד יפה לך כחול. להוריד מהמדף? את מידה... 34? אולי נצר את זה אח"כ".

    "אממממ... לא ... לא יודעת, לא נראה לי..."

    "בואי, כדאי לך. זה ישתלב לך יפה עם העיניים. את יודעת מה, אולי משהו חי, שיתן לך חיות. כתום, צהוב, ורוד חזק. הנה, יש שם משהו עם קשירה במותן, אני אביא לך. תישארי כאן".

    אני מסתובבת באקראיות, ונדהמת לגלות אברך צדיק במלעיל, פונה לעבר מוכרת ומבקש מידה.

    אתה! תתביש לך. שב עם הגמרא! ואישתו! מה את חושבת לך, איך יהיה לך אברך אם הוא ככה מסתובב פה חופשי! המוזיקה והתמונות והמראות! קשה לך לבחור לבד? אני מדמיינת את האישה הזו, צעירה עם מבט של שנה ראשונה, מחייכת בעיניים מהבהבות, לבושה יקר ותואם: רוצה את הטעם של בעלי... בטח... תביני, ח י י ב ת שהוא יבוא איתי, לא יכולה בלעדיו...

    כמה מרגש... תשאירי אותו בבית. מזוית העין אני רואה אותו חוזר עם שמלה פרחונית, יפה, אין מה לומר, אולי אני אקח אותה גם לעצמי...

    "הנה, רחלי. בואי תמדדי. זה יהיה לך מקסים".

    "תודה זאבי... לא, לא נראה לי... מה אני צריכה שמלה כזאת, אני לא צריכה... לא יודעת..."

    מהססת... סנובית. כזאת זו"צה.

    "רחלי את יכולה למדוד כאן. אין כאן אף אחת . זה כל כך יוסיף לך לפנים, וישפר את הרגשה... בואי רחלי."

    "אממממ... טוב, אני אמדוד. אבל לא כאן. אולי נלך לחדרי מדידה".

    "אוקי. בואי אחרי".

    אני מסתובבת באלכסון, רואה אותו פוסע לאט, מחזיק בשמלה ואוסף על הדרך נעל בצבע כחול נייבי עם אבנים מקדימה. יש לו טעם.

    ואז אני רואה אותה.

    חיוורת, נתמכת, מדדה בקושי, סביב לעיניים שלה ערפל טהור, ששייך לאלו שכבר אין להם גבות או ריסים.

    אלוקים.

    אני בוכה.



    ***

    אפטר קטע:
    טוב, הייתי בקניון, וזו הסצנה שראיתי.
    אני אכן ביקורתית, לצערי,
    והמקרה הזה זעזע אותי ולא נתן לי מנוחה (אה כן- אני גם רגשנית), והביא אותי לחשוב הרבה על זה שאין לנו יכולת להשקיף ולבקר. ולדון.
     
    נערך לאחרונה ב: ‏11/7/19
    נתיבה, 8695, ר. פרצמן ו-51 משתמשים נוספים מודים על התגובה.
  16. מם יוד

    מם יוד משתמש פעיל כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏26/7/17
    הודעות:
    53
    תודות :
    281
    נקודות:
    59
    עיסוק:
    הוראה וכתיבה עיונית
    השעה כבר מאוחרת, היו פקקים נוראיים. וכמו באפקט הדומינו, עבירה גוררת עבירה,
    גם הסיבוב הבא יהיה באיחור. האוטובוס העירוני מלא עד אפס מקום.
    נס שיש לי כסא שמור, ואף אחד לא יכול לתפוס לי אותו.
    אמנם הוא לא נוח כמו הכסא של הבינעירוני,
    אבל אני לא מתפנק. אין לי כזו אופציה.
    נוסעים עולים ויורדים, יושבים ועומדים, מקטרים ומתלוננים.
    "שוב הם הביאו אוטובוס פנימי לנסיעה בינעירונית, למה הם עושים את זה?
    שיביאו עוד אוטובוסים, איזו התעללות בנוסעים"
    נוסח התגובות משתנה מפעם לפעם, הסגנון אחיד.
    אני עוצר בתחנה. מעביר כרטיסים בשעמום חדגוני, סוגר דלת קדמית, מתחיל לסגור אחורנית
    ואז זה מגיע, צעקות. "נהג, נהג, רגע תעצור!"
    הו, אז הם שמים לב שיש כאן עוד מישהו שפותח וסוגר, נוסע ועוצר, מחכה לרצים,משתדל למהר
    שומע תלונות שלא נגמרות...
    אבל למה הם צועקים, למען ד'?
    עוצר, מסתובב.
    אישה אדומה מחום וממאמץ, עגלה ממותגת, צרורות של תיקים ושקיות
    ורק משהו אחד גלש מעדנות בזמן העלייה לאוטובוס אל הכביש.
    התינוק.

