ב"ה.
במוצאי סוכות אחד, אחרי שסיימתי לשפוך באוזנו של קויפמן את כל העצבים שהצטברו לי על עיתוני החג, הגענו להחלטה. אנחנו מקימים עיתון חדש.
בלי פרסומות, בלי כתבות שיווקיות מוסוות, בלי כתבות שיווקיות לא מוסוות, בלי שטיקים. קצת דברי תורה, סיפורים מעניינים, קצת פלפול בענייני דיומא (הפוליטיים, כמובן), וטור סאטירי - הדובדבן שבקצפת.
"איך יהיה לנו טור סאטירי?" התעניין קויפמן, אחרי שסיים לשמוע את הרעיון החדש שלי בלי להתפרץ אפילו פעם אחת.
"אוהו, את זה תשאיר לי. אתה תחפש את המייבינים שישמחו לכתוב לנו כמה הגיגים על המצב הפוליטי, ואני אטפל בכל השאר. סמוך עליי." נפרדנו בהתפצלות הרחובות, עם לבבות מלאי תקווה.
בדרך שנשארה לי עד הבית, חייגתי לאברמוביץ. שיחה אחת פחות לנהל בבית, מה טוב. תכננתי לעשות לאשתי הפתעה - בעלה עורך עיתון! כל החברות שלה יתעלפו מקנאה. אבל אברמוביץ לא ענה. גולד - המועמד לכתיבת הטור הסאטירי, דווקא כן.
"גולד, מה העניינים?"
"לפני שהתקשרת או אחרי שתנתק?" הוא שאל. גנחתי.
"נעשה את זה מהר. פתחתי עיתון, תפוצה של כמה אלפים, הכל מוכן, אני רק צריך שתכתוב לי איזה טור. כמו שאתה יודע, אנשים יעופו על זה."
"תפוצה של כמה אלפים?" הוא נתפס לתחילת הנאום, מעצבן.
"בטח, בדמיון שלי. ובעזרת ה' גם במציאות, אם תואיל בטובך להצטרף למשימה." לא פירטתי לו את המניע להקמת העיתון. סבא רבא שלו הקים את העיתון החרדי הראשון, או משהו כזה. מעדיף לא להסתבך. "בקיצור, מה אומר? אתה איתנו?"
"אהממ… תשמע…" הוא התחיל בגמגום לא אופייני. "אני אשמח, אבל כמה…? זאת אומרת…" היה נשמע שהוא חובט במישהו בתוכו, ואז שאל בנחרצות: "כמה אתה משלם?"
"משלם?!" השתנקתי. הפלאפון נמחץ אליי, מפחד שאעיף אותו מרוב הפתעה. "שכרך רב מן השמיים," התפייטתי. "וחוץ מזה, אני משלם בקרדיט, נטו. תחשוב כמה עבודות יגיעו לך מהטור הזה! כל אחד מעשרות אלפי הקוראים ירוץ להזמין ממך עבודה!"
"אלפי, לא עשרות אלפי," הוא תיקן במרירות. "לא תודה. לא קונה את זה. ובעיקר, זה לא יקנה לי לחם במכולת."
"טוב, בחירה שלך. אפנה למישהו אחר, ואציע לו את ההצעה המפתה שאי אפשר לסרב לה."
"עובדה שאפשר," אמר, וניתק.
הסתובבתי ליד הכניסה לבניין והתקשרתי לעוד כמה מועמדים. כולם סירבו, ללא יוצא מן הכלל. חשדתי שגולד הזהיר אותם מפניי ומפני הצעתי הנדיבה, שייבוש לו! עליתי הביתה, לשמחתי הרבה הוא היה ריק. ישבתי על הספה, סיכמתי לעצמי בראש את הנתונים כמו עורך עיתון אמיתי, והגעתי למסקנה שנצטרך לשלם לכותבים. אין מה לעשות.
"קויפמן, אתה שומע? תעזוב את הכותבים, תשיג לי כמה אנשים שמוכנים לפרסם---" הוא הפיק שיעול מודגש ביותר מעבר לקו, והתעשתי. "מה פתאום לפרסם? אני אמרתי את המילה הזו?! מה פתאום? אמרתי… שתשיג חסויות!"
"מה ההבדל?" הוא שאל בתמימות.