    ***
    ההשראה
    א. באחד האוטובוסים שאני פוגשת תלוי קטע שכתב הנהג: האיש השקוף.
    אומרים לו תודה לפחות?
    ב. הסיפור אמיתי. לגמרי.
     
  17. אורית חזן

    אורית חזן משתמש מקצוען כתיבה ספרותית

    הצטרף:
    ‏18/4/18
    הודעות:
    1,801
    תודות :
    5,811
    נקודות:
    184
    עלטה, זה רק הירח שמאיר כאן את החושך. העצים לא בתנועה כלל, הם עומדים כדוממים. צרצור דק של צרצרים מכל הכיוונים ומכוניות ששועטות מידי פעם בכביש הדו סיטרי החשוך.
    אסור לעקוף בכביש דו סיטרי, התאונות הכי מחרידות מתרחשות בעקיפה.
    אני מגיע לשם כל פעם מחדש, מזדעזע מהמראות שמיסרים אותי שורטים בציפורנים חדות, משאירים דם על קירות ליבי.
    גם עכשיו בכביש פורוש שוררת חשכה מוחלטת, בדרך כלל הדרך מוארת, אני תוהה מה גרם להפסקת חשמל, בדכ יש כאן אנשים שעושים הליכה הפעם החושך הרתיע אותם, משאיר את הכביש ריק.
    כשאני מגיע להתרחשות אני מנסה לעצום את העינים, ולא להסתכל על הדמויות המדממות על הכביש, נמצאים שם אנשי מדא ואיחוד הצלה, שלוש ניידות טיפול נמרץ.
    שלושה כלי רכב מעורבים בתאונה העוקף הנעקף וזה שבחוסר מזלו בדיוק הגיע ממול.
    אני מנסה להתקרב להגיע לדני ושומע ויכוח בין שני הרופאים של מד"א.
    "תעזוב את הבחור, יש לו דום לב" זה דר גיל "יש כאן מבוגר צריך עזרה איתו" דר בדיר מביט בדני ואז בשימי המבוגר ומקבל החלטה, הוא הודף אותי בגסות ומבצע בדני החייאה, קריאותיו של דר גיל לא עוזרות ודר בדיר לא מתיאש הוא נותן את נשימתו ולא משחרר אותו מבין ידיו.
    אני עומד מהצד, מביט על דר בדיר, אם לא היה כל כך חם היתי חושב שיורד מבול. הוא רועד והזיעה שניגרת ממנו שוטפת גם את דני.
    ארבעים דקות אני ממתין בשקט בד"ר בדיר מעריץ אותו, הוא לא מתייאש.

    מעלים את דני לאמבולנס אני אחריהם, ורק שהם מגיעים לבית חולים הלב של דני מאותת ואני מבין שלא צריך אותי.

    הוא ניצח אותי דר בדיר, הוא הציל את דני מהמוות ונתן לו חיים!

    אפטר:
    המספר זה מלאך המוות,
    אחרי ששמעתי היום סיפור כזה אמיתי.רופא שלא התייאש והציל חולה לאחר דם לב.
    והרעיון זה מהספר גנבת הספרים!
     
    נערך לאחרונה ב: ‏12/7/19 ב- 01:42
  18. זיסונת

    זיסונת משתמש מקצוען כתיבה ספרותית פרסום וקופירייטינג

    הצטרף:
    ‏3/12/15
    הודעות:
    290
    תודות :
    611
    נקודות:
    109
    מזל טוב קולני וחורק.

    היא כאן.

    על פניה חיוך גדול. גדול מדי.

    טפשי ומביך. לטעמי.

    "איפה הקטנטן"? "איפה הוא"?

    הקטקטנן, חסר השם מרים גבה שמאלית פותח חרך להצצה סקרנית .

    "יו! מלאך! לא דומה לאבא שלו בכלל! בדיוק שולמית! קופי!"

    המילים הנורות מפיה בקצב של מתח יריות, מתפוצצות אל חלל בית המדרש, יוצרות הדים בלתי מותאמים הגורמים לכל זוגות העיניים שבעזרת הנשים לאתר את מוקד הרעש.

    "כמה הוא נולד"?

    יפי עונה לה בשקט.

    "כמה? אני לא שומעת?" רועם קולה.

    "שלוש תשע מאות ארבעים"!! היא מריעה את המידע.

    " איך ילדת אותו"?? כאן הטון דווקא מונמך במעט. ועדין, אני שומעת אותו היטב וכפות ידי אגרופים.

    בשביל מה היא באה בכלל? אני זועמת. מצטודדת מאחורי עמוד בטון כעור.

    "מזל טוב"! היא פונה לחמותה של יפי. "הרבה נחת. הרבה נחת." היא ממהרת לסיים את לחיצת היד נראית נבוכה פתאום ומסתכלת במהירות לצדדים מחפשת עוד משהו. עוד משהיא.

    אני מתכווצת עוד יותר.

    אוף. למה היא באה לפה?

    "אני הסבתא"! מצהירה בגאווה על מעמדה באזני אישה נאה וחייכנית שנעמדה בקרבתה. שתי מילים שעונות ברורות לשאלה המתעצבנת בתוכי.

    יד חלקה ענודת טבעת לוחצת יד גדולה וגמלונית. שרוול שמלת תחרה נושק לשרוול בד רחב ומעובה.

    "מזל טוב, סבתא" ההיא מחייכת אליה בנדיבות.

    "מזל רע" אני חושבת בזעף.

    ובאותו רגע לוכדות עיניה את צדדותי הנחבאת אל העמוד.

    "שולמית"!! היא מריעה כלפי.

    ממהרת ומחבקת אותי בידיה העבות.

    ריח חמוץ מתפשט סביבי.

    "מזל טוב"! היא מתרגשת.

    מזל טוב?! לו יהי.

    מותחת חיוך קטנטן למען הסבתא של התינוק.

    למען אמא שלי.


    ***

    הפעמים בהן אנו מייחלים להיות שקופים.
    כמהים להתפטר מהחיבור שלנו לתמונה הכעורה. לפחות זמנית.
     
  19. מ"ם

    מ"ם Moderator מנהל עורך תורני כתיבה ספרותית איור וציור מקצועי פרסום וקופירייטינג

    הצטרף:
    ‏17/4/18
    הודעות:
    1,298
    תודות :
    14,533
    נקודות:
    247
    ב"ה.



    אם אתה שוכר דירה באלפיים שקל, אל תצפה שיהיה בידוד בקירות.

    הייתי מדפיס את המשפט הזה על מגנט ותולה על המקרר, אבל המקרר שנכנס ליחידת הדיור הזו בשיכוני שמואל הנביא קטן מדי. הוא כבר תפוס בכל המשפטים החכמים הקודמים כמו "אם היינו יודעים עד כמה קל לגדל נכדים היינו מגדלים אותם לפני הילדים".

    אז כמה הנזק? בדרך כלל לא נורא. כשבת השכנים מתאמנת על נגינה באורגנית ואתה הולך ל"כלבו בר אילן" לקנות אטמי אוזניים – זה 30 ש"ח לשני זוגות. כשהתינוק מתעורר בלילה מבלנדר-יד בקומה מעל - זה כבר נזק של כמה שעות עבודה ביום המחרת. כך גם בדוגמה השלישית שמיותר להביא רק כי מקובל לתת תמיד שלוש דוגמאות.