"הבדל של שמיים וארץ!" זעקתי. "פרסומות זה דבר מעצבן, מציק, מתסכל, מעיק, מסנוור, ממלא לך את כל העיתון בתמונות של דברים שאתה לא צריך, ובסוף האישה קונה אותם כי הפ-ר-סו-מותתת," משכתי את המילה באיום, "שכנעו אותה שהיא צריכה אותם. חסויות, לעומת זאת, זה דבר צנוע, נעים, נחבא אל הכלים, מעשי, נחמד. נשים עמוד בסוף העיתון עם משבצות של כל נותני החסות במרוכז. מי שרוצה, יוכל לקרוע את הדף מייד כשהעיתון מגיע אליו, ולא לראות אותן בכלל."
"מי הם נותני החסות הנדיבים הללו שמסכימים שלא יראו את הפרסו- את החסויות שלהם בכלל? ואיך תגיע אליהם?"
"שאלה טובה. ובכן, זה התפקיד שלך. סומך עליך שתבצע אותו במאה אחוז. אני בינתיים אלך לאכול ארוחת צהריים ואמשיך להתקשר לכותבים פוטנציאליים. נהיה בקשר." כעבור שעה של שיחות חסרות תוחלת עם סופרים מן השורה הראשונה, השנייה, והעשירית בציבור שלנו, התקשר אליי קויפמן עם בשורה.
"לא מצאתי את הנדיבים שאתה מחפש, אבל בחנות אחת שביקרתי בה, היה מוכר שהיה נראה בן מאה, שהתחיל לספר לי שכל חייו חלם להקים עיתון…"
"אוי," השתתפתי בצערו של חברי, וגם בצערי שלי, כי חששתי שהסיפור עוד ארוך.
"ועכשיו, כשמגיע אליו איש צעיר עם חלום שהוא מגשים - ולא סיפרתי לו שזה לא החלום שלי אלא שלך, ושנגררתי אליו מחוסר ברירה - בקיצור, הוא ישמח לעזור."
"ו…" המתח גאה.
"הוא מוכן לתת לנו זוג נעלי תינוק מהחנות שלו, כדי שנשחד בהן כותבים שיכתבו לנו בעיתון."
"מה?!" הפעם הטלפון נחת על הרצפה בקול התרסקות. החזרתי את הבטריה והמכסה ושבתי אל סיפורו מסמר השיער של קויפמן.
"גם אני הגבתי ככה. הוא הסביר לי שאלו נעליים יקרות מאוד, כל אמא תשמח לנעול אותן לרגלי בנה התינוק."
"אנחנו צריכים דווקא את האבות," הגבתי. "בכל מקרה, אני מקווה שלא לקחת אותן."
"האמת שכן. הוא דחף לי אותן לידיים, לא רציתי לסרב. הן יושבות עכשיו מולי, קטנטנות, תכולות ומתוקות. אולי אכתוב לך את הסיפור הזה לעיתון, ואקבל בתמורה את הנעליים?"
"לא. אתה תכתוב לנו בכל מקרה. אפשר את הסיפור הזה, לא משנה בדיוק. ויש לי רעיון!" הברקתי. "נמכור את הנעליים, ובכסף שנקבל - נשלם לכותבים האחרים!"
"אם אתה מתעקש," הוא נאנח. "רגע, הכותבים האחרים? איך באמת התקדמת? יש עוד כותבים, חוץ ממני?"
הרכנתי את ראשי, למרות שהוא לא יכול היה לראות את הפוזה ולהבין את התשובה לבד.
"לא. אף אחד לא מסכים לכתוב, אפילו בתשלום סמלי. העולם הזה התפכח, אני אומר לך. זה לא היה קורה לפני עשר שנים. אז היית רואה סופרים, ציירים, מעצבים, כל מיני, רודפים אחרי משרות תמורת קרדיט מזערי. היית יכול להוציא עיתון עם מתחילים שרצו להיכנס לשוק, ואפילו לא מתחילים, שהאמינו שהקרדיט שלך ייתן להם משהו. אוי, היו ימים…" נאנחתי מהזיכרונות שהציפו אותי.
"אז זהו, ויתרנו על הרעיון?" הוא היה נשמע שמח מדי.
"ממש לא. אתה כותב את הסיפור, מביא לי אותו הביתה, ונחשוב כבר מה לעשות."
חצי שעה לאחר מכן, קויפמן דפק בדלת. פתחתי לו והכנסתי אותו כיאה לכותב הראשון בעיתון החדש שלנו.
"תראה לי מה העלית בחכתך." הוא הגיש לי דף מקושקש ומקומט. בחלקו העליון, שם נמצא בדרך כלל הכותרת, היה כתוב באותיות מאירות עיניים:
"למכירה: נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו".
הנושאים החמים
הנושאים החמים