    אבל אז הגיע הזוג הטרי לגור מעבר לקיר.

    (מנגינת מעבר נוגה מבית אורגנית ילדת השכנים).

    *

    "את לא תדברי אליי ככה". הקול שלו בס. גברי. בוגר - ועדיין ילדותי.

    היא עונה משהו. הקול שלה דק, נמוך ומתנצל. קשה לשמוע בדיוק, וטוב שכך.

    הוא כבר צועק. זועם. מחבר משפטים ברצף לעיסה אחת.

    שנינו זעים על הכיסאות במטבח בחוסר נוחות. לא נעים להיות עדים. לפחות הילדים כבר ישנים.

    ואז שמענו את הצלצול. לא בדלת.

    ועוד אחד. ועוד אחד.

    ויבבה חנוקה, פצועה, בלתי אפשרית.

    *

    ראיתי אותו ב"כל זול". ילד חמד. חליפה חדשה משובצת ונאה. מלמדת על טוב טעם בעליה...

    חיוך קל תלוי על שפתיו. מהנהן לי לשלום של שכנים.

    אנחנו כנראה שכנים שקטים במיוחד אם הם עדיין לא שמו לב עד כמה שהבידוד בין הדירות מזערי עד לא קיים.

    *

    "אתה חייב לעשות משהו". שולי בורחת לחדר, מגוננת על אוזניה מצלצולים וחבטות.

    - "מה אני יכול לעשות? אולי כך מקובל אצלם. אני לא יודע. לא מבין בזה. יכול להיות שהתערבות רק תזיק".

    - "תתייעץ עם מישהו שכן מבין".

    - "ואם כן, מה אז? אם כבר את צריכה לפנות אליה. להציע לה עזרה".

    - "אני... גם לא".

    *

    פחות מחודשיים אחר כך חנתה משאית הובלות בחצר. לדירה נורמלית, ברמת שלמה. הספקתי לשמוע.

    דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם, אומרים.

    ***


    אפטר – מעשה שהיה כך היה.

    אם מישהו שמכיר את הזוג יכול להטיף מעט צרי על מכאובי מאז וללחוש שהכול בסדר איתם או לחילופין נפרדו איש ואישה לדרכיהם לשלום – הלוואי. והיה זה שכר הפרסום.
     
  20. אפקטכתיב

    אפקטכתיב משתמש מקצוען כתיבה ספרותית פרסום וקופירייטינג

    הצטרף:
    ‏26/3/19
    הודעות:
    600
    תודות :
    1,605
    נקודות:
    169
    שְקופָה ומְשַקֶפֶת

    10:30
    אני יושבת על הכורסא בקלינקה שלי, ממתינה לפגישה השבועית עם רחל. בפעם הקודמת היא יצאה סוערת במקצת ונשטפה בגל של זיכרונות ואז הזמן נגמר ולא הספקנו לעבד את הרגשות שלה כראוי. היום אבדוק מה נוכח אצלה ואיפה זה "פוגש" אותה ואתן לה כלים להתמודדות.

    טריקת דלת נשמעת, רחל נכנסת בסערה ואני מתנערת מהקולות ומהמחשבות ומתפנה לשקף את רחל ולתת לה את הזמן והמקום הנדרשים.

    שלום רחל! איך את מרגשה היום? פגישה שעברת יצאת מוצפת כך נראה לי. אז בואי ספרי לי, איך עבר עליך השבוע? זה בסדר גמור אם תשתפי אותי בכל רגש שתמצאי לנכון לשתף, החדר שלי הוא מרחב בטוח שאפשר להשמיע בו הכל.

    אממ... אני קצת מבולבלת ומוצפת עכשיו וככה הרגשתי כל השבוע, אבל נראה לי שהנקודה הכואבת,שגורמת לי להתפרק,כל פעם היא שאני מרגישה שלא שומעים אותי, שלמעשה לא שמעו אותי מעולם, אני ממש מרגישה כמו קיר,לא בעצם לא קיר, קיר הוא לבן ואני שקופה, את מבינה, מיכל?

    כן,כן, אני מהנהנת, אהה, בוודאי שאני מבינה.
    אני שומעת את מה שאת מספרת. את בעצם מתארת תחושה של שקיפות.

    כן,לא,כן אני פשוט מרגישה שקופה. כשאני בחברה לא ממש רואים אותי ושומעים אותי,אני מרגישה שיש לי הרבה מה לומר אבל את מי זה מעניין?? אני סתם יושבת ולי אין מקום גם לשתף ולדבר. אז התרגלתי פשוט לא לשתף, לא לדבר, רק לשבת ולהקשיב. התייאשתי מלנסות להשתלב בשיחה...

    אני נותנת למילים להדהד עוד כמה שניות,ואז אני מזדהה באמפתיה לנוכח הכאב הנוכח בחדר:
    אני שומעת רחל, את מתארת הרבה כאב. אלו באמת תחושות מאוד קשות, כואב להסתובב בהרגשה הזו. כולנו זקוקים להיראות, זה צורך טבעי, אנושי.
    האם את מכירה את התחושה השקופה הזו מעוד מקרים בחיים,מהעבר? אולי משנות הילדות?
    אני מנסה לברר היכן נמצא השורש לחוויות שהיא מתארת.

    יכול להיות, אני לא יודעת, זה הגיוני כי גדלתי בבית עם הרבה ילדים, והייתי בדיוק באמצע ה"סנדוויץ'". היו את הגדולים האחראיים והקטנים המפונקים ואלי לאף אחד לא היה זמן, אף פעם לא הרגשתי חשובה מספיק, אולי כשהייתי חולה עם חום גבוה התייחסו אלי וכשזה עבר, גם היחס עבר ונעלם.

    נשמע ממש כואב, להיות ילדה שלא מקבלת את היחס שהיא זקוקה לו והיית כל כך לבד וחסרת אונים.
    רחל בולעת את הרוק ואת הדמעות ועונה בקול חלוש: נכון.
    ניכרת עליה ההקלה למשמע התיאור המבין את הסבל שעברה בכל השנים.

    רחל,בואי נתקדם ברשותך עוד שלב, לו היית יכולה לבחור חפץ שיתאר את התחושות שלך, באיזה חפץ היית בוחרת?

    אממ...אולי עציץ?

    אני מהנהנת בעדינות,ומחווה בשפת הגוף הבנה וקרבה.
    מה יש לעציץ לספר לנו? איך הוא מרגיש עכשיו?

    הוא מרגיש שנמאס לו כבר להיות נוכח בלי לזוז, בלי להישמע. בלי יחס בלי כלום. זה כואב מאד להיות עציץ, בעצם.

    אז את מתארת חוויית - ריקנות , אם אני מפרשת נכון את מה שאת אומרת?

    כן, ריקנות, אין מקום, אין עתיד, אין עבר, אין שום יחס, זה נורא.

    ורק משהתחילה לרחם על העציץ ירדו לפתע הדמעות.

    אני עוצרת ונותנת לכאב לצוף הגשתי טישו וכוס מים ושידרתי לה "אני אתך וזה בסדר גם לבכות, יש לזה מקום"

    היא מנגבת את הדמעות, נאנחת ושותקת.

    איך את מרגישה עכשיו? אני מנסה לאסוף את הרגשות שבחדר ולחזור להווה ולמציאות המורכבת.

    אני מרגישה הרבה יותר טוב, כי אם אני בוכה כנראה שאני כן קיימת. את מבינה? אני כבר נראית לעצמי לא קיימת במציאות.

    בוודאי שאת קיימת, את קיימת וחשובה מאד ואת אמיצה שבחרת לעשות תהליך משמעותי עם עצמך. אני חושבת שכדאי גם שניתן מקום לרחל השקופה לומר את דברה היא גם קיימת למרות שאינה נראית ויש לה קול למרות שאינה תמיד נשמעת.

    אז אנחנו מתקדמות לקראת סוף המפגש. והייתי רוצה לשמוע ממך איך את מסכמת את הפגישה הזו? עם מה את יוצאת? מה את לוקחת אתך צידה לדרך?

    אני חושבת שהשיקוף שלך עזר לי לראשונה להרגיש פחות שקופה.

    אני ממש שמחה לשמוע. ואולי, ככה לסיום, אתן לך עצה שקראתי בספר "כיצד לרכוש ידידים והשפעה" :
    "זכרו כי לשמו של אדם יש בעיניו הצליל הנעים ביותר"
    קראי לאנשים בשמם הפרטי, רחל, חייכי אליהם והעולם יחייך אליך בחזרה בעזרת ד'. אני בטוחה שכך תצליחי לרכוש הרבה ידידות וקשרים עמוקים מלאי צבע.
    להתראות יקרה בשבוע הבא.
    להתראות

    ************

    16:00
    אני מסירה את כובע היועצת, מנסה להיזכר במטלות היום,
    נזכרת שהבטחתי לילדים שאקח אותם לגן העיר בשכונה החדשה. אני נכנסת לגינה ומחפשת מקום מוצל לנחות עליו עם שלל הבקבוקים והאביזרים. איני מכירה שם אף אחת ואין אף מקום ישיבה פנוי לכולנו,יש רק קצה של ספסל שלכל אורכו מתנהלת שיחה צפופה ועסיסית ולא נעים להפריע להן באמצע.
    "אהמ... סליחה..." אני מנסה להסב את תשומת ליבן "סליחה ,יושבים כאן?"
    -"לא"

    לא וזהו, הן ממשיכות לדבר ביניהן , כאילו אני עציץ, הן פשוט מתעלמות מקיומי ועוברות לנתח את המתכונים בעיתון ומשם לדון על מכירות סוף עונה ומבצעי טיטולים. ואף לא צל צלו של מבט מופנה לעברי ואף לא מילה או ניסיון לשמוע מה אני חושבת ואיך קוראים לי בכלל ובני כמה ילדי החמודים והמטופחים שלי שמסתובבים לידי עליזים ומאושרים ורק רוצים להשתולל ולהתנדנד .
    אז הלכתי לנדנד את הילדים בנדנדה, כשגם הרגשות שלי מתנדנדות לי בפנים,והשארתי את התיק על הספסל. כשחזרתי מצאתי אותו זרוק על הרצפה, מלוכלך ומרוקן מתכולתו. ומישהי אחרת יושבת במקום "שלי", מתרווחת בהנאה ומפטפטת. הכל התפזר על הארץ, גם כבודי הרמוס והקולות בראש התחילו להיות לי קצת מוכרים, הם מזמזמים לי מנגינה מוכרת מזירה אחרת: "איפה זה פוגש אותך?" איי, זה פוגש אותי כאן ועכשיו, ללא כפפות וללא רחמים, האם נהפכתי לשקופה, אני שואלת את עצמי? צובטת חזק בכדי לוודא, הצביטה כואבת אבל זו שבלב בוערת יותר. מסתבר שכך מרגישים שקופי החיים.

    אני חוזרת הביתה מרוטה, משתפת את בעלי שמציע לי פתרון מהיר ומוצלח לפעם הבאה, כדאי רק להציץ בספר המונח על השידה ליד המיטה,יש לספר שם מעניין:"כיצד לרכוש ידידים והשפעה" והוא מתאים בדיוק לכאלה מצבים מביכים,כתוב בו שכדאי לקרוא בשם הפרטי ותוך כדי שיחה לחייך אל האנשים, את מבינה מיכל?

    האם אני מבינה?! חשבתי שאני מבינה אמרתי שאני מבינה, הייתי בטוחה שאני שומעת משקפת ומכילה, מחילה מסתבר שרק עכשיו אני מבינה רחל, כן, כן, רק עכשיו אני מבינה באמת.

    ה"אפטר קטע" בנספח כאן: https://www.prog.co.il/threads/נספח-לאתגר-שקוף-ומשקיף.459779/page-4#post-6661328
     
    נערך לאחרונה ב: ‏15/7/19 ב- 03:26
    8695, ר. פרצמן, מ"ם ו-10 משתמשים נוספים מודים על התגובה.